_17 ההופעה לפני ה אמורה הייתה להתקיים אחרי הזריחה, בשעה 6:38. אולם זה לא קרה, כי ברגע שהתרנגול קורא, הרב מובל, לפי פירושנו לטקסט של לוקס, אל פילטוס מיד לאחר גזר הדין של ה, שחיכה אפוא לעלות השחר כדי להכריז עליו. הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.66-71, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.1, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.1-2.
_18 ההופעה הראשונה לפני פונטיוס פילטוס מתחילה בסביבות השעה 6:45. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.1-5, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.2-14, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.1-5, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.28-38.
_19 אנו מקבעים את ההופעה לפני הורדוס אנטיפס בסביבות השעה 7:30. הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.6-12.
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
כשפילטוס מבין שהמשיח ישוע הוא גלילי, הוא מנצל מיד את ההזדמנות להיפטר מהעניין הרגיש הזה. לכן הוא שולח אותו אל הורדוס אנטיפס, טטרארך הגליל, ששהה בירושלים לכבוד החג, באכסנייה בחדרי המלכות שבנה אביו, הורדוס הגדול, בעבר. אנטיפס, שהיה שאפתן, קיווה להיות יום אחד למלך, וניצל את החגים הגדולים כדי להפגין את נוכחותו הפוליטית בבירה.
הורדוס אנטיפס הזה הוא שהוציא להורג את יוחנן המטביל (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 6.17-28). מאז שמע על נביא עוצמתי אחר, המשיח ישוע, ושמועות מסוימות אף הביאו אותו להאמין שיוחנן אולי קם לתחייה בו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 9.7-9). הורדוס מוקסם מן המרשים והמפעים. הוא אוהב נפלאות, אותות יוצאי דופן, הפגנות עוצמה. לכן הוא מקווה שהמשיח ישוע יעשה נס לפניו, כבידור מלכותי.
אך הוא טועה טעות עמוקה באשר לטבעו של בן האלוהים. המשיח ישוע אינו עושה פלאים שבא לספק את סקרנותם של בעלי הכוח. הוא המשיח שבא להגשים את תוכנית הישועה של האב (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.16-17). לכן, מול שאלותיו הרבות של הורדוס, ישוע אינו מוציא מילה אחת (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.9). שתיקתו היא פסק דין. הוא מסרב להשתתף במשחקו של שליט שטחי, חסר מוסר ורוצח.
הראיון מסתיים אפוא במהירות. הורדוס, שנעלב מן השתיקה הזאת, היה מצווה בדרך כלל להלקות את החצוף. אך הוא אינו מעז ללכת רחוק מדי, כי ישוע נשלח אליו בידי פילטוס. לכן הוא מסתפק בכך שהוא ואנשי חילו לועגים לישוע, מלבישים אותו גלימה מרהיבה, אולי פארודיה על גלימת מלכות, ושולחים אותו חזרה אל פילטוס (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.11).
ובכל זאת מתרחש דבר בלתי צפוי: פילטוס והורדוס נעשים ידידים באותו יום (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.12). עד אז היו ביחסים עכורים, כנראה בשל מתחים פוליטיים בין יהודה לגליל. אך שליחתו של ישוע מבית דין אחד למשנהו יוצרת התקרבות. באירוניה, המשיח ישוע, השותק, המושפל, הנדחה, הוא שנעשה למכשיר בלתי מודע של פיוס זה.
לוקס מציג ניגוד בולט במיוחד.
מצד אחד, הורדוס מופיע כאדם קל דעת וסקרן, אך עיוור לחלוטין מבחינה רוחנית, ואינו מסוגל להכיר בישוע את המשיח האמיתי.
מצד שני, ישוע שותק אך ריבון לחלוטין, והולך מרצונו אל הצלב מבלי להתרשם מן הכוח האנושי.
לבסוף, פילטוס והורדוס מתאחדים, לא מתוך דאגה לצדק, אלא מתוך שותפותם בדחיית בן האלוהים.
בלב המשחקים הפוליטיים האלה, המשיח ישוע נשאר המלך האמיתי, זה שמלכותו אינה מן העולם הזה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.36). שתיקתו לפני הורדוס אינה חולשה אלא הצהרה על שליחותו: הוא הולך אל הצלב כדי להגשים את אהבת האב לאנושות (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.16-17).