ANN028

היום היהודי בימי ישוע

מאמר זה בוחן את מבנה הזמן היהודי הקדום, החיוני להבנת הבשורות. הוא מראה כיצד יום מתחיל בשקיעה ולא בחצות. החלוקה ל-12 שעות יום ו-12 שעות לילה, המשתנות לפי עונות השנה, היא המפתח לפירוש נכון של מועדי האירועים בבשורות.

10 דק׳ יום יהודי הבשורות זמן 2 פסוקים 2 ספרים

למידע נוסף

ניתן לעיין ב:

מבוא

כדי להבין טוב יותר קטעים מסוימים בבשורות, חיוני להכיר את מבנה היום היהודי באותה תקופה. אכן, תפיסת הזמן בתרבות היהודית הקדומה שונה מזו שלנו, בעיקר בכל הנוגע לחלוקת הימים ולחשיבות שניתנה לתקופות מסוימות.

בניגוד למערכת הנוכחית שלנו, שבה היום מחולק לשעות של 60 דקות, היום היהודי היה בנוי באופן שונה, עם רגעי מפתח שנודעה להם משמעות מיוחדת.

יתר על כן, המעבר מיום ליום לא היה לפי אותם קריטריונים שאנו משתמשים בהם כיום. לדוגמה, במסורת היהודית יום חדש מתחיל בשקיעה ולא בחצות. הבדל זה עשוי לגרום להפרש של יום אחד באותו אירוע, לפי השאלה אם מתבוננים בו דרך משקפי התרבות היהודית או התרבות המודרנית.

בניתוח זה נבחן אפוא את מאפייני היום היהודי כפי שהיה נחווה בתקופת הבשורות, כדי להבין טוב יותר את ההקשר שבו נכתבו הטקסטים הללו ואת האירועים שהם מספרים.

א. חילופי היום

מבנה היום במסורת היהודית אינו נובע מחישובים מתמטיים או אסטרונומיים, אלא מפירוש הטקסטים המקראיים על בריאת העולם בידי , כפי שהם מובאים בספר בראשית.

קטע זה מגדיר את ה'יום' כמורכב מערב ומבוקר. לפיכך היהודים, העוקבים בנאמנות אחר כתבים אלה המיוחסים למשה, אימצו את העיקרון שיומם מתחיל בשקיעה.

לעומת זאת, החברה הרומית, כמו החברה שלנו כיום, מציינת את תחילת היום החדש בחצות. מעניין לציין שבבשורות מוצאים התייחסויות הן למערכת הזמן היהודית והן, לעתים, למערכת ה.

לפיכך חשוב מאוד להבין את מסגרת הייחוס שבה השתמש המחבר כדי לקבוע במדויק את השעה או התקופה המתוארת. הבנה הקשרית זו חיונית לפירוש מדויק של טקסטי הבשורות.

ב. שעות היום

בחברה בת זמננו אנו מחלקים את הימים ל-24 שעות, כל אחת בת 60 דקות, ובסך הכול 1440 דקות ליום. מערכת זו קבועה לאורך כל השנה.

אולם בעת העתיקה היהודית היום חולק לשני חלקים עיקריים: יום ולילה. כל אחד מחלקים אלה חולק בתורו ל-12 שעות. לפיכך משך השעה השתנה בהתאם לעונה, למעט בימי היפוך החמה (חורף ב-22 בדצמבר ואביב ב-21 ביוני), שבהם הלילה והיום שווים בקירוב.

לפי שיטה עתיקה זו, השעה הראשונה החלה בזריחה, והשעה השישית הייתה חצות היום. כך אנו מבחינים בהפרש של שש שעות בין מערכת הזמן היהודית למערכת הנוכחית שלנו.

Concernant l’heure de la mort du Messie Jésus, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.33-37 indique qu’elle survient à la neuvième heure, que nous interprétons comme 3 heures de l’après-midi, ou 15 heures dans notre système horaire moderne. Selon ce même texte, la crucifixion a lieu à la troisième heure, soit 9 heures du matin pour nous.

