_21 ההמון, שהתאסף לפני ארמונו של פונטיוס פילטוס, דורש את הצליבה. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.22 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.11-15 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.23 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.15.
_22 היציאה להר גולגולתא מתחילה לפני השעה 9. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.32 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.21-22 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.26-33 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.17.
_23 אם כן, העלאתו על הצלב מתרחשת בסביבות השעה 9 לפי הכתוב במרקוס. אי-הדיוק במדידה מאפשר להוסיף את זמן ההליכה עד להר גולגותא. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.20-41 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.31-56 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.26-49 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.17-30.
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
ברגע זה של סבל קיצוני שומר ישוע על צלילות דעת מרשימה: הוא אינו מסתגר בתוך עצמו אלא פונה אל הזולת. גישה זו עולה בקנה אחד עם כל שירותו, שבו בא לבקש ולהזהיר ולא להגן על עצמו. אף בדרך אל הצלב הוא עדיין מדבר.
את הביטוי «בנות ירושלים» אפשר להבין בשתי דרכים: או כנשים מן העם שהמחזה נגע בהן באמת, או כמקוננות הרגילות של תהלוכות האבל. שתי האפשרויות אינן סותרות זו את זו. במסורת היהודית נשים נהגו להביע אבל בפומבי (השוו הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 9.23). אולם כאן נראה שלוקס מדגיש התרגשות כנה.
אכן, לוקס הוא האוונגליסט היחיד המספר על אירוע זה, וזה תואם את תשומת הלב המיוחדת שלו לנשים ולשוליים (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 8.2-3). הוא ממקם בבירור את הדברים בעת העלייה לגולגותא, בתוך המון רב (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.27).
ישוע הופך אז לגמרי את נקודת המבט:
הוא אינו מכחיש את סבלו, אך מבשר שהטרגדיה האמיתית עוד לפנינו. לא מותו הוא הטרגי ביותר, אלא המשפט המתקרב על ירושלים.
הדברים הבאים חזקים מאוד: «אשרי העקרות…» (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.29). בתרבות שבה אימהות היא ברכה, הצהרה זו פרדוקסלית. היא מבשרת מצוקה כה גדולה, עד שאי-ילדות ייחשב ליתרון. רעיון דומה מצוי בהכרזות המשפט שבברית הישנה (השוו הוֹשֵׁעַ 10.8).
כשישוע מזכיר את אלה שיאמרו «נפלו עלינו» (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.30), הוא נוקט ישירות את שפת הנבואה על אסון, הקשורה למשפט האלוהים. הדבר מראה שמה שהוא מבשר חורג מאירוע פוליטי בלבד: זהו משבר רוחני גדול.
פסוק 31 הוא מפתח:
ישוע, התמים, מושווה לעץ הלח. אם הוא סובל אלימות כזאת, מה יעלה בגורלו של עם «יבש» מבחינה רוחנית, כלומר קשוח וחסר חיים? התמונה מרמזת על משפט בלתי נמנע וחמור יותר.
מבחינה היסטורית, דברים אלה מוצאים הד מרשים בחורבן ירושלים בשנת 70, בעת המרד היהודי נגד (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 19.43-44). העיר מצורה, הרעב משתולל והטבח נורא. אף כי מצדה (73) נחרתה בתודעה, דווקא נפילת ירושלים היא המתאימה ישירות לנבואה זו.
לבסוף, קטע זה מראה שישוע אינו מבקש רחמים אנושיים לעצמו. הוא קורא דווקא לתשובה ולהתעוררות. זו אינה סצנה של טרגדיה גרידא, אלא אזהרה נבואית: לדחיית המשיח יש השלכות עמוקות.
בלב סבלו ישוע עדיין מדבר כנביא, לא כדי לעורר רחמים אלא כדי להעיר את המצפונות.