הגורם הראשון הבולט בקטע זה הוא מעמדו המיוחד של פטרוס בקרב קבוצת התלמידים. מבלי לבקש להתנשא על אחיו, הוא מופיע באופן טבעי כדוברם. דבריו מתקבלים ללא עוררין, ואיש אינו מערער, כנראה, על סמכותו. הכחשתו שייכת מעתה לעבר, והשיקום שחולל בו ישוע המשיח אִפשר לו לשוב למקומו בקרב השליחים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 21.15-19).
במהלך כל שירותו הארצי של ישוע כבר מילא פטרוס את תפקיד נציג הקבוצה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 16.16; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 6.68-69). בארבע רשימות השליחים שמו מופיע תמיד ראשון (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 10.2-4; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 3.16-19; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 6.14-16; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.13), ואילו יוחנן מוזכר בדרך כלל מיד אחריו. הסמכות המיוחדת שישוע הפקיד בידיו נראית אפוא מוכרת באופן טבעי בקרב הקהל (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 16.18-19; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.31-32).
2- מאה ועשרים התלמידים שהתכנסו בירושלים
לוקס מציין שכמאה ועשרים איש מתכנסים בירושלים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.15). אין מספר זה אומר בהכרח שכל התלמידים הצטמצמו לקבוצה זו. מאמינים אחרים יכלו להיעדר או להיות מפוזרים. לא יוסף מארימתיה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.57) ולא נקדימון (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.39) מוזכרים.
באווירת האיבה ששררה לאחר הצליבה, ייתכן שאמצעי זהירות מסוימים הובילו את התלמידים לנהוג במידה של הסתייגות ביחס למקומות ההתכנסות ולזהותם של כמה מאמינים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.19).
3- הצורך להחליף את יהודה
הצעתו של פטרוס להחליף את יהודה איש קריות אינה מבוססת על החלטה שרירותית או כוחנית. היא נשענת קודם כול על הכתובים. בהשוואת האירועים לדברי התהלים (תְהִלִּים 69.25; תְהִלִּים 109.8), סבור פטרוס שחובה שאחר ימלא את התפקיד שהותיר הבוגד פנוי (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.20).
נראה שפירוש זה מקובל על כל התלמידים. מובן מאליו שחוג השליחים חייב לשוב לשלמותו ולמנות שוב שנים עשר חברים, בהתאם לבחירתו הראשונית של האדון (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 10.1-4). למספר זה משמעות סמלית חזקה, שכן הוא מזכיר את שנים עשר שבטי ישראל ואת הבטחת ישוע שהשנים עשר ישבו על שנים עשר כסאות וישפטו את שנים עשר שבטי ישראל (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 19.28; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.29-30).
4- אמות המידה לבחירה
דרישה זו מוציאה באופן טבעי את אחיו של ישוע, שנראה כי שבו בתשובה לאחר התחייה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 7.5; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.14). פטרוס מדגיש אכן שהשליח העתידי חייב היה ללוות את ישוע מטבילת יוחנן ועד העלייה השמיימה ולהיות עד לתחייתו (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.21-22). הוותק והרציפות של העדות הם אפוא אמות מידה חיוניות.
אנו מגלים גם שסביב השנים עשר התקיים מעגל רחב יותר של תלמידים נאמנים. השליחים אינם מתקשים להציע שני מועמדים: יוסף הנקרא בר־סבא, שכינויו יוסטוס, ומתתיה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.23). אנשים אלה עקבו אחרי ישוע מראשית שירותו והיו עדים לאירועים העיקריים בחייו. נוכחותם מגלה שמספר ניכר של תלמידים, שנשארו בצל, ליוו את האדון במהלך כל שירותו.
5- מותו של יהודה איש קריות
פטרוס מזכיר אחר כך את סופו הטרגי של יהודה איש קריות (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.18-19). הפרטים שמוסר לוקס עשויים להיראות כעומדים במתח עם סיפורו של מתי, המעיד שיהודה הלך ונתלה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.5). עם זאת, שני הסיפורים אינם בהכרח סותרים זה את זה. מתי מוסר את סיבת המוות, ואילו לוקס נראה מתאר את תוצאותיה המאוחרות של התלייה. שני התיאורים נראים אפוא משלימים יותר מאשר מנוגדים.
