הוויכוח על מועד מותו של ישוע

שני התאריכים שהמחקר המודרני מחזיק בהם נובעים מהתכנסות בין אילוצי לוח השנה היהודי לחישובים אסטרונומיים הנוגעים ללוח הירחי. הבשורות מציינות שישוע נצלב ביום שישי, בערב שבת — הצג את ההגדרה של INF089, בהכנה לפסח (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.42 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.31). מכיוון שחג הפסח נקבע ל-14 בניסן (שְׁמֹות 12.6), אפשר, באמצעות חישוב אסטרונומי לאחור, לזהות את השנים במאה הראשונה שבהן תאריך זה חל ביום שישי.

חישובים אלה מובילים בעיקר לשתי אפשרויות התואמות את המסגרת ההיסטורית של שלטון פונטיוס פילאטוס (26–36 לספירה): השנים 30 ו-33. כך, 7 באפריל שנת 30 ו-1 באפריל שנת 33 לספירה מתאימים שניהם ל-14 בניסן החל ביום שישי לפי שחזורי לוח השנה.

עם זאת, הבחירה בין שני התאריכים אינה נשענת רק על נתונים אסטרונומיים. היא תלויה גם בשחזורים היסטוריוגרפיים רחבים יותר, ובמיוחד במועד מותו של הורדוס הגדול, המוצב בדרך כלל בשנת 4 לפני הספירה, וכן בפרשנות הרמזים הכרונולוגיים בבשורות, ובראשם גילו של ישוע (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.23) ותחילת שירותו של יוחנן המטביל (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.1-2). כתוצאה מכך, כל אחד מהתאריכים הללו משתלב במודל הסברי כולל, המשלב באופן שונה את הנתונים המקראיים וההיסטוריים.

תיארוך מותו של ישוע המשיח הוא אחת הסוגיות השנויות ביותר במחלוקת בכרונולוגיה של הברית החדשה. מקובל להציע שני תאריכים עיקריים: 7 באפריל שנת 30 ו-1 באפריל שנת 33 לספירה. הראשון זכה לא פעם להעדפה בהיסטוריוגרפיה המודרנית, בעיקר בגלל השערה כרונולוגית אחרת, והיא מות הורדוס הגדול בשנת 4 לפני הספירה.

ברם, מבנה זה מעורר כמה קשיים עיקריים כשמעמתים אותו בקפידה עם הנתונים המקראיים.

ההעדפה שניתנת לשנת 30 אינה נובעת בראש ובראשונה מן הבשורות עצמן, אלא ממסגרת כרונולוגית מוקדמת הנכפית על הטקסט. אכן, אם מקבלים שהורדוס מת בשנת 4 לפני הספירה, יש צורך למקם את הולדת ישוע לפני מועד זה, לרוב סביב שנת 6 או 5 לפני הספירה.

שחזור זה דוחף אחר כך להעדיף צליבה בשנת 30 לספירה כדי לשמור על גילו של ישוע, ״כבן שלושים״, בתחילת שירותו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.23).

במילים אחרות, התאריך 7 באפריל שנת 30 אינו נגזר פשוט מן הטקסטים המקראיים; הוא תוצאה של שרשרת השערות חיצוניות לטקסט, הנכפות עליו אחר כך. לשיטה כזו יש סיכון ברור: להפוך את קריאת המקרא לתלויה במודל מוקדם, במקום לאפשר למקורות הכתובים עצמם לעצב את הכרונולוגיה.

ההתנגדות החזקה ביותר לתאריך 7 באפריל שנת 30 נעוצה ברמזים הכרונולוגיים המדויקים מאוד שנותן לוקס. המבשר אינו מסתפק במסגרת עמומה; הוא ממקם את תחילת שירותו של יוחנן המטביל בתוך סדרה של אבני דרך היסטוריות מתכנסות: שנת החמש עשרה לשלטון טיבריוס, שלטון פונטיוס פילאטוס ביהודה, של הורדוס בגליל, של פיליפוס באיטורעה ובטרכונית, של ליסניוס באביליני, וכן כהונתם הגדולה של חנן וקיפא (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.1-2).

הצטברות זו של סנכרוניזמים מראה בבירור שלוקס מבקש להציע תיארוך רציני וניתן לבדיקה, ולא קירוב ספרותי בלבד. אם מאמצים את התאריך 7 באפריל שנת 30 לצליבה, ואם שומרים על מבנה השבוע האחרון של דניאל כשתי תקופות שוות של שלוש וחצי שנים (דָּנִיֵּאל 9.27), יש להקדים את טבילת ישוע לסביבות סתיו שנת 26, ואת תחילת שירותו של יוחנן המטביל לסביבות שנת 22 או 23, בהתאם לחישובים שנבחרו. מסקנה כזו עומדת בסתירה ישירה לרמזיו של לוקס, שכן פונטיוס פילאטוס טרם כיהן בתפקידו באותו מועד.

לפיכך, התאריך 7 באפריל שנת 30 יוצר לא רק מתח משני: הוא פוגע בעקביותה של המסגרת ההיסטורית המפורשת שנתן המבשר.

יש כותבים המשתדלים למעט במשקלו ההיסטורי של הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.1-2, כאילו ציונים אלה נועדו רק להעניק לסיפור גוון היסטורי כללי. קריאה כזו נראית מצמצמת. לוקס נוקט כאן בשיטה האופיינית להיסטוריוגרפיה העתיקה: הוא ממקם אירוע לפי הרשויות האזרחיות והדתיות המכהנות. תהליך זה נועד בבירור לעגן את הסיפור בהיסטוריה אמיתית.

