ANN031

הכהנים הגדולים

המאמר בוחן את תפקידם של הכהנים הגדולים תחת הכיבוש הרומי, תוך התמקדות בחנן ובקיפא, ובשזירה שבין הכוח הדתי לכוח המדיני. מינוי הכהנים הגדולים הושפע מרומא, שדאגה להבטיח את נאמנותם.

10 דק׳ כהן גדול סנהדרין חנה קיפא רומא 4 פסוקים 2 ספרים

למידע נוסף

ניתן לעיין ב:

מבוא

הכהן הגדול, כאחראי הראשי של בית הדין היהודי, ה, הוא דמות מרכזית בחברה. הוא האדם השני בחשיבותו בארץ, מיד אחרי הנציב הרומי. השפעתו רבה, שכן הוא שולט בבית המקדש ובכל הפעילויות הדתיות. בחברה זו, שבה הדת והמדינה שזורות זו בזו באופן הדוק, הכהן הגדול ממלא תפקיד מרכזי.

השלטון הרומי הבין במהרה את חשיבותו של תפקיד זה. כך, במהלך שנות הכיבוש, נציגים שונים נקטו יוזמה למנות לתפקיד זה אנשים שאם לא היו על שכרם, היו לפחות אוהדים את רומא וניתנים לתמרון.

עם זאת, יש נקודה אחת המעוררת תמיהה. בבשורה השלישית אנו מוצאים רמזים לשני כהנים גדולים שכיהנו כביכול יחד, בימי המשיח ישוע. כיצד נוכל להסביר את הקביעה הזאת של לוקס?

א. נוסח הבשורה על פי לוקס

אכן, לפי המידע שמוסר לוקס, שתי דמויות במיוחד מחזיקות במעמד המבוקש הזה: חנן וקיפא.

Regardez la version NEG de הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.1-2.

ביטוי זה אינו שגרתי. בדרך כלל הירושה התרחשה לאחר מותו של בעל התפקיד הקודם, והיה רק כהן גדול אחד מכהן. הוא עמד בראש ה, בעיקר בענייני דת.

צאצאי אהרן, משבט לוי, מילאו את תפקידי הכהנים. הם היו אחראים על הקורבנות השונים ועל פעילות המשכן ולאחר מכן בית המקדש. הם מינו אחראי שנשא את התואר כהן גדול. תפקיד זה, שמילא בדרך כלל ראש המשפחה המשפיעה ביותר, עבר בדרך כלל מאב לבן.

תפקיד מבוקש זה יכול היה לעורר תאוות רבות. העקרונות הדמוקרטיים המוכרים לנו כיום לא היו קיימים באותה תקופה, ולעם לא היה מה לומר. המינוי נשאר בידי הנציגים הדתיים.

ב. תקופת השלטון הרומי

תחת הכיבוש הרומי, הנציבים השונים שכיהנו בתפקיד בחרו את הכהן הגדול, האחראי היהודי העליון, לפי נאמנותו לרומא. כתוצאה מכך אפשר היה שכמה כהנים גדולים עדיין יהיו בחיים וישמרו על התואר לשם כבוד.

למשל, חנן מונה בשנת 6 או 7 לספירה, ויורש את יועזר שמונה בידי העם. אחרי ישמעאל, אלעזר ושמעון, יוסף קיפא מונה בידי הנציב של יהודה, ולריוס גרטוס, בשנת 18 לספירה. הוא כיהן בתפקיד זה כמעט 20 שנה לפני שהודח בשנת 36 לספירה.

אין אפוא פלא שכמה כהנים גדולים היו בחיים בו בזמן. עם זאת, רק אחד מהם הפעיל בפועל את הסמכות בכל רגע נתון.

ג. קיפא

קיפא הוכתר בתואר כהן גדול בשנת 18 לספירה בידי הנציב של יהודה, ולריוס גרטוס, וכיהן בתפקיד זה כשני עשורים. קודם לכן מינה ולריוס גרטוס והדיח ארבעה כהנים גדולים, ביניהם חנן, חמיו של קיפא. חנן כיהן משנת 6 עד שנת 15, ואחריו כיהנו ישמעאל, אלעזר ושמעון, כל אחד כשלוש שנים.

היה ברור שהכהן הגדול חייב להישמע לסמכות הנציב הרומי. קיפא, שהבין היטב את התנאים האלה, קיים יחסים טובים עם פונטיוס פילטוס. למרות ש העניקו מידה של אוטונומיה לעמים שכבשו, הם נותרו בכל זאת האדונים הבלתי מעורערים. כהן גדול לשעבר שמר על תוארו לשם כבוד. כהנים גדולים אלה השתייכו למשפחות מוכרות, עשירות ובעלות השפעה, וגרו בשכונות העליונות של ירושלים, בקרבת בית המקדש. התושבים העניים ביותר חיו בחלקה התחתון של העיר. זה מסביר את הקלות והמהירות שבהן ישוע המשיח יכול היה להיות מובא לפני חנן ואחר כך לפני קיפא לאחר מעצרו.

