דניאל 1 מראה כיצד דניאל וחבריו מצליחים להישאר נאמנים לאמונתם בסביבה זרה, חרף ניסיונות השינוי התרבותי, הודות לחוכמה ולנאמנות לאלוהים.
דניאל א מספר כיצד צעירים מיהודה שהוגלו לבבל הוכשרו לשרת את המלך נבוכדנאצר.
נדמה שהכול נועד לשנות אותם: ארצם, שפתם, הכשרתם, מזונם ואפילו שמותיהם. ובכל זאת, דניאל וחבריו מגלים שאפשר לחיות בלבה של חברה זרה, ללמוד את תרבותה ואף לשרת בה מבלי לוותר על נאמנותם לאלוהים.
כך מציב הפרק הראשון את השאלה שתלווה את ספר דניאל כולו: עד כמה אפשר להסתגל מבלי להתפשר?
הסיפור מתחיל בתבוסה.
בסביבות שנת 605 לפנה״ס, לאחר ניצחונה המכריע של בבל על מצרים בכרכמיש, עוברת יהודה בהדרגה תחת שלטון בבל.
דניאל מספר:
״בשנת שלוש למלכות יהויקים מלך יהודה בא נבוכדנצר מלך בבל ירושלים ויצר עליה.״ (דָּנִיֵּאל 1.1)
אין לבלבל אירוע זה עם ההגליה הגדולה של שנת 597 לפנה״ס, ואף לא עם חורבן ירושלים והמקדש בשנת 586 לפנה״ס.
דניאל שייך לשלב מוקדם יותר של הגלות.
אולם הסיפור מוסיף מיד הבהרה מהותית:
״ויתן אדני בידו את יהויקים מלך יהודה ומקצת כלי בית האלהים.״ (דָּנִיֵּאל 1.2)
נבוכדנאצר ניצח, אך דניאל מסרב להסיק מכך שאלוהי ישראל הובס.
כבר בשורות הראשונות מופיע המסר היסודי של הספר: האירועים עשויים להיראות כאילו בני אדם שולטים בהם, בעוד שאלוהים נשאר ריבון על ההיסטוריה.
דניאל וכמה צעירים מיהודה נלקחים לבבל.
הטקסט אינו מציין את גילם. ההשערה שדניאל היה כבן ארבע־עשרה היא סבירה, אך אין להציג אותה כעובדה ודאית.
הצעירים האלה אינם נבחרים באקראי. הם משתייכים בין השאר למשפחת המלוכה או לאצולה, ועליהם להיות בעלי תכונות מיוחדות:
« ילדים אשר אין בהם כל־מאום, וטובי מראה, ומשכילים בכל־חכמה, ויודעי דעת ומביני מדע » (דָּנִיֵּאל 1.4).
תוכניתו של נבוכדנאצר ברורה: הוא רוצה להכשיר את הצעירים האלה מיהודה כדי שיוכלו לשרת במנהל שלו.
במשך שלוש שנים עליהם ללמוד את « ספר ולשון כשדים » (דָּנִיֵּאל 1.4-5).
לכן דניאל אינו רק שבוי בבבל. הוא משתלב בהדרגה במערכת השלטונית של האימפריה.
ההשתלבות מרחיקת לכת.
דניאל וחבריו נדרשים ללמוד את התרבות הבבלית. הם גם מקבלים שמות חדשים:
דניאל נעשה בלטשאצר ;חנניה נעשה
שדרך ;מישאל נעשה
מישך ;עזריה נעשה עבד נגו.
השמות העבריים הזכירו במישרין את אלוהי ישראל.
דניאל פירושו בקירוב ״אלוהים הוא שופטי״.
חנניה מזכיר את חסדו של .
מישאל פירושו « מי כאל? ».
עזריה פירושו ״ עזר״.
המשמעויות המדויקות של כמה מן השמות הבבליים ודאיות פחות. לכן עדיף לנקוט זהירות בתרגומם.
אולם הנקודה החשובה היא אחרת: דניאל אינו מסרב לשמו החדש.
הוא גם אינו מסרב ללמוד את השפה ואת התרבות של בבל.
הדבר חושף הבחנה מהותית: היכרות עם תרבות אינה מחייבת לאמץ את דתה.
דניאל יכול ללמוד בבבל מבלי להשתייך בלבו לאלוהי בבל.
ובכל זאת, מופיע גבול ראשון:
« וישם דניאל על־לבו אשר לא־יתגאל בפתבג המלך וביין משתיו » (דָּנִיֵּאל 1.8)
מדוע היה מזון זה מטמא את דניאל?
הטקסט אינו מפרט זאת.
דיני המאכלות של יכולים להסביר חלק מן הבעיה. סוגי בשר מסוימים יכלו להיות אסורים או מוכנים בדרך שאינה תואמת את המצוות הנוגעות, בין השאר, לדם.
אפשרות נוספת היא שמאכלים מסוימים היו קשורים לפולחן הדתי הבבלי.
שולחן המלך יכול היה גם לייצג צורה מיוחדת של השתלבות בבית המלך.
לכן ייתכן שכמה גורמים היו מעורבים.
אך דניאל א אינו מאפשר לבחור בוודאות בהסבר אחד בלבד.
מה שוודאי הוא שדניאל סבור שהגיע לגבול דתי שאין לחצותו.
דניאל אינו הופך את סירובו למרד.
הוא מבקש מן האחראי רשות לקבל מזון אחר.
כאשר האחראי חושש מהשלכותיה של החלטה כזאת, דניאל מציע בפשטות ניסיון של עשרה ימים:
« ויתנו־לנו מן־הזרעים ונאכלה ומים ונשתה » (דָּנִיֵּאל 1.12)
המונח המתורגם כ« ירקות » עשוי לציין במשמעות רחבה יותר מזון שמקורו במה שנזרע, כלומר מזון מן הצומח.
לאחר עשרה ימים דניאל וחבריו נראים במצב טוב, ותזונתם נשמרת (דָּנִיֵּאל 1.15-16).
קטע זה אינו נועד להוכיח באופן מדעי את עליונותה של תזונה צמחונית.
למעשה, בתקופות אחרות בחייו דניאל יאכל בשר וישתה יין, כפי שעולה מ־דָּנִיֵּאל 10.3.
לכן הנושא המרכזי אינו תזונה.
הנושא הוא הנאמנות.
דניאל מקבל את מה שהוא יכול לקבל ומסרב למה שהוא רואה כבלתי מתיישב עם יחסיו עם אלוהים.
לעיתים מציגים את דניאל כאדם שדחה כל דבר שבא מבבל.
הטקסט מראה בדיוק את ההפך.
הוא לומד את שפת הכשדים.
הוא לומד את ספרותם.
הוא נושא שם בבלי.
הוא עובד בשירות המלך.
בהמשך הוא ממלא תפקידים בכירים.
אך ללמוד תרבות ולאמץ את אמונותיה הם שני דברים שונים.
הבחנה זו מסבירה חלק גדול מספר דניאל: הוא משתתף בחברה שבה הוא חי מבלי למסור לה את מצפונו.
דניאל וחבריו אכן עוברים את הכשרתם.
אך הסיפור מוסיף:
« והילדים האלה ארבעתם נתן להם האלוהים מדע והשכל בכל־ספר וחכמה » (דָּנִיֵּאל 1.17)
לכן אין סתירה בין לימוד לבין אמונה.
הצעירים לומדים.
אלוהים מעניק להם גם הבנה וכושר הבחנה.
נוסף על כך, דניאל מקבל יכולת מיוחדת להבין חזיונות וחלומות.
פרט זה מכין ישירות את הקרקע לדניאל ב.
כאשר נבוכדנאצר יקבל את חלומו המסתורי, חכמי בבל לא יהיו מסוגלים להיענות לדרישתו.
לעומתם, דניאל יקבל את גילוי הסוד מאלוהים (דָּנִיֵּאל 2.19-23).
לכן ההבדל אינו פשוט בכך שדניאל למד טוב יותר מן האחרים.
ההכשרה מעניקה לו ידע; אלוהים מעניק לו התגלות.
בסיום הכשרתם מובאים דניאל וחבריו לפני נבוכדנאצר.
המלך בוחן אותם ומגלה את הצטיינותם:
« וכל דבר חכמת בינה ... וימצאם עשר ידות » (דָּנִיֵּאל 1.20).
הביטוי « פי עשר » מדגיש את עליונותם המרשימה. אין צורך להבינו כמדידה מתמטית.
אולם הצלחה זו אינה אומרת שנאמנות לאלוהים מבטיחה תמיד הצלחה.
הפרקים הבאים יראו דווקא את ההפך.
שלושת חבריו של דניאל יידונו לכבשן האש משום שהם מסרבים להשתחוות לצלם של נבוכדנאצר (דָּנִיֵּאל 3.16-23).
דניאל יושלך לגוב האריות משום שהוא ממשיך להתפלל לאלוהיו (דָּנִיֵּאל 6.9-16).
לכן דניאל א אינו מלמד: « היו נאמנים ותמיד תצליחו. »
הוא מלמד דווקא: הישארו נאמנים, בין שהנאמנות תוביל להצלחה ובין שתוביל לניסיון.
הפרק מסתיים במשפט יוצא דופן:
״ויהי דניאל עד שנת אחת לכורש המלך.״ (דָּנִיֵּאל 1.21)
דניאל מגיע לבבל בימי נבוכדנאצר.
הוא עדיין נוכח כאשר מתחילה תקופת כורש.
בינתיים האימפריה הבבלית נעלמה.
בבל נופלת בשנת 539 לפנה״ס.
שנתו הראשונה של כורש על בבל, בסביבות 538/537 לפנה״ס, נקשרת לאחר מכן במקרא לרשות שניתנה ליהודים לשוב לירושלים ולבנות מחדש את המקדש (עֶזְרָא 1.1-4).
לכן דניאל א מתחיל עם נבוכדנאצר והגלות.
הוא מסתיים בתקופה שבה השיבה נעשית אפשרית.
אין פירוש הדבר שדניאל מת אז.
דניאל י מציג אותו עדיין בחיים בשנתו השלישית של כורש (דָּנִיֵּאל 10.1).
אם מקבלים את ההשערה שדניאל היה כבן ארבע־עשרה בשנת 605 לפנה״ס, הרי שבתקופה זו היה בן יותר משמונים. אולם גילו המדויק אינו ידוע.
בתחילת הספר נבוכדנאצר לוקח חלק מכלי המקדש בירושלים לבבל (דָּנִיֵּאל 1.2).
הם מופיעים שוב עשרות שנים לאחר מכן.
במהלך משתהו מצווה בלשאצר להביא אותם ומשתמש בהם בשעה שאורחיו מהללים את אלוהיהם (דָּנִיֵּאל 5.2-4).
אז מופיעה הכתובת המסתורית המבשרת על קץ מלכותו.
באותו לילה נהרג בלשאצר (דָּנִיֵּאל 5.30).
מאוחר יותר מחזיר כורש את כלי המקדש כדי שיוכלו לשוב לירושלים (עֶזְרָא 1.7-11).
התנועה מרשימה:
ירושלים → בבל → נפילת בבל → שיבה לירושלים.
מה שבבל לקחה בימי עוצמתה שורד בסופו של דבר את בבל עצמה.
דניאל א אינו מציג את נפילת ירושלים כתבוסתו של אלוהים: הסיפור קובע שאלוהים נשאר ריבון גם בלב הגלות.
דניאל מקבל השתלבות תרבותית ממשית: הוא לומד, עובד ומשרת בעולם הבבלי.
אולם השתלבות אינה פירושה התבוללות דתית: דניאל מציב גבול כאשר הוא סבור שנאמנותו לאלוהים נמצאת בסכנה.
המקרא אינו מציין את גילו של דניאל: בן ארבע עשרה בקירוב ב-605 לפנה״ס נשאר בגדר השערה.
הסיבה המדויקת לסירוב למזון המלכותי אינה מצוינת: כמה הסברים אפשריים.
דָּנִיֵּאל 1.21 אינו מודיע על מותו בימי כורש: דָּנִיֵּאל 10.1 מציג אותו עדיין בחיים בשנתו השלישית של מלך זה.
המסר המרכזי נותר בעינו: אימפריות חולפות, אך ריבונותו של אלוהים והנאמנות לאלוהים אינן תלויות בכוחן.
וַיִּקְרָא 11.1-47 ; וַיִּקְרָא 17.10-14 ; דְּבָרִים 14.3-21 ; עֶזְרָא 1.1-4 ; עֶזְרָא 1.7-11 ; דָּנִיֵּאל 1.1 ; דָּנִיֵּאל 1.2 ; דָּנִיֵּאל 1.4 ; דָּנִיֵּאל 1.4-5 ; דָּנִיֵּאל 1.8 ; דָּנִיֵּאל 1.12 ; דָּנִיֵּאל 1.15-16 ; דָּנִיֵּאל 1.17 ; דָּנִיֵּאל 1.20 ; דָּנִיֵּאל 1.21 ; דָּנִיֵּאל 2.19-23 ; דָּנִיֵּאל 3.16-23 ; דָּנִיֵּאל 5.2-4 ; דָּנִיֵּאל 5.30 ; דָּנִיֵּאל 6.9-16 ; דָּנִיֵּאל 10.1 ; דָּנִיֵּאל 10.3.