יש לציין שני היבטים חשובים בנוגע לשעות המוזכרות בטקסטים עתיקים אלה.

ראשית, הם מתייחסים תמיד לשעות שלמות, ללא אזכור של דקות או חצאי שעות.

שנית, השעות המצוטטות הן תמיד כפולות של שלוש (כגון השעה השלישית, השישית או התשיעית), דבר המרמז על שיטת חישוב המבוססת על רבעי היום.

תצפית זו מצביעה על שיטת מדידת זמן המעדיפה חלוקות רחבות וסמליות יותר על פני דיוק קפדני.

ג. יום 1 באפריל 33 לספירה

חשוב לציין שדיוק השעה לא היה קריטי בחברה העתיקה כפי שהוא כיום. אנשים חיו יותר בהתאם לקצבים הטבעיים והעונתיים, ושיטות מדידת הזמן שיקפו גישה זו.

עם זאת, עשויים להפתיע אותנו פרטי השעות המדויקים הללו הנוגעים ליום הצליבה, שנרשמו בידי מתי ונראה שנלקחו על ידי מרקוס ואחר כך לוקס. אכן, אנשים אלה לא נהגו להתייחס לנתוני שעות כפי שנהוג בימינו. הם דיברו על יום, על לילה, על זריחה ושקיעה, על חצות היום. השמש בשמים סיפקה להם מידע שידעו לפרש.

הייתה , שנשמרה בעיקר בבית המקדש בירושלים. אנו מוצאים בדיוק את השעות שרשם מתי: השעה התשיעית במַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 3.1, ושתי האחרות, השעה השלישית והשעה השישית, נראות אף הן כמציינות זמני תפילה.

במעשי השליחים י' אנו מוצאים התייחסויות לשעה השלישית ולשעה התשיעית. אנו סבורים שרגעים אלה של היום עיצבו את חיי היהודים וסדרו את התפילה. מתי עשה הקבלה בין שלבים מדויקים אלה של היום לבין האירועים שסימנו את צליבת המשיח ישוע. אנו יכולים לדמיין את קול השופר מהדהד מראש המקדש וקורא למאמינים לתפילה.

היהדות מציינת שלוש תפילות ביום: בבוקר ('שחרית'), אחר הצהריים ('מנחה') ובערב ('מעריב'). הדבר מתאים בדיוק למשפט ה, למוות ולקבורה.

אנו מוצאים קצב דומה באסלאם, המחייב חמש תפילות ביום. חמש התפילות הקנוניות מתקיימות עם שחר ('פג'ר'), באמצע היום כשהשמש בשיאה ('ד'והר'), באמצע אחר הצהריים ('עצר'), בשקיעה ('מגרב') ובין הערביים ('עישא').

לסיום, אנו מבחינים בקשר בין התפילות השונות של היום לבין האירועים המרכזיים של יום 1 באפריל 33 לספירה. מתי, לדעתנו, שמע את קול השופר המסמן את הקריאה לתפילה, וקשר את השעות הללו לאירועים הטרגיים שחווה.

מרקוס ולוקס לקחו מידע זה מהטקסט של מתי, ואילו יוחנן מצדו רשם בפשטות את תחילת היום הארוך והעצוב הזה.

ד. ימים מיוחדים

ה, המקביל ליום האחרון בשבוע ולמה שאנו קוראים יום שבת, הוא בעל חשיבות עליונה במסורת היהודית. אין זה סתם יום מנוחה הדומה לימי החופשה שלנו בצרפת, אלא חובה קדושה שהעבירה עליה נענשת בחומרה.

במהלך ה אסורה כל עבודה, והתנועה מוגבלת למרחק שאינו עולה על קילומטר אחד. כל פעילות רגילה מושבתת כדי לכבד את יום המנוחה והרוחניות. הביטוי “ה”, הנפוץ בטקסטים מקראיים, אינו מתייחס רק למרחק המותר, אלא מורה גם שזהו יום ה.