לפי הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 11.47-50, ראשי הכהנים וה כינסו את ה והביעו את דאגתם נוכח האותות המופתיים הרבים שעשה ישוע. הם חששו שאם ישוע ימשיך לפעול כך, כולם יאמינו בו וה יבואו להחריב את עירם ואת עמם. קיפא, שהיה כהן גדול באותה שנה, יעץ להם אז שמוטב שאדם אחד ימות בעד העם מאשר שכל האומה תיכחד.

עמדתו של קיפא, ובהרחבה עמדתם של רוב חברי ה, הייתה ברורה. היה בלתי מתקבל על הדעת לערער על מוסדותיהם, כפי שעשה ישוע. לכן היה צריך שהאיש הזה ייעלם. האם מערכתם, שאפשרה להם לחיות, להתעשר, לשבת בעמדות כוח ולגור בבתים מפוארים על הגבעות של ירושלים, צריכה הייתה להיות מוטלת בספק בידי איש אחד? ברור שגורלו של ישוע נחרץ.

קיפא ופונטיוס פילטוס שלטו בארץ כעשר שנים, דהיינו במשך כל תקופת כהונתו של פונטיוס פילטוס. שניהם הודחו בערך באותה תקופה. פונטיוס פילטוס מונה לנציב יהודה בשנת 26 לספירה, בימי שלטונו של הקיסר טיבריוס. הוא כיהן בתפקיד זה כעשר עד אחת עשרה שנים. הוא הודח ונשלח חזרה לרומא בסוף שנת 36 או בתחילת שנת 37 לספירה, מסיבה לא ידועה, בידי הפרוקונסול של סוריה לוקיוס ויטליוס, כדי שייתן דין וחשבון לפני הקיסר. לאחר הגעתו לרומא, ההיסטוריה מאבדת את עקבותיו.

יוסף, המכונה קיפא, מונה לכהן גדול של בית המקדש בירושלים בשנת 18 לספירה בידי הנציב הרומי של יהודה, ולריוס גרטוס. הוא כיהן בתפקיד זה כמעט 20 שנה. קיפא הודח בסוף שנת 36 או לכל המאוחר באפריל שנת 37 לספירה בידי ציר סוריה לוקיוס ויטליוס. לאחר הדחתו, ההיסטוריה מאבדת את עקבותיו.

לפיכך סביר להסיק ששני אנשים אלה הכירו היטב זה את זה, ושלמרות חילוקי הדעות ביניהם הם הצליחו בקלות למצוא פשרות.

ד. חנן

אנאנוס, הידוע במקרא בשם חנן, הודח בידי ולריוס גרטוס בשנת 15 לאחר תשע שנות שירות. חמיו של קיפא, הוא בא מאחת המשפחות המשפיעות ביותר בתקופתו והיה ידוע בעושרו. המקורות ההיסטוריים מתארים אותו כאדם גאה, נועז ואכזרי. במשך מחצית המאה שמר על כוחו בקרב ה, שכן חמישה מבניו הפכו בתורם לכהנים גדולים.

כתוב ב:

הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.13 (תנ״ך עברי מודרני) :

ויוליכהו בראשונה אל חנן והוא חתן קיפא אשר שמש בכהנה גדולה בשנה ההיא׃

תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org

והוא מוזכר ב:

הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.24 (תנ״ך עברי מודרני) :

וישלחהו חנן אסור בזקים אל קיפא הכהן הגדול׃

תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org

השפעתו של חנן ברורה, שכן אליו הביאו היהודים תחילה את ישוע המשיח לאחר מעצרו. לאחר מכן הוא ששלח את ישוע אל חתנו, הכהן הגדול המכהן. יש לציין שהוא הורה לאסור את ישוע, ובכך הצהיר על סמכותו ועל מעמדו. המסר לחתנו, האחראי החוקי, היה ברור: יש להיפטר מהפולש הזה במהירות האפשרית. לקיפא כבר לא הייתה סמכות על חיים ומוות בגזרי דין. עם הפנייה לנציב הרומי התברר שגזר הדין היחיד שהיה על הפרק הוא מוות. מסר זה היה ברור גם לפונטיוס פילטוס, שהופתע מכך שהבעיה הדתית הזאת לא טופלה ישירות בידי ה.

סיכום

אין זה יוצא דופן שכמה כהנים גדולים בחיים בו בזמן. לוקס ויוחנן, שהיו מעודכנים היטב במצב המדיני של תקופתם, לא טעו בעניין זה.