דניאל א אינו מספר על אדם הבורח מן העולם הסובב אותו.
להפך, דניאל חי בלבה של בבל.
הוא לומד את שפתה.
הוא לומד את תרבותה.
הוא נושא שם בבלי.
הוא משרת את שליטיה.
אך הוא גם יודע שיש גבולות.
כאשר הסתגלותו עלולה להפוך לחוסר נאמנות, דניאל מסרב להמשיך הלאה.
הבחנה זו מכינה את כל המשך הספר.
בדניאל ג חבריו ישרתו את המלך, אך יסרבו להשתחוות לצלמו.
בדניאל ו דניאל ישרת במנהל האימפריאלי, אך יסרב לחדול מתפילתו.
העיקרון נשאר תמיד זהה:
לשרת סמכות אנושית אינו אומר להכיר בסמכותה המוחלטת.
כך מכיל הפרק הראשון, בתמצית, חלק גדול מן המסר של הספר.
נבוכדנאצר נראה רב־עוצמה, אך האימפריה שלו תיעלם.
דניאל מגיע כשבוי צעיר, אך הוא יעבור תקופות שלטון שונות.
בבל יכולה לשנות את סביבתו, את הכשרתו ואת שמו הרשמי.
אך היא אינה יכולה להחליט במקומו למי יישאר נאמן.
כך מציב דניאל א שאלה החורגת הרבה מעבר לתקופתו: כיצד לחיות באופן מלא בחברה הסובבת אותנו, להבין את תרבותה ולמלא בה את אחריותנו, מבלי לוותר על מה שמהווה את יסוד נאמנותנו?
הגרסה האקדמית של מחקר זה מאפשרת להעמיק בשאלות אלה: הכרונולוגיה של שנת 605 לפנה״ס, קרב כרכמיש, גילו האפשרי של דניאל, ההבדל בין שיטות התיארוך, משמעות השמות, שאלת המזון המלכותי, ההכשרה הבבלית, שלוש שנות הלימוד ומסעם של כלי המקדש.
הרקע ההיסטורי של דניאל 1 מתחיל כמה שנים לפני גלותו של דניאל.
יאשיהו, מלך יהודה, מת במגידו לאחר שניסה לעצור את פרעה נכה (2 מְלָכִים 23.29-30 ; 2 דִּבְרֵי הַיָּמִים 35.20-24).
מותו, המתוארך בדרך כלל לשנת 609 לפנה״ס, פותח תקופה של חוסר יציבות מדינית עמוקה ליהודה.
בנו יהואחז מלך תחתיו, אך מלכותו נמשכת שלושה חודשים בלבד (2 מְלָכִים 23.31-33).
נכה מסלק אותו ומעמיד תחתיו את אליקים, ומשנה את שמו ליהויקים (2 מְלָכִים 23.34).
יהודה נתונה אז להשפעה מצרית חזקה.
יהויקים מולך אחת עשרה שנה בירושלים (2 מְלָכִים 23.36).
בתחילת מלכותו, הכוח הזר העיקרי השולט ביהודה הוא מצרים.
מצב זה משתנה כשבבל מתעמתת עם הכוחות המצריים באזור נהר פרת.
ירמיהו קושר במפורש עימות זה לשנה הרביעית ליהויקים:
״על חיל פרעה נכו מלך מצרים אשר היה על נהר פרת בכרכמש אשר הכה נבוכדנצר מלך בבל בשנה הרביעית ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה.״ (יִרְמְיָהוּ 46.2)
קרב כרכמיש הוא אפוא נקודת מפנה מרכזית במאזן הכוחות המדיני של המזרח הקרוב.
הניצחון הבבלי בכרכמיש מתוארך בדרך כלל לשנת 605 לפנה״ס.
הוא מסמן את נסיגתו המכרעת של הכוח המצרי בסוריה-ארץ ישראל ואת התבססותה של בבל ככוח הדומיננטי באזור.
בהקשר זה יש להבין את פתיחת הספר של דניאל:
״בשנת שלוש למלכות יהויקים מלך יהודה בא נבוכדנצר מלך בבל ירושלים ויצר עליה.״ (דָּנִיֵּאל 1.1)
תיארוכו של דניאל 1 צריך אפוא להיקשר לאירועי שנת 605 לפנה״ס.
קושי אחד מופיע מיד.
דָּנִיֵּאל 1.1 מדבר על השנה השלישית ליהויקים.
יִרְמְיָהוּ 46.2 מדבר על שנתו הרביעית.
יִרְמְיָהוּ 25.1 קובע גם התאמה בין השנה הרביעית ליהויקים לבין השנה הראשונה לנבוכדנצר:
״בשנה הרביעית ליהויקים ... היא השנה הראשונית לנבוכדנצר מלך בבל.״ (יִרְמְיָהוּ 25.1)
הבדל זה אינו מחייב בהכרח להניח שתי שנים היסטוריות שונות.
אפשר להסבירו בשיטות שונות לחישוב שנות המלכות.
בשיטה הקרויה ״שנת ההמלכה״, התקופה שבין עלייתו של מלך לשלטון לבין תחילת שנתו הרשמית הראשונה אינה נספרת כשנת מלכותו הראשונה.
היא מהווה את שנת ההמלכה שלו.
השנה הממוספרת הראשונה מתחילה אחר כך עם השנה המנהלית החדשה.
לפי השיטה הנהוגה, אפשר אפוא לכנות אותו פרק זמן היסטורי ״שנה שלישית״ בחישוב אחד ו״שנה רביעית״ בחישוב אחר.
הסבר זה מוצע בדרך כלל כדי לקרב בין דָּנִיֵּאל 1.1 לבין יִרְמְיָהוּ 25.1 ו־יִרְמְיָהוּ 46.2.
אולם השאלה ראויה לניתוח מיוחד ותידון שוב בנספח המוקדש לשנה השלישית ולשנה הרביעית ליהויקים.
בעת מסע כרכמיש פועל נבוכדנצר תחילה כיורש העצר וכמפקד צבאות בבל.
מות אביו נבופלאסר מתרחש באותה שנה.
נבוכדנצר שב אז לבבל ועולה על כס המלוכה.
מעבר זה מסביר מדוע אירועי שנת 605 ממוקמים בדיוק בצומת שבין מסעותיו הצבאיים כיורש עצר לבין תחילת מלכותו.
ספר דניאל יכול באופן טבעי לכנות את נבוכדנצר בתואר שבו יהיה מוכר בסיפור, מבלי שכינוי זה יחייב בהכרח שהוא כבר היה מלך בראשית כל אחד מהאירועים הנזכרים.
דניאל 1 מציג את העברתם של כמה מכלי המקדש ואת נוכחותם בבבל של צעירים מיהודה שהגיעו בעיקר ממעגלים מלכותיים או אצילים (דָּנִיֵּאל 1.2-6).
יש להבחין בין התערבות זו לבין הגלויות הגדולות שבאו אחריה.
כיבוש ירושלים בימי יהויכין והגלות הגדולה של שנת 597 לפנה״ס מסופרים במלכים ב׳ 24 (2 מְלָכִים 24.10-16).
חורבן ירושלים והמקדש מתרחש אחר כך בשנת 586 לפנה״ס לפי הכרונולוגיה המקובלת בדרך כלל (2 מְלָכִים 25.1-10).
דניאל 1 ממוקם אפוא לפני שני האסונות הגדולים האלה.
הכרונולוגיה שנבחרה בלימוד זה ממקמת את בואו של דניאל לבבל בסביבות 605 לפנה״ס.
עם זאת, ראוי לשמור על הנוסח ״בסביבות 605״ כאשר אין צורך בדיוק מוחלט.
הטקסט המקראי קובע את המסגרת בימי יהויקים ונבוכדנאצר, אך אינו מציין לא את היום ולא את החודש שבהם הגיע דניאל לבבל.
תאריך 605 הוא אפוא נקודת הייחוס ההיסטורית הכללית הטובה ביותר, ולא תאריך יומי שמספק דניאל 1.
הספר אינו נותן לעולם את גילו של דניאל בעת גלותו.
דָּנִיֵּאל 1.4 מתאר את האנשים שהמלך חיפש כצעירים בעלי התכונות הגופניות והשכליות הנדרשות להכשרה בחצר.
תיאור זה מאפשר להניח שהם היו צעירים יחסית.
אך הוא אינו מאפשר לקבוע גיל מדויק.
יש אפוא להבחין בבירור בין:
נתון מקראי: דניאל נמנה עם קבוצת הצעירים שנבחרו.
שחזור: דניאל היה בן ארבע עשרה בקירוב.
גיל ארבע עשרה הוא השערת עבודה סבירה, ולא מידע שהטקסט נותן במפורש.
אם היה דניאל בן ארבע עשרה בקירוב בשנת 605 לפנה״ס, אפשר למקם את לידתו בסביבות 619 לפנה״ס.
החישוב פשוט:
605 + 14 ≈ 619 לפנה״ס
אך כל הכרונולוגיה של הגילאים המאוחרים יותר תלויה בהשערה הראשונה הזאת.
אין אפוא לכתוב לעולם שדניאל ״נולד בשנת 619 לפנה״ס״ כאילו מדובר בנתון היסטורי מבוסס.
הנוסח המדויק הוא:
אם דניאל היה בן ארבע עשרה בקירוב ב-605 לפנה״ס, הוא נולד בסביבות 619 לפנה״ס.
נבוכדנצר מצווה לחנך את הצעירים שלוש שנים:
״ולגדלם שנים שלוש ומקצתם יעמדו לפני המלך.״ (דָּנִיֵּאל 1.5)
בהנחה שההתחלה היא בסביבות 605 לפנה״ס, אפשר למקם את סוף ההכשרה הזאת בקירוב בסביבות 603/602 לפנה״ס, לפי דרך ספירת השנים החלקיות ושנות המלכות.
אם היה דניאל בן ארבע עשרה בקירוב בתחילה, היה אז בן שש עשרה או שבע עשרה בקירוב.
גם כאן הגיל תלוי בהשערה הראשונית.
דָּנִיֵּאל 2.1 ממקם את חלום הפסל בשנה השנייה לנבוכדנצר:
״ובשנת שתים למלכות נבוכדנצר חלם נבוכדנצר חלמות.״ (דָּנִיֵּאל 2.1)
ציון זה עלול להיראות קשה ליישוב עם שלוש שנות ההכשרה של דָּנִיֵּאל 1.5.
אם עבר דניאל שלוש שנים שלמות של הכשרה לפני שהובא אל המלך, כיצד יכול הוא להתערב כבר בשנה השנייה לנבוכדנצר?
הקושי תלוי במידה רבה בחישוב שנות ההמלכה ובדרך שבה נספרות ״שלוש השנים״ של ההכשרה.
שאלה זו ראויה לניתוח עצמאי ותיבחן בנספח מיוחד.
לאחר הכשרתו נכנס דניאל לתקופה ארוכה של שירות בימי נבוכדנצר.
דניאל 2 מראה אותו פותר את חלום הפסל.
דניאל 4 מציג אותו עוד ליד המלך בסיפור העץ הגדול.
התאריכים המדויקים של אפיזודות מסוימות אינם נמסרים.
יהיה אפוא מלאכותי לייחס שנה מדויקת לכל סיפור כשהטקסט עצמו אינו מאפשר זאת.
יש להותיר בכרונולוגיית דניאל אזורי אי־ודאות.
סיפור פסל הזהב והכבשן אינו כולל שום ציון כרונולוגי מפורש.
הוצעו תיארוכים שונים, בעיקר סביב 594/593 לפנה״ס, אך הם נשענים על שחזורים היסטוריים.
אין להציגם כתאריכים שדניאל 3 נותן.
אילו אומץ תיארוך השערתי זה, ואילו נולד דניאל בסביבות 619 לפנה״ס, היה בן עשרים וחמש או עשרים ושש בקירוב.
אך שני מרכיבי החישוב הם השערתיים: תאריך האירוע וגילו ההתחלתי של דניאל.
דניאל 4 מציג את נבוכדנצר בשיא כוחו ומתאר תקופה של משפט שאחריה שיקום.
אולם הפרק אינו מספק שום שנת מלכות המאפשרת תיארוך מדויק.
האירוע ממוקם בדרך כלל בתקופה מאוחרת יחסית של מלכות נבוכדנצר.
מיקום בשנות 570-560 לפנה״ס אפשרי בשחזורים מסוימים.
אין להפוך אותו לתאריך ודאי.
בהנחה של לידה בסביבות 619 לפנה״ס, היה דניאל אז בקירוב בין ארבעים וחמש לחמישים וחמש.