ההכנה ל חיונית; כל שומר מצוות צריך לצפות מראש את ההגבלות הללו כדי למנוע כל עבירה.

מלבד ה השבועי, יש לקיים שלושה חגים גדולים שקבעה תורת משה: פסח, שבועות ו (חג הסוכות). בתקופות אלה נדרשת מכל יהודי עלייה לרגל לבית המקדש בירושלים, אף שניתן היה להעניק פטורים מסיבות כלכליות.

פרקטיקות אלה מדגישות את עומק החובות הדתיות וחומרתן המעצבות את החיים היהודיים.

סיכום

אנו מבחינים בהבדל בין הכללים ששלטו בעם זה במאה הראשונה לבין הכללים שלנו כיום. לפיכך הכרחי למקם היטב את העובדות המדווחות בבשורות במסגרת תרבותית זו.

באותה תקופה לא הייתה הפרדה בין הכוח הדתי לפוליטי. לפיכך כל ההוראות שסדרו את מהלך היום היו קשורות ליהדות. מהלך היום נגזר מהמידע על הבריאה שנרשם בטקסט הקדוש שלהם. לחגים היה מטבע הדברים אופי דתי, והם נועדו לקרב אותם לאלוהיהם.

אנשים אלה נשארו קשורים מאוד להוראות אלה שהיו חלק בלתי נפרד מהיהדות. הם שמרו עליהן ביתר קפידה משום שראו בהלניזם התקפה ישירה על המסורות הללו.

הטלטלות החברתיות הללו עוררו מרד עמוק נגד כל מיני שינויים והתקדמות. השפעות חיצוניות אלה לא נתפסו בעיני העם כהתפתחות חיובית, אלא להפך, חיזקו את הקשר שלו למנהגי אבותיו.

בית המקדש בירושלים הסדיר את חייו של כל אזרח, ובמיוחד של אלה שחיו בקרבתו. עולי הרגל המבקרים נכנעו מרצון לכל ההוראות הללו. בראשית הכנסייה השליחים שמרו על ועלו לבית המקדש.

היום נקבע בקול השופר שהזכיר לכולם . מבנה זה נראה בלתי משתנה. אף על פי כן, מעשהו של טיטוס, המצביא ה, שתזמר את חורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה, זעזע עמוקות את הסדר הקיים וסימן נקודת מפנה מכרעת בתולדות קהילה זו.