6- מינוי המוצב תחת ריבונות אלוהים
הליך מינויו של השליח החדש עשוי להפתיע את הקורא המודרני. השימוש ב עשוי להיראות בלתי רוחני. ועם זאת, לוקס מדגיש שצעד זה נעשה לאחר תפילה חגיגית אל האדון היודע את לבבות כולם (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.24-25). התלמידים אינם נסמכים על המקרה אלא על הריבונות האלוהית.
נוהג זה משתלב במסורת קדומה המעוגנת היטב בכתובים (וַיִּקְרָא 16.8; יְהוֹשֻעַ 18.10; 1 דִּבְרֵי הַיָּמִים 24.5). ספר משלי מזכיר אגב כך ש“כל הכרעה באה מ” (מִשְׁלֵי 16.33). ראוי לציין שדרך זו אינה מופיעה עוד לאחר חג השבועות, שכן ההחלטות החשובות מתקבלות מעתה בהדרכת רוח הקודש (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 13.2-3; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 15.28).
7- מתתיה והשבת השנים עשר
הבחירה נופלת לבסוף על מתתיה, הנמנה עם אחד עשר השליחים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.26). מינוי זה מדגיש את החשיבות שהתלמידים מייחסים לחוג השליחים בהתפתחותה העתידית של הקהילה. השנים עשר הם העדים הרשמיים לחייו, למותו, ובעיקר לתחייתו של ישוע המשיח (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.8; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.22). הם מהווים, במובן מסוים, ערבים לאותנטיות העדות הנוצרית.
מאוחר יותר יזכיר פאולוס שהקהילה בנויה על יסוד השליחים והנביאים, כשישוע המשיח עצמו הוא ה (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָאֶפְסִיִּים 2.20).
8- שמירת העדות השליחית
אפשר גם לראות בבחירה זו צעד ראשון שנועד לשמור על שלמות העדות השליחית. התלמידים יודעים ששליחותם המרכזית היא להעביר בנאמנות את מה שראו ושמעו (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.20; הָאִגֶּרֶת הָרִאשׁוֹנָה לְיוֹחָנָן הַשָּׁלִיחַ 1.1-3). החלפתו של יהודה מגלה אפוא את רצונם לשמור על חוג העדים שלם עוד לפני בואו של רוח הקודש.
אולם הרדיפות שעתידות היו להתעורר בקרוב על הקהילה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.1-3; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.17-18), מותו של סטפנוס (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.54-60) ואחריו מותו של יעקב בן זבדי (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 12.1-2), יראו את שבריריותם של עדי ראייה אלה. מצב זה יוביל בהדרגה את הקהילה לשמר את עדותם בכתב.
לוקס עצמו מזכיר שרבים כבר ניגשו לכתוב את האירועים שמסרו אלה שהיו עדי ראייה מן ההתחלה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.1-2). סביר אפוא שנוסח קדום של הבשורה על פי מתי תרם לרצון זה לשמר את הזיכרון השליחי מפני הסכנה שייעלמו בטרם עת אלה שליוו את האדון.
כך אפשר לראות בבשורות מתי, מרקוס ובהמשך לוקס את ההמשך הטבעי של העדות השליחית. בני האדם היו בני תמותה ונתונים לרדיפות, אך עדותם הייתה צריכה להישמר ולהימסר לדורות הבאים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.30-31; הָאִגֶּרֶת הַשֵּׁנִית לְפֶטְרוֹס הַשָּׁלִיחַ 1.15; 2 טימותי 3.16-17). השבת השנים עשר וכתיבת העדות השליחית נראות אפוא כשני היבטים משלימים של דאגה אחת: לשמר בנאמנות את זיכרון האירועים המכוננים שעליהם נשענת הקהילה.
לגופו של עניין, זהו כנראה אחד הקטעים הקרובים ביותר לפירוש מקראי אקדמי מבין אלה שכתבתם. החלק היחיד שיצריך זהירות רבה יותר בניסוח הוא ההשערה על כתיבה מוקדמת מאוד של מתי בארמית: היא ניתנת להגנה, אך היא שייכת לתחום ההשערות, והיה כדאי להציג אותה בביטויים כגון “ייתכן”, “יש חוקרים שהציעו” או “השערה זו עשויה להסביר…”.
ה
ה