דניאל 7 מביא נקודת ייחוס חדשה:
״בשנה הראשונה לבלשאצר מלך בבל חלם דניאל חלום וחזיונות.״ (דָּנִיֵּאל 7.1)
שנה ראשונה זו ממוקמת בדרך כלל סביב 553/552 לפנה״ס, לפי השחזור של תפקידו של בלשאצר בימי מלכות נבונאיד.
אם היה דניאל בן ארבע עשרה בקירוב בשנת 605 לפנה״ס, היה אז בן שישים ושש או שישים ושבע בקירוב.
תצפית זו חשובה: חזיונות דניאל 7 ודניאל 8 קודמים מבחינה היסטורית לנפילת בבל המסופרת בדניאל 5.
דניאל 8 מתחיל כך:
״בשנת שלוש למלכות בלשאצר המלך חזון נראה אלי אני דניאל.״ (דָּנִיֵּאל 8.1)
ציון זה ממוקם בדרך כלל בסביבות 551/550 לפנה״ס.
בהנחה של לידה בסביבות 619 לפנה״ס, היה דניאל אז בן שישים ושמונה או שישים ותשע בקירוב.
דניאל אפוא כבר מזמן אינו הצעיר של דניאל 1 כשהוא מקבל את החזיונות הגדולים של דניאל 7 ושל דניאל 8.
דניאל 5 מוביל את הסיפור אל הלילה האחרון של בלשאצר:
״בה בליליא קטיל בלאשצר מלכא כשדיא.״ (דָּנִיֵּאל 5.30)
נפילת בבל לפני כוחותיו של כורש ממוקמת היסטורית בשנת 539 לפנה״ס.
אם היה דניאל בן ארבע עשרה בקירוב בשנת 605 לפנה״ס, היה אז בן שמונים בקירוב.
הערכה זו מאפשרת להבין טוב יותר את הניגוד בין השבוי הצעיר של דניאל 1 לבין האיש המנוסה שנקרא לפני בלשאצר בדניאל 5.
דָּנִיֵּאל 5.31 מציג את דריוש המדי אחרי נפילת בלשאצר:
״ודריוש מדיא קבל מלכותא כבר שנין שתין ותרתין.״ (דָּנִיֵּאל 5.31)
דניאל 6 מציג אחר כך את דניאל במעמד רם בממשל החדש (דָּנִיֵּאל 5.31-6.3).
דָּנִיֵּאל 9.1 ממקם גם התגלות בשנה הראשונה לדריוש (דָּנִיֵּאל 9.1).
הזיהוי ההיסטורי המדויק של דריוש המדי נותר אחד הקשיים השנויים במחלוקת בספר.
אין לפתור אותו באופן מלאכותי בכרונולוגיה שתתיימר לחרוג מן הנתונים הקיימים.
דָּנִיֵּאל 1.21 מצהיר שדניאל נשאר עד השנה הראשונה לכורש.
במסגרת השלטון הפרסי בבבל, שנה ראשונה זו ממוקמת בדרך כלל בסביבות 538/537 לפנה״ס.
תקופה זו מתאימה גם לצו המוצג בראשית ספר עזרא:
״בשנת אחת לכורש מלך פרס ... העיר נצחי את רוח כורש מלך פרס.״ (עֶזְרָא 1.1)
הצו מתיר את בניית המקדש מחדש ואת השיבה לירושלים (עֶזְרָא 1.2-4).
דָּנִיֵּאל 1.21 מוביל אפוא באופן סמלי את הקורא מתחילת הגלות הבבלית ועד פתיחת תקופת השיבה.
אם היה דניאל בן ארבע עשרה בקירוב בשנת 605 לפנה״ס, היה בסביבות 538/537 לפנה״ס בן שמונים ואחת או שמונים ושתיים בקירוב.
חישוב זה מאפשר למדוד את משך נוכחותו בשלטונות הרצופים.
גם הוא עדיין אינו מאפשר להפוך את הגיל ההשערתי של ארבע עשרה לוודאות.
יש לשמור על ההבחנה בין כרונולוגיה היסטורית לבין כרונולוגיה ביוגרפית משוחזרת.
דניאל 10 מספק את נקודת הייחוס הכרונולוגית המפורשת האחרונה על דניאל:
״בשנת שלוש לכורש מלך פרס דבר נגלה לדניאל אשר נקרא שמו בלטשאצר.״ (דָּנִיֵּאל 10.1)
שנה זו ממוקמת בקירוב בסביבות 536/535 לפנה״ס, לפי שיטת החישוב שנבחרה.
אם היה דניאל בן ארבע עשרה בשנת 605 לפנה״ס, היה אז בן שמונים ושלוש או שמונים וארבע בקירוב.
הערכה זו עקבית יותר מן ההצהרה הקטגורית על גיל שמונים וחמש בשנת 534 לפנה״ס, התלויה בשחזור כרונולוגי מיוחד יותר.
השוואת שני הטקסטים האלה חיונית.
דָּנִיֵּאל 1.21 מצהיר:
“ויהי דניאל עד שנת אחת לכורש המלך.”
דָּנִיֵּאל 10.1 ממקם עוד את דניאל בשנה השלישית לכורש.
הטקסט הראשון אינו נותן אפוא את תאריך מותו.
הוא מציין דווקא שדניאל חוצה את כל התקופה הבבלית ומגיע לימי כורש.
דָּנִיֵּאל 10.1 מאריך אחר כך את נוכחותו מעבר לגבול זה.
לא ניתן שום תאריך פטירה.
דניאל 12 מסתיים בדבר שנאמר לנביא:
״ואתה לך לקץ ותנוח ותעמד לגורלך לקץ הימין.״ (דָּנִיֵּאל 12.13)
דבר זה מבשר את סוף דרכו מבלי לספק תאריך.
לכן אי אפשר לקבוע מבחינה היסטורית את שנת מותו של דניאל על סמך הספר המקראי.
כל תאריך מדויק יחרוג מן המידע הקיים.
צו כורש פותח את האפשרות של השיבה (עֶזְרָא 1.1-4).
אולם הספר אינו מספר על שום שיבה של דניאל ליהודה.
גילו המתקדם עשוי להסביר מדוע נשאר באימפריה הפרסית, אך הסבר זה נשאר השערתי.
יש אפוא לשמור רק על הנתון הוודאי:
הספר דניאל אינו מספר על שום שיבה של דניאל לירושלים.
יהיה מוגזם להסיק מכך שיודעים בוודאות את המקום שבו עשה את כל שנותיו האחרונות.
| אירוע | תאריך משוער | גילו של דניאל אם היה בן 14 בשנת 605 |
|---|---|---|
| מות יאשיהו | 609 לפנה״ס | כ־10 שנים |
| התערבות בבלית ובואו של דניאל | בערך 605 לפנה״ס | כ־14 שנים |
| סוף משוער של ההכשרה | בסביבות 603/602 לפנה״ס | כ־16-17 שנים |
| דניאל 2 | בסביבות 603/602 לפנה״ס | כ־16-17 שנים |
| דניאל 3, תיארוך מוצע אך לא ודאי | אפשר בסביבות 594/593 לפנה״ס | כ־25-26 שנים |
| דניאל 4, תיארוך לא מדויק | כנראה בתקופה מאוחרת של המלכות | כ־45-55 שנים לפי התאריך שייבחר |
| שנתו הראשונה של בלשאצר, דניאל 7 | בסביבות 553/552 לפנה״ס | כ־66-67 שנים |
| שנתו השלישית של בלשאצר, דניאל 8 | בסביבות 551/550 לפנה״ס | כ־68-69 שנים |
| נפילת בבל, דניאל 5 | 539 לפנה״ס | כ־80 שנים |
| שנתו הראשונה של דריוש, דניאל 9 | בסביבות 539/538 לפנה״ס | כ־80-81 שנים |
| שנתו הראשונה של כורש | בסביבות 538/537 לפנה״ס | כ־81-82 שנים |
| שנתו השלישית של כורש, דניאל 10 | בסביבות 536/535 לפנה״ס | כ־83-84 שנים |
| מות דניאל | לא ידוע | לא ידוע |
אפשר לשמור כמה רכיבים ברמה סבירה של ביטחון.
דניאל שייך לדור שהוגלה לבבל בתחילת השלטון הבבלי ביהודה.
פעילותו נמשכת עד התקופה הפרסית.
הוא עדיין חי בשנה השלישית לכורש (דָּנִיֵּאל 10.1).
מסלול חייו מקיף אפוא כמה עשורים וכמה חילופי משטר.
משך זמן זה הוא נתון יסודי להבנת הדמות.
לעומת זאת, כמה רכיבים צריכים להישאר מוצגים כהשערות.
הטקסט אינו אומר שדניאל היה בן ארבע עשרה בדיוק.
הוא אינו נותן את שנת לידתו.
הוא אינו מספק תאריך מדויק לדניאל 3 או לדניאל 4.
הוא אינו מספר על שיבתו לירושלים.
הוא אינו נותן את תאריך מותו.
כרונולוגיה אקדמית חייבת לשמור על הבחנות אלה כדי שלא להפוך שחזורים מועילים לנתונים מקראיים.
כרונולוגיית דניאל 1 מאפשר למדוד את אחד הממדים החשובים ביותר של הספר: משך הזמן.
דניאל נכנס להיסטוריית הסיפור ברגע שבו בבל כופה בהדרגה את שלטונה על יהודה, בסביבות 605 לפנה״ס.
הוא נשאר נוכח עד התקופה הפרסית ועדיין מקבל התגלות בשנה השלישית לכורש, בסביבות 536/535 לפנה״ס.
אם מאמצים את ההשערה של גיל בן ארבע עשרה בקירוב בבואו לבבל, היה דניאל בן שמונים בקירוב בנפילת בבל ובן שמונים ושלוש או שמונים וארבע בקירוב בחזיון דניאל 10.
גילים אלה אינם נתונים מקראיים. הם מהווים שחזור שנועד להמחיש את מסגרת הזמן של הסיפור.
ובכל זאת נשאר הנתון המרכזי איתן: שירותו של דניאל חוצה כמעט את כל תקופת השלטון הבבלי וממשיך בימי השלטון הפרסי.
אריכות ימים זו נותנת את מלוא משקלו למשפט האחרון של דניאל 1.
הצעיר מיהודה שהובל לבבל בימי נבוכדנצר עדיין נמצא שם כשהאימפריה שהגלתה אותו כבר נעלמה.
הפניות מקראיות מצוטטות
2 מְלָכִים 23.29-30 ; 2 מְלָכִים 23.31-33 ; 2 מְלָכִים 23.34 ; 2 מְלָכִים 23.36 ; 2 מְלָכִים 24.10-16 ; 2 מְלָכִים 25.1-10 ; 2 דִּבְרֵי הַיָּמִים 35.20-24 ; יִרְמְיָהוּ 25.1 ; יִרְמְיָהוּ 46.2 ; עֶזְרָא 1.1 ; עֶזְרָא 1.1-4 ; עֶזְרָא 1.2-4 ; דָּנִיֵּאל 1.1 ; דָּנִיֵּאל 1.1-2 ; דָּנִיֵּאל 1.2-6 ; דָּנִיֵּאל 1.4 ; דָּנִיֵּאל 1.5 ; דָּנִיֵּאל 1.21 ; דָּנִיֵּאל 2.1 ; דָּנִיֵּאל 4.19-27 ; דָּנִיֵּאל 5.30 ; דָּנִיֵּאל 5.31 ; דָּנִיֵּאל 5.31-6.3 ; דָּנִיֵּאל 7.1 ; דָּנִיֵּאל 8.1 ; דָּנִיֵּאל 9.1 ; דָּנִיֵּאל 10.1 ; דָּנִיֵּאל 12.13.
דניאל פותח את סיפורו בציון מדויק:
״בשנת שלוש למלכות יהויקים מלך יהודה בא נבוכדנצר מלך בבל ירושלים ויצר עליה.״ (דָּנִיֵּאל 1.1)
ירמיהו מצידו מוסר נקודת ציון אחרת:
״בשנה הרביעית ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה, היא השנה הראשונית לנבוכדנצר מלך בבל.״ (יִרְמְיָהוּ 25.1)
ירמיהו 46 קושר אף הוא את קרב כרכמיש לשנה הרביעית הזאת:
״... אשר הכה נבוכדנצר מלך בבל את חיל פרעה נכה בשנה הרביעית ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה.״ (יִרְמְיָהוּ 46.2)
כשהם נקראים כל אחד לעצמו, נראה אפוא שהטקסטים מציבים את האירועים בשתי שנים שונות של מלכות יהויקים.
עם זאת יש לנסח את הקושי בדיוק: יִרְמְיָהוּ 46.2 מתארך במפורש את קרב כרכמיש, ואילו דָּנִיֵּאל 1.1 מדבר על התערבות נגד ירושלים. שני הטקסטים אינם מתארים אפוא בדיוק את אותו אירוע, אף שהם שייכים לאותו הקשר היסטורי.
