ההשערה על כתיבה קדומה של הבשורה על פי מתי אפשרית בהחלט, והיא מוגנת, בצורות שונות, בידי כמה היסטוריונים ופרשנים. אף שאי אפשר להוכיחה בוודאות, יש בה הגיון היסטורי ממשי, והיא מאפשרת להבין טוב יותר את רצונם של הנוצרים הראשונים לשמר את עדות עדי הראייה.
1- השליחים היו מודעים לפגיעותם
כבר בפרקים הראשונים של ספר מעשי השליחים מתגלה בבירור התנגדות (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.1-3 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.17-18). סטפנוס נסקל באבנים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.54-60), ולאחר מכן יעקב בן זבדי מוצא להורג בהוראת הורדוס אגריפס הראשון בסביבות שנת 44 (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 12.1-2). גם פטרוס עצמו נמלט ממוות בקושי (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 12.3-11), ואילו שאר השליחים מאוימים ונאסרים חדשות לבקרים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.40-42).
בנסיבות אלה סביר מאוד שהתלמידים הראשונים הבינו את שבריריותה של העדות שבעל פה ואת הצורך לשמר את תוכנה. עדי הראייה של חייו, מותו ותחייתו של המשיח ישוע לא נועדו להישאר לנצח בתוך הקהילה.
2- העדות השליחית הייתה פקדון יקר
השנים עשר קיבלו שליחות מיוחדת: להיות עדים לתחיית האדון (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.21-22). היעלמם בטרם עת היה מהווה אובדן עצום לקהילות הנוצריות שזה עתה נולדו. פאולוס ישתמש בהמשך בדימוי של ה“פקדון” שיש לשמרו בנאמנות (1 טימותי 6.20 ; 2 טימותי 1.13-14). פטרוס מצדו, כשהוא חש שמותו קרוב, כותב:
“ואשתדל שגם אחרי הסתלקותי תוכלו תמיד לזכור את הדברים האלה” (הָאִגֶּרֶת הַשֵּׁנִית לְפֶטְרוֹס הַשָּׁלִיחַ 1.15).
הצהרה זו מעידה על הרצון להעביר את ההוראה השליחית באופן מתמשך.
דאגה זו מוסברת כנראה בכך שהשליחים היו מודעים לאופייה יוצא הדופן של שליחותם. השנים עשר לא היו סתם מנהיגים בין אחרים; הם היו העדים הרשמיים לתחיית המשיח ישוע (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.21-22). סמכותם נשענה על עובדות שראו ושמעו בעצמם (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.20 ; הָאִגֶּרֶת הָרִאשׁוֹנָה לְיוֹחָנָן הַשָּׁלִיחַ 1.1-3).
תפקיד זה היה מטבעו מוגבל בזמן. הופעותיו של הקם לתחייה כבר שייכות לעבר ולא ניתן היה לשחזרן. פאולוס עצמו יציג את עצמו בהמשך כאחרון שזכה להתגלות של האדון שקם לתחייה:
“ואחרי כולם נראה גם אלי, כאל נפל” (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 15.8).
התלמידים הראשונים היו אפוא כנראה מודעים לאופייה הייחודי והבלתי ניתן להחלפה של עדותם. מכאן נבע צורך דחוף וטבעי להעביר בנאמנות את מה שראו ושמעו לפני היעלמם.
3- כתיבה מוקדמת של מתי סבירה מבחינה היסטורית
אם מקבלים תיארוך קדום של מתי, יש מחברים המשערים כתיבה לפני שנות ה-50, ואף לפני רדיפות הורדוס אגריפס הראשון. מנקודת מבט זו אפשר להבין את בשורתו כמפעל שנועד לשמר את עדות השליחים.
המסורת שמסר פפיאס מהיירופוליס ושנשמרה בידי אוסביוס מקיסריה קובעת שמתי כתב את דברי האדון בלשון העברים. אף שקביעה זו שנויה במחלוקת, היא מעידה על מסורת קדומה המייחסת למתי פעילות כתיבה מוקדמת יחסית.
