_21 ההמון, שהתאסף לפני ארמונו של פונטיוס פילטוס, דורש את הצליבה. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.22 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.11-15 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.23 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.15.
_22 היציאה להר גולגולתא מתחילה לפני השעה 9. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.32 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.21-22 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.26-33 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.17.
_23 אם כן, העלאתו על הצלב מתרחשת בסביבות השעה 9 לפי הכתוב במרקוס. אי-הדיוק במדידה מאפשר להוסיף את זמן ההליכה עד להר גולגותא. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.20-41 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.31-56 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.26-49 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.17-30.
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
כשהוא חלש מההלקאה, מחוסר שינה ומעוצמת האירועים שעבר מאז גת שמנים, אין ישוע מצליח עוד לשאת לבדו את קורת הצלב, כפי שדרש הנוהג הרומי (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.32). מצבו הגופני מעיד על האלימות שכבר סבל, אך גם על העמידה שיגלה עד הצלב. החיילים מגייסים אז את שמעון הקורנאי כדי שיישא את הצלב תחתיו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.21 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.26). מרקוס מציין שהוא אביהם של אלכסנדר ורופוס, ומכאן שאפשר לשער ששמות אלה היו מוכרים בקהילות הנוצריות הראשונות, דבר המרמז על עדות ישירה או על הצטרפות מאוחרת לכנסייה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.21).
לוקס הוא היחיד המספר על נוכחותו של קהל רב, ובמיוחד נשים הבוכות ומקוננות על ישוע (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.27). פרט זה מדגיש שלמרות איבת השלטונות, חלק מהעם נותר נרגש ממה שמתרחש. מתי מזכיר שהוצע לישוע משקה מעורב במרה, כנראה כדי להקל על הכאב, אך הוא מסרב לו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.34). סירוב זה מראה שהוא מתמודד עם הסבל במלואו, מבלי לנסות להפחית את עוצמתו.
המסע הזה אל גולגותא, אף שהוא קצר יחסית, הוא מבחן בפני עצמו. הנידון, שכבר נחלש, צריך להתקדם בכפייה, חשוף למבטיו של קהל שההוצאות להורג האלה משמשות לו לא פעם מחזה פומבי. הצליבה נותרת בלתי נמנעת, וכל המאמצים מופנים להביא את הנידון אל מקום ההוצאה להורג. כך, הגורמים הללו יחד, כפייה, סבל גופני, התערבותו של שמעון ותגובות ההמון, מבליטים את קשיות הדרך הזאת ואת המציאות האנושית של הרגע שקדם לצליבה.