יש לשקול יחד שלושה נתונים.
דָּנִיֵּאל 1.1: השנה השלישית ליהויקים והתערבותו של נבוכדנצר נגד ירושלים.
יִרְמְיָהוּ 25.1: השנה הרביעית ליהויקים, המקבילה לשנה הראשונה לנבוכדנצר.
יִרְמְיָהוּ 46.2: תבוסת הצבא המצרי בכרכמיש בשנה הרביעית ליהויקים.
השאלה כוללת אפוא שני היבטים נפרדים.
הראשון נוגע להבדל בין השנה השלישית לשנה הרביעית ליהויקים.
השני נוגע לקשר ההיסטורי בין הניצחון בכרכמיש לבין ההתערבות הבבלית נגד יהודה.
יש להבחין בין שתי הבעיות הללו לפני שמקרבים ביניהן.
שנת 605 לפנה״ס היא נקודת מפנה מרכזית בתולדות המזרח הקרוב.
עם זאת אין לראות בה שנה שבה כל האירועים הקשורים אליה התרחשו בעת ובעונה אחת.
את הרצף הכללי אפשר לשחזר כך:
1. נבוכדנצר מפקד על הצבא הבבלי בעוד אביו נבופלאסר עדיין מולך בבבל.
2. הכוחות הבבליים מתמודדים עם הצבא המצרי בכרכמיש, על נהר פרת.
3. הצבא המצרי מובס והבבלים ממשיכים בהתקדמותם דרומה.
4. סוריה-ארץ ישראל עוברת בהדרגה לשלטון בבל.
5. יהודה, שהייתה עד כה נתונה להשפעה מצרית, נחשפת ישירות לכוח השליט החדש.
6. מות נבופלאסר מביא את נבוכדנצר לשוב במהירות לבבל כדי לתפוס את הכס.
דָּנִיֵּאל 1.1-2 יש למקם בתוך השינוי המדיני הכללי הזה.
לכן יש להבחין בבירור בין קרב כרכמיש לבין ההתערבות נגד ירושלים.
כרכמיש שוכנת על נהר פרת, הרחק צפונה מיהודה.
הקרב מתנהל בעיקר בין בבל למצרים.
ירושלים אינה זירת העימות הזה.
דָּנִיֵּאל 1.1 מתאר שלב אחר:
״נבוכדנצר מלך בבל בא ירושלים ויצר עליה.״
לכן לא יהיה נכון לכתוב שדָּנִיֵּאל 1.1 מספר על קרב כרכמיש.
מדויק יותר לומר שניצחון כרכמיש יוצר את התנאים הגאופוליטיים המאפשרים את ההתערבות הבבלית נגד יהודה.
הניצחון על מצרים משנה מיד את יחסי הכוחות בכל האזור.
יהודה הועמדה תחת שלטון מצרי לאחר מות יאשיהו.
פרעה נכה הדיח את יהואחז והמליך את יהויקים על הכס (2 מְלָכִים 23.33-35).
התבוסה המצרית בכרכמיש פירושה אפוא ליהויקים אובדן הכוח הזר שממלכתו נשענה עליו.
התפשטות בבל דרומה מציבה אז את יהודה בתחום שלטונו של נבוכדנצר.
במעבר הזה יש למקם את דניאל 1.
יש להשתמש במונח ״פלישה״ בדייקנות.
אין הכרח לדמיין בשנת 605 לפנה״ס את חורבנה המוחלט של ירושלים, שיתרחש כמה שנים מאוחר יותר.
דָּנִיֵּאל 1.1-2 מתאר התערבות נגד ירושלים שבה עובר יהויקים לשלטון בבל ונלקחת חלק מכלי המקדש.
דָּנִיֵּאל 1.3-6 מציב בבבל גם צעירים יהודים, ובהם בני משפחת המלוכה והאצולה.
התערבות זו היא אפוא שלב ראשון בשלטון הבבלי ביהודה.
יש להבחין בינה לבין הגלות הגדולה בהרבה של שנת 597 לפנה״ס ולבין חורבן ירושלים בשנת 586 לפנה״ס.
כדי למנוע בלבול כדאי להבחין בין שלושה שלבים עיקריים.
בערך בשנת 605 לפנה״ס: אחרי כרכמיש כופה בבל את שלטונה באזור; דניאל 1 מציב בהקשר זה את ההתערבות נגד ירושלים, את העברתם של כמה מכלי המקדש ואת הימצאותם של דניאל וחבריו בבבל (דָּנִיֵּאל 1.1-6).
597 לפנה״ס: ירושלים נכבשת בימי יהויכין; המלך, משפחתו, הנכבדים, בעלי המלאכה וחלק גדול מן האוכלוסייה מוגלים (2 מְלָכִים 24.10-16).
586 לפנה״ס: לאחר מרד צדקיהו נחרבים ירושלים והמקדש ומתרחשת גלות נוספת (2 מְלָכִים 25.1-12).
ההתערבות המסופרת בדניאל 1 שייכת אפוא לתחילת התהליך ולא לסופו.
עם זאת תאריך 605 לפנה״ס נשאר חיוני.
הוא מתאים לרגע שבו שיווי המשקל המדיני של האזור מתהפך לטובת בבל.
כרכמיש היא האירוע הצבאי הגדול שמאפשר את השינוי הזה.
ירמיהו מאשר שקרב זה מתרחש בשנה הרביעית ליהויקים (יִרְמְיָהוּ 46.2).
יִרְמְיָהוּ 25.1 קושר אף הוא את השנה הרביעית הזאת לשנה הראשונה לנבוכדנצר.
דניאל 1 מציב דווקא בתחילת התקופה החדשה הזאת את ההתערבות הבבלית נגד ירושלים.
אין להבין את תאריך 605 אפוא כתאריכו של אירוע יחיד, אלא כנקודת הציון הכרונולוגית של רצף של זעזועים צבאיים ומדיניים.
אירוע מרכזי נוסף מתרחש באותה תקופה: מות נבופלאסר, אביו של נבוכדנצר.
נבוכדנצר, המפקד על צבאות בבל, נאלץ לחזור לבבל כדי להבטיח את הירושה.
אז הוא נעשה רשמית מלך.
מצב זה מסביר מדוע 605 היא שנה מורכבת במיוחד מבחינה כרונולוגית.
נבוכדנצר יכול להופיע באירועי אותה שנה תחילה כיורש עצר המפקד על הצבא ואחר כך כמלך בבל.
דָּנִיֵּאל 1.1 מכנה אותו בתואר שבו הוא מוכר בסיפור: ״מלך בבל״.
לאחר שהרצף ההיסטורי הזה התברר, אפשר לבחון בדיוק רב יותר את ההבדל בין דניאל לירמיהו.
דניאל מדבר על השנה השלישית ליהויקים.
ירמיהו מדבר על שנתו הרביעית.
הבדל זה יכול להיות מוסבר בשתי שיטות של ספירת שנות המלכות.
בשיטה שיש בה שנת המלכה, התקופה שבין עלייתו של המלך לשלטון לבין תחילתה של השנה הרשמית החדשה היא שנת המלכה, שאינה ממוספרת כשנה ראשונה.
בשיטה שאין בה שנת המלכה, אותה תקופה יכולה להיספר מיד כשנה הראשונה.
אפשרית אפוא סטייה של אחד.
אפשר להציג את העיקרון בפשטות.
בספירה עם שנת המלכה:
שנת העלייה לכס → שנה ראשונה → שנה שנייה → שנה שלישית.
בספירה שסופרת מיד את שנת ההמלכה:
שנה ראשונה → שנה שנייה → שנה שלישית → שנה רביעית.
אותו פרק זמן היסטורי יכול אפוא להיקרא ״השנה השלישית״ בשיטה אחת ו״השנה הרביעית״ בשיטה האחרת.
הסבר זה מאפשר לקרב את דָּנִיֵּאל 1.1 אל יִרְמְיָהוּ 25.1 ואל יִרְמְיָהוּ 46.2 בלי לבטל את ההבדל האמיתי בניסוח בין הטקסטים.
יש אפוא להימנע בכרונולוגיה מניסוח פשטני מדי, כגון:
״בשנת 605 נבוכדנצר מנצח בכרכמיש ופולש לירושלים.״
משפט זה עלול ליצור רושם שמדובר באירוע צבאי אחד.
ניסוח מדויק יותר יהיה:
״בשנת 605 לפנה״ס הניצחון הבבלי בכרכמיש גורם להתמוטטות השלטון המצרי בסוריה-ארץ ישראל. בתנועת ההתפשטות שלאחריו עוברת יהודה לשלטון בבל; דניאל 1 מציב בהקשר זה את התערבותו של נבוכדנצר נגד ירושלים ואת העברתם של דניאל וחבריו לבבל.״
ניסוח זה מכבד טוב יותר את רצף האירועים ההיסטורי.
ההבחנה בין הנתונים לבין שחזורם נשארת הכרחית.
נתונים מקראיים ודאיים:
דָּנִיֵּאל 1.1 מציב את ההתערבות נגד ירושלים בשנה השלישית ליהויקים.
יִרְמְיָהוּ 46.2 מציב את ניצחון כרכמיש בשנה הרביעית ליהויקים.
יִרְמְיָהוּ 25.1 קושר את השנה הרביעית ליהויקים לשנה הראשונה לנבוכדנצר.
דָּנִיֵּאל 1.2 מזכיר את העברת חלק מכלי המקדש.
דָּנִיֵּאל 1.3-6 מציג את דניאל וחבריו במסגרת החצר הבבלית.
שחזור היסטורי:
הקישור בין הנתונים הללו מוביל למקם את דניאל 1 ברצף המדיני שנפתח בכרכמיש בשנת 605 לפנה״ס.
הבחנה זו מאפשרת לשמור על טיעון אקדמי בלי לדרוש מן המקורות יותר ממה שהם אומרים.
את תאריך 605 לפנה״ס יש להבין כמסגרת של רצף היסטורי, ולא כתאריכו של אירוע יחיד.
קרב כרכמיש הוא תחילה נקודת המפנה הצבאית הגדולה. ניצחונו של נבוכדנצר גורם לנסיגת מצרים ומאפשר לבבל להרחיב את שלטונה לעבר סוריה-ארץ ישראל.
יהודה, שהייתה עד כה נתונה להשפעה מצרית חזקה, מוצאת עצמה עתה מול הכוח הבבלי. בהקשר זה דניאל 1 מציב את ההתערבות נגד ירושלים, את העברתם של כמה מכלי המקדש ואת בואם של דניאל וחבריו אל העולם הבבלי.
אין לבלבל התערבות ראשונה זו עם הגלות הגדולה של שנת 597 לפנה״ס, ולא עם חורבן ירושלים והמקדש בשנת 586 לפנה״ס.
ההבדל בין ״השנה השלישית״ של דניאל לבין ״השנה הרביעית״ של ירמיהו יכול אפוא להיות מובן מתוך שיטות הספירה השונות של שנות המלכות בעת העתיקה.
השחזור הקוהרנטי ביותר יכול אפוא להיות מסוכם כך:
כרכמיש בשנת 605 לפנה״ס → נסיגת מצרים → התקדמות בבל דרומה → מעבר יהודה לשלטון בבל → ההתערבות נגד ירושלים המסופרת בדניאל 1.
ניסוח זה מאפשר למקם את דניאל 1 בהקשרו ההיסטורי בלי לבלבל בין קרב כרכמיש, ההתערבות של שנת 605, גלות 597 וחורבנה הסופי של ירושלים בשנת 586 לפנה״ס.
הפניות מקראיות מצוטטות
2 מְלָכִים 23.33-35 ; 2 מְלָכִים 24.10-16 ; 2 מְלָכִים 25.1-12 ; יִרְמְיָהוּ 25.1 ; יִרְמְיָהוּ 46.2 ; דָּנִיֵּאל 1.1 ; דָּנִיֵּאל 1.1-2 ; דָּנִיֵּאל 1.1-6 ; דָּנִיֵּאל 1.2 ; דָּנִיֵּאל 1.3-6.
בסוף המאה השביעית לפנה״ס נקלעת יהודה בין שתי מעצמות גדולות.
אשור, ששלטה במזרח הקרוב במשך כמה מאות שנים, קורסת בהדרגה.
בבל, תחת נבופלאסר ואחריו נבוכדנצר, תופסת את מקומה כמעצמה המסופוטמית השלטת.
מצרים מנסה במקביל לשמור על השפעתה בסוריה-ארץ ישראל.
יהודה נחשפת ישירות לעימות זה.
המלך יאשיהו מת במגידו בפגישתו עם פרעה נכה (2 מְלָכִים 23.29-30 ; 2 דִּבְרֵי הַיָּמִים 35.20-24).
מוות זה, המתוארך בדרך כלל לשנת 609 לפנה״ס, מסמן שבר מדיני גדול.