חנן, חרף הדחתו, שמר על השפעה ניכרת במשך כחמישים שנה, הודות למינוי בניו וחתנו לתפקיד המפתח הזה: כהן גדול.

אף שהשלטון הרומי העניק מידה של אוטונומיה לעמים הכבושים, הוא הפעיל בכל זאת שליטה על כל ההחלטות המדיניות והדתיות שהייתה להן השפעה על החברה. בכך שמינה והדיח את האחראים ישירות, הזכירה רומא תמיד מי מחזיק בכוח באזור.

Les Souverains Sacrificateurs. L'article explore le rôle des Souverains Sacrificateurs sous l'occupation romaine, focalisant sur Anne et Caïphe, et les intrications entre pouvoir religieux et politique. La nomination des Grands Prêtres était influencée par Rome, qui s'assurait leur allégeance. Introduction. Le Souverain Sacrificateur, en tant que principal responsable du tribunal juif, le Sanhédrin, est une figure de premier plan dans la société. Il est la deuxième personne la plus importante du pays, juste derrière le procureur romain. Son influence est considérable, car il contrôle le Temple et toutes les activités religieuses. Dans cette société où le religieux et le politique sont intimement liés, le Souverain Sacrificateur occupe une position centrale. Le pouvoir romain a rapidement saisi l’importance de ce poste. Ainsi, au fil des années d’occupation, les différents représentants romains ont pris l’initiative de nommer à cette fonction des hommes qui, sinon à leur solde, étaient au moins favorables à Rome et manipulables. Cependant, un point suscite notre étonnement. Dans le troisième Évangile, nous trouvons des allusions à deux Souverains Sacrificateurs qui auraient officié ensemble, au temps du Messie Jésus. Comment pouvons-nous expliquer cette affirmation de Luc ? I. Le texte de l’Evangile de Luc. En effet, selon les informations rapportées par Luc, deux personnages en particulier occupent cette position convoitée : Anne et Caïphe. Regardez la version NEG de Luc 3, versets 1 à 2. Cette expression est inhabituelle. En général, la succession se produisait après le décès du précédent titulaire, et il n'y avait qu'un seul Souverain Sacrificateur en fonction. Celui-ci présidait le Sanhédrin, principalement pour les affaires religieuses. Les descendants d’Aaron, de la tribu de Lévi, remplissaient les fonctions de sacrificateur. Ils étaient chargés de gérer les différents sacrifices, le fonctionnement du Tabernacle et ensuite du Temple. Ils nommaient un responsable, qui portait le titre de Souverain Sacrificateur ou Grand Prêtre. Ce poste, généralement occupé par le chef de la famille la plus influente, se transmettait habituellement de père en fils. Ce poste convoité pouvait susciter de nombreuses convoitises. Les principes démocratiques que nous connaissons aujourd’hui n’existaient pas à cette époque et le peuple n’avait pas son mot à dire. Cette nomination restait entre les mains des représentants religieux. II. La période de domination romaine. Sous l’occupation romaine, les différents préfets en poste choisissaient le Grand Prêtre, le plus haut responsable juif, en fonction de son allégeance à Rome. Par conséquent, il était possible que plusieurs Grands Prêtres soient encore en vie et conservent ce titre à titre honorifique. Par exemple, Anne a été nommé en 6 ou 7 après Jésus-Christ, succédant à Joazar qui avait été nommé par le peuple. Après Ismael, Eleazar et Simon, Joseph Caïphe a été nommé par le procurateur de Judée, Valerius Gratus, en 18 après Jésus-Christ. Il a occupé ce poste pendant près de 20 ans avant d’être destitué en 36 après Jésus-Christ. Il n’est donc pas surprenant qu’il y ait eu plusieurs Grands Prêtres en vie en même temps. Cependant, seul un d’entre eux exerçait effectivement le pouvoir à un moment donné. III. Caïphe. Caïphe a été investi du titre de Grand Prêtre en 18 après Jésus-Christ par le préfet de Judée, Valérius Gratus, et a occupé ce poste pendant environ deux décennies. Précédemment, Valérius Gratus avait nommé puis révoqué quatre Grands Prêtres, dont Anne, le beau-père de Caïphe. Anne a exercé ses fonctions de l’an 6 à l’an 15, et a été suivi par Ishmael, Eléazar et Simon, chacun occupant le poste pendant environ trois ans. Il était clairement établi que le Grand Prêtre devait se soumettre à l’autorité du préfet romain. Caïphe, ayant bien compris ces conditions, entretenait de bonnes relations avec Ponce Pilate. Bien que les Romains accordaient une certaine autonomie aux peuples qu’ils avaient conquis, ils demeuraient néanmoins les maîtres incontestés. Un ancien Grand Prêtre conservait son titre à titre honorifique. Ces Grands Prêtres appartenaient à des