יוחנן מספר על צליבת המשיח ישוע ביום שישי של פסח, מבלי לציין את השנה, אך על פי חישובים אסטרונומיים וציוני דרך היסטוריים מתגלים שני תאריכים אפשריים בתקופה הנדונה: 7 באפריל 30 ו-1 באפריל 33. חקר נבואת שבעים השבועות המובאת בדָּנִיֵּאל 9.24-27, המבשרת בדיוק מופלא את זמן בואו והמתתו של המשיח, מוביל אותנו לשלול את התאריך הראשון. הכול מצביע אכן על כך שישוע מת על הצלב ביום שישי של פסח, ב-1 באפריל של שנת 33, וכך קיים את הנבואה והתלכד עם החג שבו היה צריך להקריב את שה הפסח.
מטרתנו להבין כיצד התנהל חג הפסח באותה שנה ולהסביר את ההבדלים לכאורה בין סיפורו של השליח יוחנן לבין סיפורי הבשורות הסינופטיות. יוחנן מציין כי הצליבה התרחשה ביום ההכנה לפסח, כלומר ערב , ואילו מתי, מרקוס ולוקס נראים כמי שמעמידים את סעודתו האחרונה של האדון בזמן החג עצמו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.17; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.12; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.7; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.14). שוני זה, שמצביעים עליו לעתים קרובות, אינו סתירה אלא משקף נקודות מבט משלימות על פי הלוח היהודי וההקשר הדתי של התקופה. יהודי יהודה נהגו לעתים בחישוב שונה מזה של בני הגליל, וייתכן בהחלט שישוע ותלמידיו חגגו את סעודת הפסח ערב אחד קודם לכן, בהתאם ללוח הגלילי, בעוד שהרשויות הדתיות בירושלים קיימו את החג למחרת. כך, ישוע חגג את הפסח בליל חמישי ומת בשעה שבה הקריבו הכוהנים את הטלאים בחצר בית המקדש ביום שישי אחר הצהריים, ובכך קיים באופן מושלם את הסמל של שה האלוהים המוקרב לישועת העולם (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.29; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 5.7).
כדי להבהיר את המצב כדאי לשוב אל תורת משה, שקבעה את ההוראות המדויקות הנוגעות לחגיגת הפסח (שְׁמֹות 12.1-14; וַיִּקְרָא 23.5-8; בְּמִדְבַּר 9.1-14). את השה היה צריך לבחור ביום העשירי לחודש ניסן ולשחוט ביום הארבעה עשר, בין הערביים, כלומר בסוף אחר הצהריים. סעודת הפסח החלה עם שקיעת החמה, בציינה את חמישה עשר בניסן, היום הראשון של חג המצות. הפער הזה בין רגע שחיטת השה לבין רגע הסעודה הוא שהוביל כנראה לפרשנויות שונות. בהדגישו שישוע מת ביום ההכנה לפסח עצמו, יוחנן מדגיש את ההקבלה בין מות המשיח לבין הקרבן הטקסי שציוותה התורה. הביטוי ״לפני חג הפסח״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.1) מציין אפוא את יום חמישי שהוקדש להכנות, ואילו הצליבה מתרחשת למחרת, ביום הפסח האמיתי על פי הלוח הכוהני.
נקודת מבט זו חושפת עקביות מופלאה בין סיפורי הבשורות. מתי ויוחנן היו עדי ראייה לאירועים: מתי ראה במו עיניו את מהלך הייסורים, ויוחנן עמד למרגלות הצלב לצד מרים, אם ישוע (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.25-27). מרקוס נשען על עדותו המדויקת של פטרוס, שאף הוא היה נוכח במקום (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.54; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.39-41), ולוקס, אף שלא היה עד ראייה, השתדל לאסוף בקפדנות את עדותם של אלה שראו ושמעו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.1-4). ארבעת המבשרים הללו מסכימים בעיקר: הצליבה התרחשה ביום שישי, יום ההכנה שלפני , בזמן חג הפסח (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.42).
המשמעות הרוחנית של צירוף מקרים זה עמוקה. במותו ביום שבו נשחטו שה הפסח, קיים ישוע באופן מושלם את הדמות שהוכרזה מזה מאות שנים. הוא הפך לשה האמיתי, זה שדמו מגן וגואל, לא עוד עם אחד, אלא את האנושות כולה (יְשַׁעְיָהוּ 53.5-7; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.16-17). הלוח, הטקסים והנבואות מתכנסים ברגע יחיד זה שבו נפגשים ההיסטוריה וההתגלות האלוהית. יום שישי, 1 באפריל 33, אינו אפוא רק תאריך היסטורי, אלא שיאה של תוכנית הישועה שקבע האלוהים מאז ומעולם.