יהואחז בן יאשיהו נעשה מלך, אך מלכותו נמשכת שלושה חודשים בלבד (2 מְלָכִים 23.31).
פרעה נכה מדיח אותו ומטיל על יהודה בן אחר של יאשיהו, אליקים, ששמו הוא משנה ליהויקים (2 מְלָכִים 23.33-34).
יהויקים עולה אפוא על הכס בממלכה הנתונה לשלטון מצרי.
תלותה של יהודה ניכרת בעיקר במס שנכה דורש.
הסיפור מדגיש:
״והכסף והזהב נתן יהויקים לפרעה, אך העריך את הארץ לתת את הכסף על פי פרעה.״ (2 מְלָכִים 23.35)
מצב זה חיוני להבנת אירועי שנת 605 לפנה״ס.
כאשר בבל מנצחת את מצרים, אין זה רק הצבא המצרי שנסוג.
כל המערכת המדינית שיהודה הייתה קשורה אליה מוטלת בספק.
ירמיהו מוסר ציון כרונולוגי חשוב במיוחד:
״על חיל פרעה נכו מלך מצרים אשר היה על נהר פרת בכרכמש אשר הכה נבוכדנצר מלך בבל בשנה הרביעית ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה.״ (יִרְמְיָהוּ 46.2)
כרכמיש שוכנת על נהר פרת, הרחק צפונה מיהודה.
הקרב אינו מתרחש אפוא בקרבת ירושלים.
הוא מעמיד זה מול זה בעיקר את הכוחות הבבליים בפיקודו של נבוכדנצר ואת הכוחות המצריים.
חשיבותו טמונה בתוצאותיו האזוריות.
תבוסת מצרים מקטינה במידה ניכרת את יכולתה לשמור על שלטונה בסוריה-ארץ ישראל.
בבל יכולה מעתה להתקדם דרומה.
הממלכות הקטנות של האזור נאלצות להסתגל למעצמה השלטת החדשה.
יהודה, שהייתה עד כה תלויה במצרים, מוצאת עצמה אפוא נוגעת בדבר במישרין.
המעבר מן השלטון המצרי לשלטון הבבלי מספק את ההקשר ההיסטורי שבו מתרחש דניאל 1.
יש לשמור על הבחנה זו בדייקנות.
יִרְמְיָהוּ 46.2 מספר על תבוסת הצבא המצרי בכרכמיש.
דָּנִיֵּאל 1.1 מצהיר:
״נבוכדנצר מלך בבל בא ירושלים ויצר עליה.״
אין אפוא לכתוב שדניאל 1 מספר על קרב כרכמיש.
כרכמיש הוא האירוע הצבאי הגדול המאפשר את התפשטות בבל.
ההתערבות נגד ירושלים שייכת לשלב התפשטות שלטון זה דרומה.
שנת 605 לפנה״ס צריכה אפוא להיות מובנת כרצף של אירועים.
אפשר לסכם את הרצף הכללי כך:
ניצחון בבלי בכרכמיש → נסיגת הצבא המצרי → התקדמות בבלית לעבר סוריה־ארץ ישראל → התמוטטות השליטה המצרית בכמה שטחים → מעבר יהודה אל תחום השליטה הבבלית.
דניאל 1 ממקם את ההתערבות נגד ירושלים בהקשר כללי זה.
הצגה זו נמנעת מהפיכת כמה פעולות עוקבות לאירוע צבאי יחיד.
דָּנִיֵּאל 1.1-2 מספר:
״בא נבוכדנצר מלך בבל ירושלים ויצר עליה. ויתן אדני בידו את יהויקים מלך יהודה ומקצת כלי בית האלהים.״ (דָּנִיֵּאל 1.1-2)
הטקסט מקשר אפוא שלושה מרכיבים:
התערבות נגד ירושלים;
כניעתו של יהויקים;
העברת חלק מכלי בית המקדש.
דָּנִיֵּאל 1.3-6 מציג אחר כך את הצעירים היהודים שנבחרו להכשרה בחצר הבבלית.
דניאל הוא חלק מקבוצה זו.
דניאל 1 אינו מתאר בפירוט את הפעולות הצבאיות.
הפועל שבו נעשה שימוש מורה שנבוכדנצר בא על ירושלים וצר עליה, אך הפרק אינו מספר לא על חורבן כללי של העיר ולא על חורבן המקדש.
תצפית זו חשובה.
אין לדמות את המצור שבדניאל 1 למצור שיוביל לחורבן ירושלים כמה שנים מאוחר יותר.
הסיפור מדגיש בעיקר את חילופי השלטון ואת תוצאותיו: יהויקים נמסר לנבוכדנצר, כלים קדושים מועברים וצעירים יהודים מובלים אל העולם הבבלי.
המקדש ממשיך להתקיים אחרי האירועים של דניאל 1.
גם העיר ירושלים נשארת מיושבת ומנוהלת בידי מלכי יהודה.
המשכיות זו מאפשרת להבין מדוע יתרחשו אחר כך התערבויות בבליות נוספות.
שנת 605 אינה מתאימה אפוא לחורבנה הסופי של ממלכת יהודה.
היא מסמנת דווקא שלב מכריע באובדן עצמאותה ההדרגתי.
ספר מלכים ב׳ מסכם את התפתחות זו:
״בימיו עלה נבוכדנצר מלך בבל, ויהי לו יהויקים עבד שלוש שנים; וישב וימרד בו.״ (2 מְלָכִים 24.1)
ציון זה מאשר תקופה של כניעת יהויקים לבבל.
הוא מתיישב עם המסגרת הכללית המוצגת בדניאל 1.
יהודה עוברת מתלות במצרים לתלות בבבל.
הכניעה לבבל אינה נשארת סופית.
לפי 2 מְלָכִים 24.1, יהויקים מורד לאחר שלוש שנים של תלות.
החלטה זו תורמת להחזיר את יהודה למצב מסוכן ביותר.
הממלכה מוצאת עצמה מעתה מול כוח בבלי חזק ממנה בהרבה.
האירועים יובילו בסופו של דבר להתערבות חדשה נגד ירושלים.
המשבר הבא מתרחש בימי יהויכין בן יהויקים.
נבוכדנצר צר על ירושלים והמלך נכנע (2 מְלָכִים 24.10-12).
הפעם מתוארת הגלות בהיקף רחב בהרבה.
הסיפור מזכיר את המלך, את משפחתו, את השרים, את אנשי המלחמה ואת בעלי המלאכה (2 מְלָכִים 24.14-16).
יחזקאל שייך לעולם גלות זו, כפי שמעידים הציונים הכרונולוגיים שבספרו (יְחֶזְקֵאל 1.1-3).
אין אפוא לבלבל את גלות 597 עם הגלות הקשורה לדניאל בתחילת הספר.
שלב שלישי גדול מתרחש בימי צדקיהו.
לאחר מרד נוסף נצורה ירושלים (2 מְלָכִים 25.1-2).
העיר נופלת.
המקדש נשרף.
חומות ירושלים נהרסות (2 מְלָכִים 25.8-10).
חלק נוסף מן האוכלוסייה מוגלה (2 מְלָכִים 25.11).
אסון זה הוא פסגת התהליך שהתחיל כמה שנים קודם לכן.
אפשר אפוא להציג את הכרונולוגיה הכללית כך:
| תאריך משוער | אירוע | מצבה של יהודה |
|---|---|---|
| 605 לפנה״ס | כרכמיש ואחריה התפשטות בבל; הקשרו של דניאל 1 | תחילת השלטון הבבלי |
| 597 לפנה״ס | כיבוש ירושלים בימי יהויכין | גלות גדולה |
| 586 לפנה״ס | הכיבוש הסופי של ירושלים בימי צדקיהו | חורבן המקדש והעיר |
הבחנה זו הכרחית להבנת דניאל 1.
הפרק שייך לתחילת השלטון הבבלי ולא לחורבנה הסופי של ירושלים.
אם דניאל 1 ממוקם סביב שנת 605 לפנה״ס, דניאל וחבריו שייכים לשלב קודם לגלויות הגדולות של 597 ושל 586.
הם נבחרים מבין הצעירים שמוצאם בעיקר ממשפחת המלוכה ומן האצולה (דָּנִיֵּאל 1.3-6).
להעברתם יש אפוא ממד מדיני ברור.
הכשרתם של צעירים מבני העילית של העמים הנכנעים בבבל איפשרה לשלבם בתפקוד האימפריה.
הטקסט מדגיש עם זאת את ההשלכות הדתיות וההשלכות על הזהות של מצב זה יותר מאשר את המנגנונים המנהליים המדויקים של מדיניות זו.
דניאל 1 אינו מזכיר רק שבויים.
חלק מכלי המקדש נלקח אף הוא:
״ויביאם ארץ שנער בית אלהיו.״ (דָּנִיֵּאל 1.2)
להעברת כלים אלה יש משמעות סמלית חזקה.
בעולם הקדום אפשר היה לפרש ניצחון צבאי כניצחון אלוהי הכובש על אלוהי העם המנוצח.
אך דניאל דוחה פרשנות זו כבר מן ההתחלה.
אין זה נבוכדנצר השולט בסופו של דבר באירוע:
״ויתן אדני בידו את יהויקים.״ (דָּנִיֵּאל 1.2)
הסיפור ההיסטורי נעשה כך מיד להצהרה תיאולוגית.
העברת הכלים הקדושים אינה פרט חסר המשך.
עשרות שנים אחר כך מביא בלשאצר את הכלים שמבית המקדש בירושלים כדי להשתמש בהם במשתהו (דָּנִיֵּאל 5.2-4).
חילול זה קודם מיד להכרזה על נפילת בבל.
קיים אפוא קשר ספרותי חשוב בין דניאל 1 לדניאל 5.
דניאל 1 מראה את בבל נושאת את כלי המקדש.
דניאל 5 מראה את המלך הבבלי האחרון מחלל אותם ברגע שמלכותו מגיעה לקצה.
הסיפור מקיף כך את תולדות האימפריה הבבלית בגורלם של הכלים הקדושים.
ניצחון כרכמיש הוא נקודת מפנה מכרעת, אך אין פירושו שמצרים חדלה מיד להתקיים כמעצמה מדינית.
מצרים נשארת גורם אזורי חשוב.
מלכי יהודה ימשיכו להתפתות לחפש בה תמיכה נגד בבל.
מדיניות זו תורמת למתחים שיובילו להתערבויות המאוחרות של נבוכדנצר.
יש אפוא להבין את שנת 605 כמעבר במאזן הכוחות, ולא כהיעלמות מיידית של כל השפעה מצרית.
דניאל אינו מגיע לבבל בעקבות אירוע בודד.
העתקתו שייכת לשינוי גיאופוליטי רחב בהרבה.
נפילת הכוח האשורי, היריבות בין מצרים לבבל, ניצחון כרכמיש והתפשטות בבל קובעים את המסגרת המדינית שבה מתרחש סיפורו.
ספר דניאל מתחיל אפוא ברגע שבו ההיסטוריה האישית של הצעיר היהודי פוגשת את זו של הממלכות הגדולות.
דניאל 1 אינו מכחיש כלל את הסיבות המדיניות והצבאיות של האירוע.
לנבוכדנצר יש צבא.
מצרים מנוצחת.
יהודה מאבדת בהדרגה את אוטונומיותה.
אך המספר מוסיף ממד שהניתוח המדיני לבדו אינו יכול לספק:
״ויתן אדני בידו את יהויקים.״ (דָּנִיֵּאל 1.2)
הטקסט אינו מחליף אפוא את ההיסטוריה בתיאולוגיה.
הוא מציע קריאה תיאולוגית של ההיסטוריה.
האימפריות פועלות באמת, אך אצל דניאל אינן הרמה האחרונה של ההסבר.
כדי להציג את הקשרו של דניאל 1, הנוסח הבא מאפשר להימנע מן הבלבולים העיקריים:
בשנת 605 לפנה״ס נבוכדנצר, שהיה עדיין יורש העצר בעת מסע כרכמיש, מנצח ניצחון מכריע את הצבא המצרי. ניצחון זה פותח לבבל את השלטון על סוריה-ארץ ישראל. בתנועת ההתפשטות שבאה אחריו עוברת יהודה מתלות מצרית לשלטון בבלי. דניאל 1 ממקם בהקשר זה התערבות נגד ירושלים, העברת חלק מכלי המקדש ובואם של דניאל וכמה צעירים יהודים לבבל. יש להבחין בין התערבות זו לבין הגלות הגדולה של 597 ולבין חורבן ירושלים בשנת 586 לפנה״ס.
נוסח זה שומר על רצף האירועים ההיסטורי מבלי לזהות באופן מלאכותי את כרכמיש עם המצור על ירושלים.
