_23 אם כן, העלאתו על הצלב מתרחשת בסביבות השעה 9 לפי הכתוב במרקוס. אי-הדיוק במדידה מאפשר להוסיף את זמן ההליכה עד להר גולגותא. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.20-41 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.31-56 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.26-49 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.17-30.
_24 כל חברי האלה יכולים עתה להשתתף בחגיגת הפסח המשפחתית, ברוח רגועה לאחר מה שהם רואים כניצחון מזהיר. אך האירועים לא יתפתחו כפי שדמיינו!
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
הייצוגים המסורתיים מציגים לא פעם את ישוע מכוסה בבד, אך הנוהגים הרומיים מלמדים שהצלובים היו בדרך כלל עירומים, מה שהחריף את ההשפלה בפומבי. עירום זה הוא חלק בלתי נפרד מהבושה הכרוכה בצליבה, עונש שנועד לשבור את הכבוד לא פחות מאשר את הגוף.
ארבע הבשורות מזכירות את חלוקת בגדי ישוע בידי החיילים (השוו הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.35 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.24 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.34 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.23-24). מעשה זה, שהיה שגרתי בעבור החיילים , שרכוש הנידון הגיע אליהם, מקבל כאן משמעות מיוחדת. יוחנן מדגיש שהכתונת, הארוגה חתיכה אחת, אינה נקרעת אלא נגרל עליה (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.23-24).
פרט זה מקיים במפורש את הנבואה בתְהִלִּים 22.18, ויוצר קשר ישיר בין סבלו של הצדיק בברית הישנה לבין סבלו של ישוע. גם מתי מדגיש את הקיום הזה (השוו הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.35). כך, אפילו במעשים שלכאורה אין בהם חשיבות, הכתובים מוצאים את התגשמותם.
יוחנן מציין את מקום הצליבה במדויק: ישוע נושא את צלבו עד המקום הנקרא גולגותא, ״מקום הגולגולת״ (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.17), ושם הוא נצלב בין שני אנשים אחרים (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.18). מקומו האמצעי מדגיש הן את הזדהותו עם החוטאים הן את מקומו הייחודי.
לוקס מוסר אמירה מהותית של ישוע: ״אבי, סלח להם, כי אינם יודעים מה הם עושים״ (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.34). אף בעת שהוא סובל עוול ואלימות, ישוע מליץ בעד מענּיו. אמירה זו מגלה את עומק אהבתו ומעניקה לסצנה משמעות רוחנית: הצלב נעשה מקום של סליחה.
מרקוס, מצידו, מבליט את זעקת ישוע: ״אלי, אלי, למה עזבתני?״ (השוו הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.34). אמירה זו, שנלקחה מתְהִלִּים 22.1, מבטאת מצוקה אמיתית. היא אינה מציינת ניתוק סופי מאלוהים, אלא מגלה את עומק העזובה שחש הנושא את החטא.
הסצנה מסומנת גם בלעג ובחוסר הבנה (השוו הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.39-44). העוברים והשבים והמנהיגים הדתיים מאתגרים את ישוע להושיע את עצמו. ואולם דווקא משום שאינו יורד מן הצלב הוא מגשים את שליחותו.
לבסוף, נוכחותן של הנשים ושל התלמיד יוחנן (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.25) מביאה ניגוד מרשים: מול אדישותם או לעגם של החיילים, יש הנשארים נאמנים בעת הסבל. מבטם מציע קריאה אחרת של האירוע, אינטימית וכואבת יותר.
מתח עובר בכל הקטע הזה: מצד אחד, סצנת צליבה רומית רגילה, המסומנת באכזריות ובאדישות; מצד אחר, אירוע ייחודי שבו מתקיימים הכתובים, הסליחה מוצעת, וסבלו של ישוע מקבל משמעות אוניברסלית.