La journée Juive au temps de Jésus. Cet article explore l’ancienne structure temporelle juive, essentielle pour comprendre les Évangiles. Il distingue comment une journée commence au coucher du soleil et non à minuit. La division en 12 heures diurnes et nocturnes variant saisonnièrement est clé pour interpréter correctement les moments des Évangiles. Introduction. Pour mieux appréhender certains passages des Évangiles, il est essentiel de se familiariser avec la structure de la journée juive de l’époque. En effet, la conception du temps dans la culture juive antique diffère de la nôtre, notamment en ce qui concerne la division des jours et l’importance accordée à certaines périodes spécifiques. Contrairement à notre système actuel, où une journée est découpée en heures de 60 minutes, la journée juive était structurée différemment, avec des moments clés qui revêtaient une signification particulière. De plus, la transition d’un jour à l’autre ne suivait pas les mêmes critères que ceux que nous utilisons aujourd’hui. Par exemple, dans la tradition juive, un nouveau jour commence au coucher du soleil, et non à minuit. Cette différence peut entraîner un décalage d’un jour pour le même événement, selon qu’on l’observe à travers le prisme de la culture juive ou de la culture moderne. Dans cette analyse, nous allons donc explorer les particularités de la journée juive telle qu’elle était vécue à l’époque des Évangiles, afin de mieux comprendre le contexte dans lequel ces textes ont été rédigés et les événements qu’ils relatent. I. Le changement de jour. La structuration de la journée dans la tradition juive ne découle pas d’élaborations mathématiques ou astronomiques, mais plutôt de l’interprétation des textes bibliques relatifs à la création du monde par YHWH, tels qu’ils sont présentés dans le livre de la Genèse. Ce passage définit le ‘jour’ comme comprenant à la fois un soir et un matin. Par conséquent, les Juifs, en suivant fidèlement ces écrits attribués à Moïse, ont adopté le principe selon lequel leur journée commence au coucher du soleil. En contraste, la société romaine, tout comme la nôtre aujourd’hui, marque le début d’une nouvelle journée à minuit. Il est intéressant de noter que, dans les Évangiles, on trouve des références à la fois au système temporel juif et parfois au système romain. Il est donc crucial de saisir le cadre de référence utilisé par l’auteur pour déterminer avec précision l’heure ou la période décrite. Cette compréhension contextuelle est essentielle pour une interprétation exacte des textes des Evangiles. II. Les heures de la journée. Dans notre société contemporaine, nous divisons nos journées en 24 heures, chacune composée de 60 minutes, résultant ainsi en un total de 1440 minutes par jour. Ce système reste constant tout au long de l’année. Cependant, dans l’antiquité juive, la journée était partagée en deux segments principaux : le jour et la nuit. Chacun de ces segments était à son tour divisé en 12 heures. Par conséquent, la durée d’une heure variait en fonction de la saison, à l’exception des jours de solstice (hiver le 22 décembre et printemps le 21 juin) où la nuit et le jour sont approximativement égaux. Selon cette ancienne méthode, la première heure débutait au lever du soleil, et la sixième heure correspondait à midi. Ainsi, nous observons un décalage de six heures entre le système temporel juif et notre système actuel. Concernant l’heure de la mort du Messie Jésus, Marc 15, versets 33 à 37 indique qu’elle survient à la neuvième heure, que nous interprétons comme 3 heures de l’après-midi, ou 15 heures dans notre système horaire moderne. Selon ce même texte, la crucifixion a lieu à la troisième heure, soit 9 heures du matin pour nous. Deux aspects importants sont à noter concernant les horaires mentionnés dans ces textes anciens. Premièrement, ils font toujours référence à des heures pleines, sans mention de minutes ou de demi-heures. Deuxièmement, les heures citées sont toujours des multiples de trois (comme la troisième, la sixième ou la neuvième heure), suggérant un système de calcul basé sur les quarts de la journée. Cette observation indique une méthode de mesure du temps qui privilégie des divisions plus larges et plus symboliques, plutôt qu’une précision minutieuse. III. La journée du 1er avril de l'an 33. Il est important de noter que la précision de l’heure n’était pas aussi critique dans la société antique qu’elle l’est aujourd’hui. Les gens vivaient plus en accord avec les rythmes naturels et saisonniers, et les méthodes de mesure du temps reflétaient cette approche. Nous pouvons néanmoins être surpris par ces détails horaires précis relatifs à la journée de la crucifixion, notés par Matthieu et visiblement repris par Marc, puis Luc. En effet, ces hommes ne se référaient généralement pas à des données horaires comme c’est le cas de nos jours. Ils parlaient