2 מְלָכִים 23.29-30 ; 2 מְלָכִים 23.31 ; 2 מְלָכִים 23.33-34 ; 2 מְלָכִים 23.35 ; 2 מְלָכִים 24.1 ; 2 מְלָכִים 24.10-12 ; 2 מְלָכִים 24.14-16 ; 2 מְלָכִים 25.1-2 ; 2 מְלָכִים 25.8-10 ; 2 מְלָכִים 25.11 ; 2 דִּבְרֵי הַיָּמִים 35.20-24 ; יִרְמְיָהוּ 46.2 ; יְחֶזְקֵאל 1.1-3 ; דָּנִיֵּאל 1.1 ; דָּנִיֵּאל 1.1-2 ; דָּנִיֵּאל 1.3-6 ; דָּנִיֵּאל 1.2 ; דָּנִיֵּאל 5.2-4.
שנת 605 לפנה״ס היא הרקע המדיני האמיתי של דניאל 1.
קרב כרכמיש הוא נקודת המפנה הצבאית העיקרית שלו. הניצחון הבבלי גורם לנסיגת מצרים ופותח בפני נבוכדנצר את האפשרות להרחיב את סמכותו על סוריה-ארץ ישראל.
יהודה, שהייתה עד כה נתונה לשלטון מצרי, נכנסת אז בהדרגה לתחום ההשפעה הבבלי.
דניאל 1 ממקם במצב חדש זה את ההתערבות נגד ירושלים, את העברת כמה מכלי המקדש ואת הימצאותם של דניאל וחבריו בבבל.
עם זאת יש להבחין בין שלב ראשון זה לבין האסונות המאוחרים.
605 לפנה״ס מסמנת את תחילת השלטון הבבלי; 597 לפנה״ס מתאימה לגלות גדולה בהרבה; 586 לפנה״ס מסמנת את חורבן ירושלים והמקדש.
הבחנה זו מאפשרת להבין את ההתקדמות ההיסטורית של הסיפור המקראי.
היא מאפשרת גם לתפוס את מלוא משמעותו של דניאל 1. הספר אינו מתחיל לאחר היעלמותה המוחלטת של יהודה, אלא ברגע שבו הסדר המדיני של המזרח הקרוב מתהפך והצעיר דניאל נגרר להשלכות השינוי הזה.
סיפורו של דניאל מתחיל אפוא בעלייתה של בבל. הוא יימשך די זמן כדי שדניאל עצמו יהיה עדיין נוכח כאשר גם אימפריה זו תיעלם.
לאחר שתיאר את בחירתם של צעירים שמוצאם בעיקר ממשפחת המלוכה ומן האצולה, מונה הסיפור ארבעה מהם:
״ויהי בהם מבני יהודה דניאל חנניה מישאל ועזריה.״ (דָּנִיֵּאל 1.6)
ארבעת שמות אלה שייכים לזהותם היהודית.
הפסוק הבא מציג את כינויים החדש:
״וישם להם שר הסריסים שמות, וישם לדניאל בלטשאצר, ולחנניה שדרך, ולמישאל מישך, ולעזריה עבד נגו.״ (דָּנִיֵּאל 1.7)
השינוי מיוחס אפוא במפורש למנהל הבבלי.
שינוי השמות אינו אפיזודה מבודדת.
דניאל וחבריו מועתקים מבחינה גאוגרפית.
הם מוכנסים לסביבה מדינית חדשה.
הם מקבלים הכשרה ב״ספר ולשון כשדים״ (דָּנִיֵּאל 1.4).
מזון מן שולחן המלך נקצב להם (דָּנִיֵּאל 1.5).
הם מוכנים לשירות המלך.
שינוי שם שייך אפוא לתהליך כללי יותר של שילוב בחצר הבבלית.
ארבעת השמות העבריים קשורים לאלוהי ישראל.
שניים מהם משתמשים ביסוד אל, כינוי שמי לאלוהים.
שניים כוללים צורה מקוצרת של שם האל YHWH.
כך, עוד לפני שהסיפור מספר על מעשיהם, שמותיהם קושרים אותם מבחינה לשונית לאלוהי ישראל.
מאפיין זה הופך את החלפתם למשמעותית במיוחד בהקשר הבבלי.
השם דָּנִיֵּאל, Dāniyyēʾl, דניאל, מובן בדרך כלל כך:
״אלוהים הוא שופטי״ או ״אלוהים שופט למעני״.
השם כולל את היסוד אל, ״אלוהים״.
למשמעות זו יש התאמה מרשימה לכמה מנושאי הספר.
דניאל יפרש את המשפט שנגזר על הממלכות ועל השליטים.
נבוכדנצר יישפט בדניאל 4.
בלשאצר יהיה ״נשקל״ וממלכתו תישפט בדניאל 5.
החזיונות הגדולים יציגו אף הם את המשפט האלוהי על הכוחות האנושיים (דָּנִיֵּאל 7.9-14).
יש עם זאת להבחין בין המשמעות הלשונית של השם לבין השימוש הספרותי בו: הטקסט אינו מצהיר במפורש שדניאל קיבל שם זה לקראת האירועים הללו.
השם חֲנַנְיָה, Ḥănanyāh, חנניה, יכול להתפרש כך:
״YHWH חנן״, ״YHWH חונן״ או ״YHWH גילה את חסדו״.
השם מצרף צורה של הפועל המביע חן או חסד ליסוד האלוהי Yāh, צורה מקוצרת של השם YHWH.
משמעות זו מזכירה שזהותו של הצעיר מנוסחת במקורה ביחס לאלוהי ישראל.
השם מִישָׁאֵל, Mîšāʾēl, מישאל, מובן בדרך כלל כשאלה:
״מי כאל?״
היסוד הסופי אל מציין את אלוהים.
לניסוח יש ממד רטורי: הוא משמיע שאין שום ישות שאפשר להשוותה באמת לאלוהים.
קביעה זו מתיישבת במיוחד עם התיאולוגיה הכללית של ספר דניאל, המעמידה שוב ושוב את ריבונות האל מול יומרות הכוחות הארציים.
השם עֲזַרְיָה, ʿĂzaryāh, עזריה, משמעו בדרך כלל:
״YHWH עזר״ או ״YHWH הוא עזרה״.
כמו חנניה, השם כולל צורה מקוצרת של שם האל.
השם מבטא אפוא יחס מפורש בין נושאו לאלוהי ישראל.
ארבעת השמות העבריים יוצרים כך מכלול הנושא בבירור את חותם אמונת ישראל.
| שם | צורה עברית | תעתיק | המשמעות המקובלת בדרך כלל |
|---|---|---|---|
| דניאל | דָּנִיֵּאל | Dāniyyēʾl | אלוהים הוא שופטי |
| חנניה | חֲנַנְיָה | Ḥănanyāh | YHWH חנן |
| מישאל | מִישָׁאֵל | Mîšāʾēl | מי כאל? |
| עזריה | עֲזַרְיָה | ʿĂzaryāh | YHWH עזר |
אפשר לקבל משמעויות אלה בוודאות סבירה למדי.
המצב נעשה מורכב יותר כשמדובר בשמות הבבליים.
שר הסריסים נותן לדניאל את השם בלטשאצר (דָּנִיֵּאל 1.7).
אין לבלבל שם זה עם בלשאצר, מלך דניאל 5.
הצורות קרובות זו לזו בעברית, אך הן מציינות שני אנשים שונים.
דניאל הוא בלטשאצר.
השליט של דניאל 5 הוא בלשאצר.
נבוכדנצר מצהיר על דניאל:
״ועד אחרין על קדמי דניאל די שמה בלטשאצר כשם אלהי.״ (דָּנִיֵּאל 4.8)
אותו קישור מופיע כשהמלך פונה אל דניאל (דָּנִיֵּאל 4.9).
הצהרה זו היא נתון טקסטואלי חשוב.
לשמו הבבלי של דניאל יש, לפי הבנתו של נבוכדנצר, קשר לאל המלך.
שינוי שם מקבל אפוא כאן ממד דתי מפורש יותר.
האטימולוגיה המדויקת של השם היא נושא להצעות שונות.
הוא מקושר לעתים קרובות לאל בל, כינוי הקשור בעיקר למרדוך.
ניתוח אחר מקשר את הצורה לביטוי אכדי מסוג Balāṭšu-uṣur, שאפשר להבינו במובן ״שמור על חייו״.
הצורה המועברת בדניאל ויחסה המדויק לשם האלוהי נתונים עדיין לוויכוח.
עדיף אפוא לא לייחס לבלטשאצר תרגום עברי יחיד בדרגת ודאות זהה לזו של דניאל או עזריה.
הנתון הוודאי ביותר נשאר זה שמספק דָּנִיֵּאל 4.8: נבוכדנצר עצמו קושר את השם בלטשאצר לאלוהיו.
חנניה מקבל את השם שדרך (דָּנִיֵּאל 1.7).
הוצעו הסברים שונים לשם זה.
ניסיונות מסוימים מקשרים אותו לשם או לביטוי הכוללים התייחסות לאקו, אל ירח מסופוטמי.
קישורים אלה נתונים עם זאת לוויכוח.
הצורה העברית המועברת אינה מאפשרת לשחזר בוודאות את השם הבבלי המקורי.
עדיף אפוא לכתוב:
אטימולוגיית שדרך נותרת לא ודאית; הוצע קשר לאל מסופוטמי, בעיקר אקו, אך אי אפשר לראות בכך דבר ודאי.
מישאל מקבל את השם מישך (דָּנִיֵּאל 1.7).
גם האטימולוגיה של שם זה אינה ודאית.
הצעות ניסו לקבוע מקבילה בין השם העברי מישאל, ״מי כאל?״, לבין ניסוח בבלי אפשרי הכולל את אקו.
שחזור זה מפתה מבחינה ספרותית, אך אין בו ודאות מספקת כדי להציגו כתרגום המבוסס של השם.
נדרשת אפוא זהירות.
מישך הוא שם בבלי שהסבר מדויק שלו נותר שנוי במחלוקת.
עזריה מקבל את השם עבד נגו (דָּנִיֵּאל 1.7).
שם זה מקושר בדרך כלל לצורה המתאימה ל״עבד נבו״.
נבו היה אל חשוב בפנתיאון המסופוטמי, הקשור בעיקר לכתיבה ולחכמה.
הצורה ״נגו״ עשויה לשקף שינוי של הצורה האלוהית נבו בהעברת השם.
הקישור עם נבו נחשב בדרך כלל לסביר, אף שהצורה המדויקת דורשת זהירות רבה יותר מכפי שתרגום עברי סדיר לגמרי היה מרמז.
| שם עברי | שם בבלי | הסבר אפשרי | דרגת ודאות |
|---|---|---|---|
| דניאל | בלטשאצר | שם הקשור לאל המלך; קישורים עם בל/מרדוך או עם צורה אכדית שנויה במחלוקת | קשר דתי המתועד בדניאל 4.5; האטימולוגיה המדויקת שנויה במחלוקת |
| חנניה | שדרך | יחס אפשרי עם אקו | לא ודאית |
| מישאל | מישך | יחס אפשרי עם אקו | לא ודאית |
| עזריה | עבד נגו | כנראה ״עבד נבו״ | סבירה |
טבלה זו מאפשרת להימנע משגיאה נפוצה: להציג את ארבע האטימולוגיות הבבליות כוודאיות במידה שווה.
הן אינן כאלה.
הטקסט אינו נותן הסבר מפורש להחלטתו של שר הסריסים.
אפשר עם זאת להבין את ההיגיון שלה במסגרת הסיפור.
דניאל וחבריו צריכים להשתלב במינהל המלכותי.
הם לומדים את לשון הכשדים ואת ספרם.
הם מיועדים לעמוד לפני המלך (דָּנִיֵּאל 1.4-5).
קבלת שם המתאים לסביבה החדשה שייכת באופן טבעי לשינוי מעמד זה.
בתנ״ך שינוי שמו של אדם יכול להצביע על יחס של סמכות.
פרעה נכה משנה את שמו של אליקים ליהויקים כשהוא מעמידו למלך (2 מְלָכִים 23.34).
נבוכדנצר משנה אחר כך את שמו של מתניה לצדקיהו כשהוא מעמידו בתורו על כס יהודה (2 מְלָכִים 24.17).
במקרים אלה מלווה שינוי שם מצב מדיני חדש שמטילה מעצמה שלטת.
אפשר לקרוא את דניאל 1 במסגרת דומה.
הצעירים היהודים נכנסים למוסד המגדיר מחדש את מעמדם החברתי והמנהלי.
אפשר להבין את שינוי שם כניסיון לשילוב תרבותי עמוק.
יהיה עם זאת מוגזם לטעון שדניאל 1 מתאר במפורש תוכנית שיטתית שמטרתה למחוק כל זיכרון של הזהות היהודית.
הטקסט אינו מנסח כוונה זו.
הוא מראה דווקא כמה שינויים מתכנסים: העתקה, הכשרה, תזונה, שינוי שם ושירות מלכותי.
המכלול מפעיל ללא ספק לחץ חזק של שילוב.
