השליחים קיבלו שליחות ייחודית של עדות, אך היעלמותם ההדרגתית בעקבות הרדיפות חייבה לשמר בכתב את תורתם.
ראשית, שנים עשר נבחרו להיות עדי ראייה לחייו, למותו ולתחייתו של המשיח ישוע (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.21-22). סמכותם נשענה על מה שראו ושמעו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 15.27; הָאִגֶּרֶת הָרִאשׁוֹנָה לְיוֹחָנָן הַשָּׁלִיחַ 1.1-3). פטרוס יזכיר זאת בהמשך:
״הלא לא בעקבות אגדות מחוכמות הודענו לכם את גבורתו ואת בואו של אדוננו ישוע המשיח, אלא כמי שראו את הדרו בעיניהם שלהם״ (הָאִגֶּרֶת הַשֵּׁנִית לְפֶטְרוֹס הַשָּׁלִיחַ 1.16).
כך היו השליחים היסוד ההיסטורי של הקהילה. פאולוס יכתוב שהיא:
״הבנויה על יסוד השליחים והנביאים, וישוע המשיח עצמו הוא ״ (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָאֶפְסִיִּים 2.20).
ואולם הקבוצה הזאת הייתה פגיעה במיוחד. כבר בשנים הראשונות הוצא להורג יעקב בן זבדי בימי הורדוס אגריפס הראשון (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 12.1-2). פטרוס נאסר פעמים רבות (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.18; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 12.3-5), ואילו פאולוס סבל רדיפות ומאסרים ובסופו של דבר מות קדושים (2 טימותי 4.6-8). העדים הישירים לשירותו של ישוע נועדו להיעלם.
מצב זה מסביר ככל הנראה את הופעתם ההדרגתית של כתבי הברית החדשה. לוקס מדגיש כבר במבוא לבשורתו שרבים ניגשו לכתוב את האירועים שנמסרו בידי ״אלה שהיו עדי ראייה מן ההתחלה״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.1-2). גם יוחנן מציין את מטרת חיבורו:
״ואלה נכתבו כדי שתאמינו כי ישוע הוא המשיח בן האלוהים״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.31).
גם פטרוס עצמו נראה מודע למותו הקרב ומביע את רצונו שהמאמינים יוכלו לשמר את תורתו לאחר פטירתו:
״ואשתדל שלאחר פטירתי תוכלו תמיד לזכור את הדברים האלה״ (הָאִגֶּרֶת הַשֵּׁנִית לְפֶטְרוֹס הַשָּׁלִיחַ 1.13-15).
קשה שלא לראות בהצהרה זו רמז לצורך בעדות מתמשכת, שאינה תלויה בהישרדותם הגופנית של השליחים.
וכך עברה הקהילה בהדרגה ממסורת שבעל פה בעיקרה, שנישאה בפי עדים חיים, למסורת כתובה שנועדה לשמר בנאמנות את עדותם. הבשורות והאיגרות מופיעות כיורשים טבעיים של השליחות השליחית הזאת. ככל שהעדים נעלמו, הפכו כתביהם לאמצעי המועדף להעברת האמונה לדורות הבאים.
אבות הכנסייה של המאה השנייה והשלישית היו מודעים היטב להמשכיות הזאת. אירניאוס מליון קבע שהשליחים הטיפו תחילה בעל פה, ואחר כך מסרו בכתב את מה שנועד להיות יסוד האמונה הנוצרית. מצדו מספר אבסביוס מקיסריה שתלמידי השליחים חשו צורך לשמר את עדותם בכתב כשהשליחים החלו להיעלם.
אפשר אפוא לראות בספרי הברית החדשה, במובן מסוים, המשך של העדות השליחית. בני האדם היו בני תמותה וחשופים לרדיפות, אך עדותם נועדה להישאר עד קץ הימים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 24.35). משום כך, לאחר היעלמותם של השליחים, הקהילה לא ביקשה עוד ליצור מחדש גוף חדש של שנים עשר: היא פנתה אל מורשתם הכתובה, שנחשבה מחייבת ומספקת להוראה, לתוכחה ולהכשרת המאמינים (2 טימותי 3.16-17).