familles reconnues, riches et influentes, et résidaient dans les quartiers hauts de Jérusalem, à proximité du temple. Les habitants les plus pauvres vivaient dans la partie basse de la ville. C’est ce qui explique la facilité et la rapidité avec lesquelles Jésus, le Messie, a pu être présenté devant Anne, puis devant Caïphe après son arrestation. Selon Jean 11, versets 47 à 50, les chefs des prêtres et les pharisiens ont rassemblé le sanhédrin et ont exprimé leur inquiétude face aux nombreux signes miraculeux accomplis par Jésus. Ils craignaient que si Jésus continuait à agir ainsi, tous croiraient en lui et les Romains viendraient détruire leur ville et leur nation. Caïphe, qui était grand-prêtre cette année-là, leur a alors conseillé qu’il était préférable qu’un seul homme meure pour le peuple, plutôt que de voir toute la nation disparaître. La position de Caïphe, et par extension celle d’une grande majorité du Sanhédrin, était claire. Il était inconcevable de remettre en cause leurs institutions, comme le faisait Jésus. Il fallait donc que cet Homme disparaisse. Leur système, qui leur permettait de vivre, de s’enrichir, d’occuper des postes de pouvoir et de résider dans de magnifiques demeures sur les hauteurs de Jérusalem, devait-il être remis en cause par un Homme ? Il est évident que le sort de Jésus était scellé. Caïphe et Ponce Pilate ont dirigé le pays pendant une dizaine d’années, soit toute la période du mandat de Ponce Pilate. Ils ont tous deux été destitués à la même époque. Ponce Pilate a été nommé préfet de Judée en 26 après Jésus-Christ, sous le règne de l’empereur Tibère. Il a occupé ce poste pendant environ dix à onze ans. Il a été destitué et renvoyé à Rome à la fin de 36 ou au début de 37 après Jésus-Christ, pour une raison inconnue, par le proconsul de Syrie Lucius Vitellius, afin de s’expliquer devant l’empereur. Après son arrivée à Rome, l’histoire perd sa trace. Joseph, dit Caïphe, a été nommé grand-prêtre du Temple de Jérusalem en 18 après Jésus-Christ par le préfet romain de Judée Valerius Gratus. Il a occupé ce poste pendant près de 20 ans. Caïphe a été destitué à la fin de 36 ou au plus tard en avril de l'an 37 après Jésus-Christ par le légat de Syrie Lucius Vitellius. Après sa destitution, l’histoire perd sa trace. Il est donc raisonnable de conclure que ces deux hommes se connaissaient bien et qu’en dépit de leurs divergences, ils parvenaient facilement à trouver des compromis. IV. Anne. Annan, connu sous le nom d’Anne dans la Bible, a été destitué par Valérius Gratus en l’an 15 après neuf années de service. Beau-père de Caïphe, il était issu d’une des familles les plus influentes de son époque et était reconnu pour sa richesse. Les sources historiques le décrivent comme un homme fier, audacieux et cruel. Pendant un demi-siècle, il a conservé son pouvoir sur le Sanhédrin, car cinq de ses fils sont devenus Grands Prêtres à leur tour. Il est écrit dans : Passage : Jean 18, verset 13. Et il est mentionné dans : Passage : Jean 18, verset 24. L’influence d’Anne est manifeste, car c’est à lui que les Juifs ont d’abord présenté Jésus, le Messie, après son arrestation. C’est ensuite lui qui a envoyé Jésus chez son gendre, le Grand Prêtre en fonction. Il est à noter qu’il a fait lier Jésus, affirmant ainsi son autorité et sa position. Le message pour son gendre, le responsable légal, était clair : il fallait se débarrasser de cet intrus le plus rapidement possible. Caïphe n’avait plus le pouvoir de vie et de mort pour les condamnations. En sollicitant le préfet Romain, il est devenu évident que la seule condamnation envisagée était la mort. Ce message était également clair pour Ponce Pilate, qui était surpris que ce problème religieux ne soit pas traité directement par le Sanhédrin. Conclusion. Il n’est pas inhabituel que plusieurs Grands Prêtres soient en vie simultanément. Luc et Jean, bien informés de la situation politique de leur époque, n’ont pas commis d’erreur à ce sujet. Anne, malgré sa destitution, a conservé une influence considérable pendant près de cinquante ans, grâce à la nomination de ses fils et de son gendre à ce poste clé : Souverain Sacrificateur. Bien que le pouvoir romain accordât une certaine autonomie aux peuples conquis, il exerçait néanmoins un contrôle sur toutes les décisions politiques et religieuses ayant un impact sur la société. En nommant et en destituant directement les responsables, Rome rappelait constamment qui détenait le pouvoir dans la région.