אך אין לטעון את הכוונה המדויקת של כל אמצעי מעבר למה שהסיפור מאפשר לקבוע.
פרט ספרותי אחד משמעותי במיוחד.
לאחר שהכריז על השמות החדשים בדָּנִיֵּאל 1.7, ממשיך המספר להשתמש בשם דניאל.
דָּנִיֵּאל 1.8 מתחיל מיד:
"וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל."
בסוף ההכשרה הטקסט מצהיר עוד:
״ולא נמצא מכלם כדניאל חנניה מישאל ועזריה.״ (דָּנִיֵּאל 1.19)
המספר מחזיר אפוא את ארבעת השמות העבריים ברגע שבו הצעירים מובאים לפני נבוכדנצר.
בחירה ספרותית זו יוצרת ניגוד מרשים.
המינהל הבבלי נותן שמות חדשים.
המספר המקראי שומר על הישנים.
המלך יכול לשנות את הכינוי הרשמי של הצעירים הללו.
הוא אינו שולט באופן שבו הסיפור מגדיר את זהותם.
השינוי המנהלי אמיתי, אך אינו מבטל את השתייכותם.
הספר אינו דוחה באופן שיטתי את השמות החדשים.
בדניאל 3 מכונים שלושת חבריו של דניאל בעיקר בשמות שדרך, מישך ועבד נגו (דָּנִיֵּאל 3.12).
דניאל עצמו יכול להיקרא בלטשאצר, בעיקר בפי נבוכדנצר (דָּנִיֵּאל 4.8-9).
הסיפור אינו מציג אפוא את השימוש בשם בבלי כשלעצמו כמרידה באל.
תצפית זו חשובה להבנת טיבה של הנאמנות בדניאל.
דניאל 1 אינו מספר על שום מחאה של דניאל נגד השם בלטשאצר.
הוא אינו מספר גם על סירוב להכשרה הבבלית.
לעומת זאת דניאל נוקט עמדה מפורשת כשהוא סבור שמאכל המלך עלול לטמא אותו (דָּנִיֵּאל 1.8).
הניגוד מראה שלא כל צורות השילוב מוצבות באותה רמה.
דניאל מקבל כמה שינויים שמטילה עליו מצבו החדש.
הוא קובע גבול כשהוא סבור שנאמנותו לאלוהים מעורבת בכך במישרין.
הבחנה זו חיונית.
דניאל יכול להיקרא בלטשאצר מבלי לחדול להיות דניאל.
הוא יכול ללמוד את לשון הכשדים מבלי לחדול להשתייך לאלוהי ישראל.
הוא יכול לשרת שליט עובד אלילים מבלי להכיר בסמכות מוחלטת שלו.
הזהות המקראית של הדמות אינה תלויה אפוא בשימור החיצוני של כל סימני קיומה הקודם.
היא באה לידי ביטוי קודם כול בנאמנותו.
אפשר לבסוף להעמיד שתי סדרות של שמות זו מול זו.
השמות העבריים מזכירים את אלוהי ישראל.
השמות הבבליים משלבים את הצעירים בעולם הדתי והמנהלי של בבל.
ארבע הדמויות חיות מעתה בין שני עולמות אלה.
אך הסיפור מראה ששילובן בשני אינו מוחק את נאמנותן לראשון.
שינוי שם נעשה כך לאחד הסמלים הגלויים ביותר של המתח העובר בדניאל 1: לחיות באמת בבבל מבלי לתת לבבל לקבוע לגמרי את זהותו.
הפרשנות התיאולוגית של השמות צריכה להישאר מבוססת על נתונים לשוניים איתנים דיים.
משמעויות השמות דניאל, חנניה, מישאל ועזריה מבוססות יחסית.
אלה של שדרך ושל מישך מבוססות הרבה פחות.
עבד נגו אפשר לקשרו כנראה עם נבו.
לבלטשאצר יש בבירור, לפי דָּנִיֵּאל 4.8, קשר עם אל נבוכדנצר, אך שחזורו האטימולוגי המדויק נשאר שנוי במחלוקת.
לימוד אקדמי צריך אפוא להימנע מטבלאות שבהן כל שם בבלי מקבל תרגום מדויק בלי ציון דרגת אי־הוודאות.
2 מְלָכִים 23.34 ; 2 מְלָכִים 24.17 ; דָּנִיֵּאל 1.3-6 ; דָּנִיֵּאל 1.4 ; דָּנִיֵּאל 1.4-5 ; דָּנִיֵּאל 1.5 ; דָּנִיֵּאל 1.6 ; דָּנִיֵּאל 1.6-7 ; דָּנִיֵּאל 1.7 ; דָּנִיֵּאל 1.8 ; דָּנִיֵּאל 1.19 ; דָּנִיֵּאל 3.12 ; דָּנִיֵּאל 4.8 ; דָּנִיֵּאל 4.8-9 ; דָּנִיֵּאל 4.9 ; דָּנִיֵּאל 5.1-31 ; דָּנִיֵּאל 7.9-14.
שינוי שם של דניאל וחבריו שייך לתהליך שילובם בעולם הבבלי.
דניאל, חנניה, מישאל ועזריה נושאים בתחילה שמות הקשורים עמוקות לאלוהי ישראל: ״אלוהים הוא שופטי״, ״YHWH חנן״, ״מי כאל?״ ו״YHWH עזר״.
בבל מחליפה שמות אלה בבלטשאצר, שדרך, מישך ועבד נגו.
לא ניתן לקבוע את המשמעויות המדויקות של כינויים חדשים אלה כולן בוודאות שווה. דָּנִיֵּאל 4.8 מאשר עם זאת שבלטשאצר נקשר, בהגות נבוכדנצר, לאלוהיו, ואילו עבד נגו קשור כנראה לנבו. ההסברים של שדרך ושל מישך נשארים אי־ודאיים יותר.
הנקודה המרכזית בסיפור אינה עם זאת האטימולוגיה של כל אחד מן השמות האלה.
בבל יכולה לשנות את הכינוי המנהלי של ארבעת הצעירים, ללמד אותם את לשונה ולהכין אותם לשירות מלכה.
אך אין היא מצליחה בכך לקבוע לגמרי את זהותם.
המספר ממשיך לקרוא להם דניאל, חנניה, מישאל ועזריה (דָּנִיֵּאל 1.19).
כך שינוי השמות ממחיש כבר אחד מן הנושאים היסודיים של הספר: כוח אימפריאלי יכול להטיל סביבה חיצונית חדשה מבלי להשיג בהכרח את הסכמתם הפנימית של אלה שהוא מבקש לשלב.
הסכסוך מתעורר כשדניאל מקבל החלטה אישית:
״וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפתבג המלך וביין משתיו, ויבקש משר הסריסים אשר לא יתגאל.״ (דָּנִיֵּאל 1.8)
עד לרגע זה דניאל לא סירב להכשרה שקיבל בבבל.
הוא לומד את ספר ולשון הכשדים (דָּנִיֵּאל 1.4).
הוא מקבל שם חדש (דָּנִיֵּאל 1.7).
הוא מיועד לשירות המלך (דָּנִיֵּאל 1.5).
המזון הוא אפוא התחום הראשון שבו הסיפור מזכיר במפורש גבול.
הטקסט העברי משתמש בצורה של הפועל גָּאַל, gāʾal, שנעשה בו כאן שימוש במובן לטמא, להפוך לטמא או להיטמא.
דניאל אינו מציג אפוא את החלטתו כהעדפת מזון בלבד.
הוא אינו מצהיר שהוא אינו אוהב את מעדני בבל.
הוא סבור שאכילתם תפגע, בדרך זו או אחרת, בנאמנותו הדתית.
המילה שנבחרה נותנת להחלטתו ממד רוחני ולא דיאטטי בלבד.
תצפית זו היא נקודת המוצא ההכרחית.
דָּנִיֵּאל 1.8 מצהיר בבירור שדניאל רואה במזון וביין דבר העלול לטמא אותו.
לעומת זאת הפסוק אינו מפרט:
״משום שהבשר היה טמא לפי התורה״;
״משום שהוקרב לאלים הבבליים״;
״משום שהבהמות לא נשחטו בהתאם להוראות״;
או:
״משום שאכילה משולחן המלך פירושה הכרה בשלטונו הדתי״.
הסברים אלה הם שחזורים אפשריים.
אין לבלבל אותם עם הקביעה המפורשת של הטקסט.
ההסבר המיידי ביותר הוא לקשר את דניאל 1 לדיני המאכלות של התורה.
ויקרא 11 מבחין בין בעלי חיים שמותר לאכול לבין אלה הנחשבים טמאים (וַיִּקְרָא 11.1-47).
גם דברים 14 חוזר על הבחנה זו (דְּבָרִים 14.3-21).
בסביבה בבלית כנראה לא יכול היה דניאל לפקח על טיבם המדויק של כל הבשרים שהוגשו לו.
חלקם יכלו אפוא להשתייך לסוגים האסורים על ישראל.
להשערה זו יש אפוא בסיס מקראי רציני.
גם כשבעל חיים היה ממין מותר, הוראות אחרות יכלו להיכנס לשיקול.
התורה אוסרת בעיקר אכילת דם:
״אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו.״ (בְּרֵאשִׁית 9.4)
איסור זה מפותח בחקיקת ישראל (וַיִּקְרָא 17.10-14).
דניאל היה מתקשה לדעת באילו תנאים הוכנו בשרי החצר.
השאלה יכלה אפוא לעסוק לא רק בטיב החיה אלא גם בטיפול בה.
מופיע עם זאת קושי.
דניאל מסרב לא רק למעדני המלך אלא גם ליינו (דָּנִיֵּאל 1.8).
והרי שתיית יין אינה אסורה בדרך כלל על ידי התורה.
היין מופיע להפך בהקשרים לגיטימיים שונים בחיי ישראל (דְּבָרִים 14.26).
הסבר המבוסס אך ורק על ההבחנה בין בעלי חיים טהורים לטמאים אינו מספיק אפוא כדי להסביר את כל מרכיבי הפסוק.
קושי זה מוביל לשקול גורמים אחרים.
הסבר אחר מניח שמעדני החצר ויינה היו קשורים לפרקטיקות הדתיות הבבליות.
בחברות הקדומות מזון, משתה מלכותי ופולחן לא היו בהכרח תחומים נפרדים לגמרי.
מאכלים יכלו להיות מקודשים, מוגשים או קשורים לאלים לפני אכילתם.
במקרה זה השתתפות בשולחן המלך יכלה לכלול ממד דתי בעייתי ליהודי נאמן לאלוהי ישראל.
להסבר זה יש סבירות היסטורית מסוימת.
הוא מאפשר בעיקר להבין מדוע היין ייכלל עם המעדנים.
אך דניאל 1 אינו מצהיר לעולם שהמאכלים הוקרבו לאלי בבל.
הוא אינו מזכיר באפיזודה זו לא מזבח, לא קרבן ולא טקס פולחני.
יש אפוא להימנע מלכתוב כעובדה מבוססת שדניאל מסרב למזון משום שהוקרב לאלילים.
הטקסט אינו מאפשר ודאות כזאת.
המזון בא ישירות משולחנו של נבוכדנצר:
״וימן להם המלך דבר יום ביומו מפתבג המלך ומיין משתיו.״ (דָּנִיֵּאל 1.5)
דיוק זה יכול להיות משמעותי.
בעולם הקדום אכילה משולחן שליט יכלה לבטא יחס של תלות, של חסד ושל השתייכות לביתו.
קבלת מזון המלך מדי יום יכלה אפוא לתרום לשילוב הצעירים היהודים במערכת האימפריאלית.
דניאל 1 מציג כמה אמצעים עוקבים:
בחירת הצעירים ;
הכשרה לשונית ותרבותית ;
תזונה שמספק המלך ;
שינוי שם ;
ואחר כך כניסה לשירות המלך.
המזון שייך אפוא למכלול תוכנית השילוב.
ייתכן שדניאל ראה בתלות יומיומית זו בשולחן המלך חציית גבול סמלי.
אך הטקסט אינו מנסח במפורש פרשנות זו.
היא צריכה אפוא להישאר אפשרות ולא להיעשות ההסבר היחיד.
אילו ייצג מזון המלך רק את התלות המדינית בנבוכדנצר, היה מופיע קושי.
דניאל מסכים בסופו של דבר להיכנס לשירות השליט (דָּנִיֵּאל 1.19).
אחר כך הוא ממלא תפקידים במינהל הבבלי (דָּנִיֵּאל 2.48).
עצם התלות המדינית במלך אינה יכולה אפוא להסביר לבדה את הטומאה.
הקושי חייב היה לכלול ממד דתי מיוחד.
ההשערות השונות אינן בהכרח מוציאות זו את זו.
דניאל יכול היה להתמודד בו־זמנית עם:
אי־ודאות לגבי החיות שהוגשו ;
תנאי הכנת הבשרים ;
נוכחות אפשרית של דם ;
קשר פולחני אפשרי של המאכלים ;
והמשמעות המיוחדת של שולחן המלך.