בלי להיות ראיה מכרעת, מסורת קדומה זו מתיישבת עם הרעיון של רצון לשמור על ההוראה שמסרו עדי הראייה.
4- יצירה משותפת אפשרית
אפשר גם שמתי לא עבד לבדו. השנים עשר היוו עדיין קבוצה מאוחדת בירושלים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.13-14), וכמה עדי ראייה היו זמינים כדי לאמת זיכרונות, להשלים סיפורים מסוימים ולהבטיח את נאמנות המסורת שנמסרה.
לוקס עצמו מציין שאסף את המידע שנמסר לו מפי “אלה שהיו עדי ראייה מן ההתחלה” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.2). אין אפוא דבר שימנע מלדמיין תהליך דומה אצל מתי, שבו השתתפו כמה שליחים, במישרין או בעקיפין, בשימור זכר ישוע.
5- היעדר רמז מפורש להחרבת בית המקדש
יש מחברים הסבורים שהיעדר התייחסות מפורשת להתגשמות חורבן ירושלים בשנת 70 עשוי להיות רמז לכתיבה קודמת לאירוע זה. ישוע עצמו מנבא את האסון הזה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 24.1-2), אך המבשר אינו מדגיש לעולם את התגשמותו כעובדה שכבר התרחשה.
עם זאת טיעון זה נותר שנוי במחלוקת ואין בו כשלעצמו הוכחה לתיארוך מוקדם.
6- השערה עקבית
אפשר אפוא לשער את התרחיש הבא:
- הרדיפות ההולכות וגוברות גורמות לשליחים להיות מודעים לפגיעותם.
- עדי הראייה יודעים ששליחותם ייחודית ומוגבלת בזמן.
- הצורך לשמר את עדותם הופך לחובה.
- מתי מתחיל בכתיבה מוקדמת יחסית, כנראה בשיתוף פעולה או באישור של שאר השליחים.
- מסמך ראשון זה מתקיים לאחר מכן לצד עדויות אחרות של הבשורות, שכל אחת מהן מביאה את נקודת מבטה על אישיותו ופועלו של המשיח ישוע.
- הכתבים השליחיים מבטיחים לבסוף את העברת העדות לדורות הבאים.
השערה כזאת תסביר מדוע הבשורות מציגות גם אחדות מרשימה בעיקר וגם הבדלים בפרטים האופייניים לעדויות מרובות ועצמאיות.
כך, אף שאי אפשר להוכיח זאת בוודאות, הרעיון של כתיבה קדומה יחסית של מתי כאמצעי הגנה מפני הסכנה של היעלמות מוקדמת של העדים השליחיים נראה סביר מבחינה היסטורית. הוא מתיישב עם מודעותם של השליחים לייחודיות שליחותם וכן עם הלחץ ההולך וגדל של הרדיפות שפגעו בכנסייה הצעירה.
השערה זו עשויה גם להאיר את החלטתו של פטרוס להשלים את מניין השנים עשר בבחירת מתתיה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.15-26). השליחים ידעו ששליחותם מתבטאת בראש ובראשונה בהעברה נאמנה של מה שראו ושמעו (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.20). החלפת יהודה נראית כך כצעד ראשון שנועד לשמר את שלמות העדות השליחית.
כמה שנים לאחר מכן, העלאת המסורות הבשורתיות על הכתב עשויה הייתה להיות המשך טבעי של אותה דאגה. הבשורות וכתבי הברית החדשה האחרים היו מופיעים אז כהמשך הכתוב של עדות השליחים, המאפשר למסרם לשרוד את היעלמם ההדרגתי של עדי הראייה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.1-2 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.30-31 ; הָאִגֶּרֶת הַשֵּׁנִית לְפֶטְרוֹס הַשָּׁלִיחַ 1.15 ; 2 טימותי 3.16-17).