de jour, de nuit, de lever et de coucher du soleil, de midi. Le soleil dans le ciel leur procurait une information qu’ils savaient interpréter. Il y avait l’heure de la prière, surtout respectée au Temple de Jérusalem. Nous retrouvons justement les heures notées par Matthieu : la neuvième heure en Actes 3, verset 1, et les deux autres, la troisième heure et la sixième heure, semblent aussi marquer des temps de prière. Nous retrouvons dans Actes 10 des références à la troisième heure et à la neuvième heure. Nous pensons que ces moments de la journée marquaient la vie des Juifs et réglementaient la prière. Matthieu a fait le parallèle entre ces étapes précises de la journée et les événements qui ont marqué la crucifixion du Messie Jésus. Nous pouvons imaginer le shofar résonnant du haut du temple pour appeler les fidèles à la prière. Le judaïsme fait référence à trois prières par jour : le matin (‘Cha’harit’), l’après-midi (‘Min’ha’) et le soir (‘Maariv’). Cela correspond justement au jugement du Sanhédrin, à la mort et à la mise au tombeau. Nous retrouvons un rythme semblable dans l’Islam, qui impose cinq prières par jour. Les cinq prières canoniques ont lieu à l’aube (‘Fajr’), au milieu de la journée, lorsque le soleil est à son zénith (‘Dhuhr’), au milieu de l’après-midi (‘Asr’), au coucher du soleil (‘Maghrib’) et au crépuscule (‘Isha’). Pour conclure, nous observons un lien entre les différentes prières de la journée et les événements marquants de cette journée du 1er avril de l'an 33. Matthieu a, selon nous, entendu le son du shofar qui marque l’appel à la prière et a associé ces heures aux événements tragiques qu’il vivait. Marc et Luc ont repris ces informations du texte de Matthieu, tandis que Jean, de son côté, a simplement noté le début de cette longue et triste journée. IV. Les journées particulières. Le Sabbat, correspondant au dernier jour de la semaine et à notre samedi, revêt une importance capitale dans la tradition juive. Il ne s’agit pas d’un simple jour de repos comparable à nos congés en France, mais d’une obligation sacrée dont la transgression est sévèrement réprimandée. Durant le Sabbat, aucune forme de travail n’est permise, et les déplacements sont limités à une distance n’excédant pas un kilomètre. Toute activité habituelle est suspendue pour honorer ce jour de repos et de spiritualité. L’expression « un chemin de Sabbat », souvent rencontrée dans les textes bibliques, ne se réfère pas uniquement à la distance permise, mais indique également que c’est le jour du Sabbat. La préparation pour le Sabbat est essentielle; chaque pratiquant doit anticiper ces restrictions pour éviter toute transgression. Outre le Sabbat hebdomadaire, trois fêtes majeures, dictées par la loi mosaïque, doivent être observées : Pessah (Pâque), Chavouot (Pentecôte), et Souccot (fête des Tabernacles). Pendant ces périodes, un pèlerinage au Temple de Jérusalem est exigé pour chaque Juif, bien que des exceptions puissent être accordées pour des raisons financières. Ces pratiques soulignent la profondeur et la rigueur des obligations religieuses qui structurent la vie juive. Conclusion. Nous remarquons la différence entre les règles qui régissaient ce peuple au 1er siècle et les nôtres aujourd’hui. Il est donc impératif de bien replacer les faits rapportés par les Évangiles dans ce cadre culturel. À cette époque, il n’y avait pas de séparation entre le pouvoir religieux et politique. Ainsi, toutes les prescriptions qui régissaient le déroulement de la journée étaient liées au judaïsme. Le cours de la journée était dérivé des informations sur la création, notées dans leur texte sacré. Les fêtes avaient automatiquement un caractère religieux et étaient censées les rapprocher de leur Dieu. Ces gens restaient très attachés à ces préceptes qui faisaient partie intégrante du judaïsme. Ils les gardaient d’autant plus précieusement qu’ils considéraient l’hellénisme comme une attaque directe à ces traditions. Ces bouleversements sociétaux ont provoqué une révolte profonde contre toutes sortes d’évolutions et de progrès. Ces influences extérieures n’ont pas été vues par le peuple comme une évolution positive, mais ont au contraire renforcé son attachement à ses coutumes ancestrales. Le Temple de Jérusalem réglementait la vie de chaque citoyen et plus particulièrement celle de ceux qui vivaient à proximité. Les pèlerins en visite se soumettaient volontairement à l’ensemble de ces prescriptions. Au début de l’Église, les apôtres respectaient l’heure de la prière et montaient au temple. La journée était rythmée par le son du shofar qui rappelait à tous l’heure de la prière. Cette structure semblait immuable. Néanmoins, l’acte de Titus, général romain, qui a orchestré la destruction du Temple en 70 après Jésus-Christ, a profondément ébranlé l’ordre établi, marquant un tournant décisif dans l’histoire de cette communauté.