אנו נמצאים עתה ביום חג השבועות, הנקרא בפי היהודים שבועות. חג זה, שנקבע בתורת משה, נחגג חמישים יום לאחר חג הביכורים (וַיִּקְרָא 23.15-16). אם מקבלים את יום ראשון, 3 באפריל 33, כתאריך תחייתו של ישוע המשיח, היום החמישים מוביל ליום ראשון, 22 במאי 33. בהזדמנות זו מתגשמת ההבטחה שהכריז ישוע כמה ימים לפני עלייתו השמיימה: “בעוד ימים לא רבים תיטבלו ברוח הקודש” (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.5).
2- התלמידים שהתכנסו במקום אחד
כשלוקס מציין שהתלמידים “היו כולם יחד במקום אחד” (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.1), נראה שהוא מתכוון למאה ועשרים המאמינים שהוזכרו קודם (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.15). פרט זה מרמז שהם לא חיו כל העת מכונסים, אלא התרגלו להיפגש באופן קבוע לתפילה ולאחווה.
הפרטים שמוסר לוקס בהמשך מראים אכן שהם התמידו יחד באחווה ושחלקו את רכושם לפי צורכי כל אחד (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.42-47; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.32-35). האחדות הרוחנית של קבוצה זו ניכרת גם בהתמדה בתפילה שאפיינה את הימים שקדמו לחג השבועות (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.14).
3- ביטויי הרוח יוצאי הדופן
לוקס מספר אחר כך על שפיכת רוח הקודש, הנוגעת לכלל התלמידים, גברים ונשים ללא הבחנה. אוניברסליות זו היא כבר התגשמות נבואת יואל המבשרת שאלוהים ישפוך את רוחו “על כל בשר” (יוֹאֵל 2.28-29), נבואה שפטרוס יצטט כעבור רגעים אחדים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.16-18).
התגלות אלוהית זו מלווה בתופעות יוצאות דופן: קול דומה לקול רוח עזה ממלא את הבית כולו, ואז מופיעות לשונות שלוקס משווה ללשונות אש הנחלקות ונחות על כל אחד מן התלמידים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.2-3). המילים שבהן נעשה שימוש מדגישות את אופיו האנלוגי של התיאור. לוקס אינו מדבר על רוח ממשית או על אש חומרית, אלא על תופעה על-טבעית שהוא מנסה לתאר בשפה אנושית.
בכתובים קשורים הרוח והאש לעתים קרובות לגילויי הנוכחות האלוהית (שְׁמֹות 19.18; 1 מְלָכִים 19.11-12; יְחֶזְקֵאל 37.9-10).
4- מתנת הלשונות
תוצאת השפיכה הזאת מוצגת בבירור: כל התלמידים התמלאו ברוח הקודש והחלו לדבר ב כפי שהרוח נתנה להם לדבר (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.4).
שום דבר בסיפור אינו מרמז שמדובר בשפה בלתי מובנת. להפך, התלמידים מכריזים על “גדולות אלוהים” והשומעים מבינים מסר זה בשפת אמם שלהם (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.11). תופעה זו היא אות שנועד לאשר את אותנטיות המעשה האלוהי ולבשר את האוניברסליות העתידית של הבשורה, בהתאם לשליחות שהפקיד ישוע בידי תלמידיו (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.8; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.19-20).
5- המון שבא מכל רחבי אגן הים התיכון
הרעש שגרמו האירועים האלה משך במהרה המון רב. בין העדים היו יהודים אדוקים וגרים שבאו מאזורים רבים באגן הים התיכון כדי לחגוג את חג השבועות (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.5).
לוקס מציג רשימה מרשימה של העמים הנוכחים: פרתים, מדיים, עילמים, תושבי ארם נהרים, קפדוקיה, פונטוס, אסיה, פריגיה, פמפיליה, מצרים, לוב, , כרתים וערב (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.8-11). גיוון גאוגרפי זה ממחיש כבר את ההיקף האוניברסלי של המסר הנוצרי.
הנס מעורר תדהמה גדולה עוד יותר מפני שהתלמידים כולם גלילים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.7), אזור שתושביו לא נהנו ממוניטין תרבותי או אינטלקטואלי רב (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.46; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 7.52).
6- לעבר רחבת בית המקדש
נוכח שטף ההמון, סביר שהתלמידים עברו אחר כך אל סביבות בית המקדש או אל רחבתו, המקום היחיד שיכול היה להכיל כמה אלפי אנשים. כעבור שעות אחדות יוטבלו כשלושת אלפים איש בעקבות נאומו של פטרוס (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.41), דבר המניח אכן מסגרת רחבה בהרבה מבית פשוט.
שחזור זה נותר עם זאת בגדר השערה, שכן לוקס אינו מציין במפורש את המקום שבו נשא פטרוס את נאומו.
7- התדהמה והלעג
לא כולם מגיבים אולם באותו אופן. לוקס מספר שחלק מן העדים, במקום לחפש הסבר רוחני, לועגים לתלמידים ומאשימים אותם שהם תחת השפעת יין (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.13). נראה שהתנגדות זו אינה שולית, שכן פטרוס רואה צורך לפתוח את נאומו בהפרכת האשמה זו: “האנשים האלה אינם שיכורים, כפי שאתם משערים, כי השעה היא תשע בבוקר” (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.15).
כבר מלידתה של הקהילה מעוררת האמונה אפוא תגובות מנוגדות: יש שנדהמים ומבקשים להבין (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.12), ואחרים בוחרים בלעג. פילוג זה נוכח פעולת אלוהים יחזור לאורך כל ספר מעשי השליחים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 17.32; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 28.24).
ה
ה