_21 ההמון, שהתאסף לפני ארמונו של פונטיוס פילטוס, דורש את הצליבה. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.22 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.11-15 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.23 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.15.
_22 היציאה להר גולגולתא מתחילה לפני השעה 9. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.32 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.21-22 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.26-33 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.17.
_23 אם כן, העלאתו על הצלב מתרחשת בסביבות השעה 9 לפי הכתוב במרקוס. אי-הדיוק במדידה מאפשר להוסיף את זמן ההליכה עד להר גולגותא. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.20-41 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.31-56 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.26-49 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.17-30.
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
פילטוס, שהיה מרוגז בעליל מן הלחץ ומן התחבולה של ראשי , משתמש בכתובת הטיטולוס כדי להצהיר על סמכותו. לפי המנהג הרומי, סיבת ההרשעה נרשמת מעל הנצלב, ופילטוס מורה לכתוב: "ישוע מנצרת, מלך היהודים" (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.19). אזכור זה חורג מן המסגרת השיפוטית בלבד: הוא מקבל ממד פוליטי ומתגרה.
הכתובת נכתבה בשלוש שפות — עברית (או ארמית), לטינית ויוונית — כדי שתובן בידי מרבית האנשים בהקשר של עומס רב בירושלים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.20). כך המסר נעשה פומבי ונגיש, דבר המעצים את השפעתו. בהכריזו על ישוע "מלך היהודים", פילטוס מצביע בעקיפין על אחריותן של הרשויות הדתיות להרשעה זו.
הכוהנים הגדולים אינם מתבלבלים ומערערים מיד על הניסוח, ודורשים שייכתב: "הוא אמר: אני מלך היהודים" (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.21). פילטוס מסרב לשנות את הטקסט ופוסק בתקיפות:
בתשובה זו הוא כופה את החלטתו ודוחה בתוקף את אלה שדווקא השיגו ממנו את הצליבה.
הטיטולוס הזה הופך כך לסוג של אירוניה טרגית: בעיני , ישוע אינו מוצג כפושע רגיל, אלא כמלך. החיילים עצמם מאמצים רעיון זה ולועגים לו:
מאחורי הלעג הלכאורי הזה הכתובת מדגישה אמת שהרשויות דוחות.
לבסוף, החלטה זו של פילטוס מגלה הן את מורת רוחו והן את גבולותיו. אף שנכנע בעניין ההרשעה, הוא שומר כאן על סוג של סמכות בכך שהוא כופה את הכותרת הזאת. המילה האחרונה בעניין הכתובת בידיו, אך לא בעניין התוצאה שהיה רוצה בה, ובכך מתגלה כל העמימות של מעמדו במשפט הזה.