נקודה זו חשובה במיוחד, שכן לוקס מצהיר בראשית חיבורו שחקר בקפידה את העובדות כדי לתאר אותן בסדר מסודר (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.1-4). לכן יהיה זה חוסר עקביות שיטתי להכיר בכוונה היסטוריוגרפית אצל לוקס בפתיחתו, ואחר כך לייחס חשיבות פחותה לפרטים הכרונולוגיים שהוא מספק כאשר הם נעשים מחייבים כלפי השערות מודרניות מסוימות.

במילים אחרות, אם מתייחסים ללוקס ברצינות כהיסטוריון, קשה לשמור על שחזור המקדים את תחילת שירותו של יוחנן המטביל לאבני הדרך שהוא עצמו קבע בקפידה.

לעומת זאת, התאריך 1 באפריל שנת 33 לצליבה ו-3 באפריל שנת 33 לתחייה מציע יתרון שיטתי בולט: הוא מאפשר לשלב ללא סתירה גדולה את נבואת דניאל ואת נתוני הבשורות.

מבנה שבעים השבועות (דָּנִיֵּאל 9.24-27) מוביל לשבוע אחרון המחולק לשני חצאים. החצי השני מסתיים במותו של המשיח, ה״יכרת״ לפי הניסוח הנבואי (דָּנִיֵּאל 9.26). אם ממקמים את הקץ הזה באביב שנת 33, מתקבלת תחילת שירותו של ישוע בסתיו שנת 29, וזה מתאים הרבה יותר באופן טבעי למסגרת שנתן לוקס (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.1-3) ולציון שישוע היה אז ״כבן שלושים״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.23).

התאריך 33 מאפשר אפוא קריאה מתואמת של המקורות, ואילו התאריך 30 מחייב לתקן או לרכך או את דניאל, או את לוקס, או את שניהם.

התאריך 7 באפריל שנת 30 מביא עמו קושי נוסף: הוא נוטה לקצר יתר על המידה את שירותו הציבורי של ישוע, או לחייב עיצוב מלאכותי מחדש של רצף החגים המסופר בבשורת יוחנן. ברם, בשורה זו מזכירה כמה עליות לירושלים וכמה ציוני חגים, ובהם פסחים שונים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 2.13 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 6.4 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 11.55). מסגרת זו מרמזת על שירות הנמשך כמה שנים, ולא על תקופה קצרה מדי.

אמנם הפרשנות לגבי מספרם המדויק של הפסחים נותרה שנויה במחלוקת. עם זאת, התאריך 33 מאפשר בנקל רב יותר לשלב את אבני הדרך השונות הללו ברצף עקבי. התאריך 30, לעומת זאת, דוחס את הסיפור היוחנני ומצמצם את מרחב הפרשנות.

ההישענות השיטתית על שנת 4 לפני הספירה לתיארוך מות הורדוס ראויה לבחינה זהירה. אף שתיארוך זה הוא כיום דעת הרוב בהיסטוריוגרפיה, אין לראות בו אקסיומה שאין עליה עוררין שהטקסטים המקראיים חייבים להתאים עצמם אליה. משהתקבל ללא דיון, הוא מתנה את כל הכרונולוגיה של הולדת ישוע, אחר כך את זו של טבילתו, ולבסוף את זו של צליבתו.

ברם, כמה חוקרים הציעו השערה אחרת, הממקמת את מות הורדוס בשנת 1 לפני הספירה, לרוב באביב, אחרי ליקוי הירח של 10 בינואר שנת 1 לפני הספירה. גישה זו, שמגינים עליה בעיקר מומחים מסוימים לנתונים הכרונולוגיים של יוספוס פלביוס, מאפשרת לתאם טוב יותר כמה רכיבים היסטוריים ובשורתיים, ובמיוחד את הרמזים הנוגעים להולדת ישוע המשיח ולגילו המשוער בתחילת שירותו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.23).

בנסיבות אלה אין לראות את הסוגיה כמוכרעת סופית. הוויכוח נותר פתוח, בעיקר משום ששחזורים כרונולוגיים נשענים במידה רבה על פרשנות נתוניו של יוספוס, תקופות המלכים והתופעות האסטרונומיות הקשורות לליקויי הירח המוזכרים במקורות העתיקים.

לכן יש להזכיר דרישה שיטתית יסודית: השערה היסטורית, אפילו מקובלת ברבים, אינה יכולה לבטל מערך עקבי של נתונים טקסטואליים ללא בחינה מחדש ביקורתית. כאשר השערה חוץ-מקראית מובילה להחלשת כמה קביעות פנימיות של הבשורות או לפרש אותן מחדש, מוצדק להטיל ספק בחוסנה של ההשערה עצמה.

בעומק, הוויכוח בין התאריכים 30 ו-33 אינו מצטמצם להבדל בחישוב. הוא מעלה שאלה יסודית יותר: איזה מקור צריך לארגן את השחזור הכרונולוגי?

שתי דרכים אפשריות:

• או לצאת מסכמה היסטוריוגרפית מוקדמת, ואז להתאים את הטקסטים המקראיים למסגרת זו;
• או לצאת מהרמזים הפנימיים של הכתובים, ואז לעמת אותם עם הנתונים ההיסטוריים הזמינים.

השיטה הראשונה מובילה לא פעם להקטנת דקדקנותו של לוקס, לפיצול אחדותה של נבואת דניאל או לריכוך פרטים מסוימים בבשורות. השנייה, לעומת זאת, נותנת את מלוא הערך לעדות הטקסטים ומבקשת לשמר את עקביותם הכוללת.

מנקודת מבט זו, התאריך 1 באפריל שנת 33 נראה לא רק סביר, אלא בעיקר מבוסס יותר מבחינה שיטתית, משום שהוא מכבד יותר את ההגיון הפנימי של המקורות המקראיים.