הסיפור אינו מחייב לבחור באופן מוחלט באחד מהסברים אלה.
הוא יכול לשקף מצב שבו כמה סיבות מנעו מדניאל לאכול ללא הסתייגות את המזון שהוקצב לו.
דניאל הוא זה שהחלטתו מתוארת במפורש:
״וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל.״ (דָּנִיֵּאל 1.8)
ההמשך מראה עם זאת שהמבחן נוגע לארבעת הצעירים (דָּנִיֵּאל 1.11-16).
חנניה, מישאל ועזריה שותפים אפוא לאותה תזונה.
הסיפור מציג כך יוזמה של דניאל שהפכה לנוהג משותף של ארבעת היהודים.
דרך פעולתו של דניאל ראויה לתשומת לב מיוחדת.
הוא אינו דוחה בפומבי את מעדני המלך.
הוא מבקש משר הסריסים רשות שלא להיטמא (דָּנִיֵּאל 1.8).
צעד זה מראה שהנאמנות אינה מתבלבלת עם התגרות.
דניאל מחפש פתרון התואם את מצפונו תוך כיבוד עמדתו של האחראי העומד מעליו.
הסיפור מציין מיד:
״ויתן האלהים את דניאל לחסד ולרחמים לפני שר הסריסים.״ (דָּנִיֵּאל 1.9)
משפט זה שייך למוטיב ה״נתינה״ המארגן את דניאל 1.
אלוהים נותן את יהויקים בידי נבוכדנצר (דָּנִיֵּאל 1.2).
אלוהים נותן לדניאל את חסדו של האחראי (דָּנִיֵּאל 1.9).
אלוהים נותן אחר כך לארבעת הצעירים מדע והשכל (דָּנִיֵּאל 1.17).
החלטתו של דניאל מוצבת אפוא בסיפור שבו פעולת האדם ופעולת האל נשארות קשורות זו בזו קשר הדוק.
האחראי מהסס:
״ירא אני את אדני המלך אשר מנה את מאכלכם ואת משקיכם.״ (דָּנִיֵּאל 1.10)
תגובתו מראה שהמזון לא הושאר לבחירה האישית של הצעירים.
הוא היה חלק מן התוכנית שקבע השליט.
שינוי תזונה זו יכול היה אפוא להתפרש כהפרת פקודות המלך.
דניאל צריך למצוא פתרון שאינו חושף שלא לצורך את בן שיחו.
דניאל מציע אז:
״נס נא את עבדיך ימים עשרה.״ (דָּנִיֵּאל 1.12)
הוא מבקש תזונה המורכבת ממוצרים צמחיים ומים.
לניסיון מטרה מדויקת: לאפשר לאחראי לראות את מצבם הגופני לפני שיחליט החלטה סופית (דָּנִיֵּאל 1.13).
הסיפור מציג אפוא צעד פרגמטי.
דניאל אינו מבקש מיד פטור קבוע מבלי לספק אמצעי להעריך את תוצאותיו.
דניאל מבקש שיתנו להם זֵרְעֹנִים, zērōnîm.
המונח קשור לרעיון של זרע או של מה שנזרע.
התרגום המסורתי ״ירקות״ אפשרי בהקשר, אך עלול להיות מובן בצמצום יתר בעברית של ימינו.
הביטוי יכול לציין בהרחבה יותר מאכלים שמקורם במה שנזרע: מוצרים צמחיים, גרגרים או מזון ממקור צמחי.
אין אפוא צורך לדמיין רק כמה ירקות ירוקים.
הסיפור אינו מצווה לעולם על כל המאמינים לאמץ את תזונת דניאל.
דניאל פועל במצב מיוחד.
מטרתו המפורשת היא לא להיטמא במעדני המלך וביינו.
הקטע אינו מהווה אפוא כשלעצמו הוראה כללית לצמחונות.
להפוך את דניאל 1 לחיבור אוניברסלי על תזונה חורג בהרבה מכוונת הטקסט.
קטע מאוחר יותר חשוב במיוחד.
דניאל מצהיר:
״לחם חמדות לא אכלתי, ובשר ויין לא בא אל פי.״ (דָּנִיֵּאל 10.3)
להצהרה זו כמעט לא היה טעם אילו חדל דניאל סופית לצרוך כל בשר וכל יין מאז דניאל 1.
דניאל 10 מתאר תקופה מיוחדת של הימנעות.
הטקסט רומז אפוא בחוזקה שתזונת דניאל 1 לא נעשתה בהכרח כלל תזונתי קבוע לכל ימי חייו.
לאחר תקופת הניסיון:
״ובקצת ימים עשרה נראה מראיהם טוב ובריאי בשר מן כל הילדים האכלים את פתבג המלך.״ (דָּנִיֵּאל 1.15)
האחראי מסכים אז להמשיך ולתת להם את התזונה שביקשו (דָּנִיֵּאל 1.16).
הסיפור מציג תוצאה זו כאישור לכך שנאמנותם לא גרמה לאסון שהאחראי חשש ממנו.
למספר עשר יכולים להיות במקומות אחרים במקרא תפקידים סמליים שונים.
אך דניאל 1 אינו נותן שום רמז המחייב לייחס כאן משמעות נסתרת לעשרת הימים.
בהקשר מדובר קודם כול בתקופת ניסיון קצרה די הצורך כדי שהאחראי יקבל אותה וארוכה די הצורך כדי לאפשר התבוננות.
פרשנות סמלית מורכבת אינה הכרחית אפוא.
אין לקרוא את הקטע גם כניסוי תזונתי במובן המודרני.
ארבעה אנשים במשך עשרה ימים אינם מהווים כמובן פרוטוקול מדעי המאפשר להשוות שתי תזונות.
מטרת הסיפור תיאולוגית.
הוא מראה שדניאל יכול לשמור על הגבול שהוא רואה הכרחי לנאמנותו מבלי שהחלטה זו תמנע ממנו להשלים את ההכשרה שהוטלה עליו.
מרכז הקטע אינו אפוא הבשר, ולא הירקות, ולא עליונותה הפיזיולוגית של תזונה.
השאלה היסודית מנוסחת בדָּנִיֵּאל 1.8:
דניאל מסרב להיטמא.
הסיפור מראה אדם הנתון בסביבה שבה כמעט אינו שולט בדבר.
הוא לא בחר בבבל.
הוא לא בחר בהכשרתו.
הוא לא בחר בשמו החדש.
הוא לא בחר במלך שעליו לשרת.
אך כשהוא סבור שהחלטה כלשהי מערבת את נאמנותו לאלוהים, הוא קובע גבול.
מבנה זה יופיע שוב בסיפורים הבאים.
חבריו של דניאל יכולים לשרת את נבוכדנצר, אך הם מסרבים להשתחוות לפסלו (דָּנִיֵּאל 3.16-18).
דניאל יכול לשרת במינהל הפרסי, אך הוא מסרב להפסיק להתפלל לאלוהיו (דָּנִיֵּאל 6.9-10).
דניאל 1 מספק אפוא את הביטוי הראשון של העיקרון שיארגן את הסיפורים הללו:
אפשר להכיר בסמכות הפוליטית ולשרתה, אך היא לעולם אינה נעשית מוחלטת.
כשנאמנות לאלוהים ודרישה אנושית נעשות בלתי מתיישבות, נאמנות לאלוהים נשארת בעדיפות.
הניתוח מאפשר לבסוף להבחין בכמה רמות.
ודאי: דניאל רואה במעדני המלך וביינו דבר העלול לטמא אותו (דָּנִיֵּאל 1.8).
ודאי: הוא מבקש תזונה אחרת המורכבת ממוצרים צמחיים ומים (דָּנִיֵּאל 1.12).
ודאי: שלושת חבריו משתתפים במבחן (דָּנִיֵּאל 1.11-16).
ודאי: הימנעות זו אינה מחייבת בהכרח דחייה קבועה של כל בשר וכל יין, כפי שמראה דָּנִיֵּאל 10.3.
לעומת זאת הסיבה המדויקת לטומאה אינה מנוסחת לעולם במפורש.
כמה הסברים נשארים אפשריים:
ההוראות בעניין בהמות טהורות וטמאות;
תנאי השחיטה והימצאות אפשרית של דם;
קשר בין המאכלים לפולחנים הבבליים;
המשמעות הדתית או הפוליטית של שולחן המלך;
שילוב של כמה מן הגורמים הללו.
אין להציג אף אחד מהסברים אלה לבדו כאילו דניאל 1 מנסח אותו במפורש.
בְּרֵאשִׁית 9.4 ; וַיִּקְרָא 11.1-47 ; וַיִּקְרָא 17.10-14 ; דְּבָרִים 14.3-21 ; דְּבָרִים 14.26 ; דָּנִיֵּאל 1.2 ; דָּנִיֵּאל 1.4 ; דָּנִיֵּאל 1.5 ; דָּנִיֵּאל 1.7 ; דָּנִיֵּאל 1.8 ; דָּנִיֵּאל 1.9 ; דָּנִיֵּאל 1.10 ; דָּנִיֵּאל 1.11-16 ; דָּנִיֵּאל 1.12 ; דָּנִיֵּאל 1.13 ; דָּנִיֵּאל 1.15 ; דָּנִיֵּאל 1.16 ; דָּנִיֵּאל 1.17 ; דָּנִיֵּאל 1.19 ; דָּנִיֵּאל 2.48 ; דָּנִיֵּאל 3.16-18 ; דָּנִיֵּאל 6.9-10 ; דָּנִיֵּאל 10.3.
דָּנִיֵּאל 1.8 מספק נתון ודאי: דניאל סבור שצריכת מעדני המלך ויינו תגרום לו סוג של טומאה.
הטקסט אינו נותן עם זאת את הסיבה המדויקת להשקפה זו.
דיני המאכלות של התורה הם הסבר ראשון רציני, בעיקר לגבי הבשרים. אך הם מסבירים פחות במישרין את סירוב היין.
אי־הוודאות לגבי תנאי ההכנה, נוכחות אפשרית של דם, קשר אפשרי עם הפולחנים הבבליים והמשמעות המיוחדת של שולחן המלך יכולים אף הם למלא תפקיד.
הפתרון הזהיר ביותר הוא אפוא לא לצמצם את דָּנִיֵּאל 1.8 לסיבה אחת שהטקסט אינו מנסח.
עיקר הסיפור נמצא במקום אחר.
דניאל מקבל חלק גדול מן ההגבלות של סביבתו החדשה: הכשרה בבלית, שם חדש ושירות השליט. אך הוא מבחין בגבול שהוא מסרב לחצות.
גבול זה אינו מוטל באופן תוקפני. דניאל מבקש פתרון, מציע ניסיון ומבקש לא לסכן את האחראי שהופקד עליו.
דניאל 1 מציג כך נאמנות הנחושה ושקולה גם יחד.
הקטע אינו מבקש בעיקר לקבוע תזונה אידאלית. הוא מראה כיצד דניאל לומד, מראשית שהותו בבבל, להבחין בין מה שהוא יכול לקבל לבין מה שאינו יכול לקבל מבלי לפגוע בנאמנותו לאלוהים.
נבוכדנצר מצווה על אשפנז, רב סריסיו, לבחור כמה צעירים מבין הגולים היהודים (דָּנִיֵּאל 1.3).
הטקסט מציין את התכונות המבוקשות:
״ילדים אשר אין בהם כל מאום וטובי מראה ומשכילים בכל חכמה וידעי דעת ומביני מדע ואשר כח בהם לעמד בהיכל המלך״ (דָּנִיֵּאל 1.4).
הבחירה אפוא אינה נשענת על אמת מידה אחת.
על המועמדים להיות בעלי תכונות גופניות, שכליות וחברתיות המתאימות לשירות בחצר.
דָּנִיֵּאל 1.3 מזכיר את ״זרע המלוכה״ ואת ״הפרתמים״.
ההכשרה נוגעת אפוא, לפחות בחלקה, לצעירים בני העילית היהודית.
לבחירה זו יש היגיון מדיני מובן.
צעירים מקרב המעמדות השליטים של שטח כבוש יכלו להיות מועמדים מתאימים במיוחד להשתלבות במנהל האימפריה.
הם הכירו את תרבותם שלהם, ובו בזמן אפשר היה להכשיר אותם לדרישות האימפריה החדשה.
זמן רב לפני אירועי דניאל 1 הודיע ישעיהו למלך חזקיהו:
״ומבניך אשר יצאו ממך אשר תוליד יקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל.״ (יְשַׁעְיָהוּ 39.7)
הקישור לדניאל 1 טבעי, שהרי צעירים בני משפחת המלוכה מובאים אל הארמון הבבלי.
יש להיזהר, עם זאת, מלהסיק מסקנה שספר דניאל אינו מנסח.
דניאל 1 אינו קובע מעולם במפורש שדניאל, חנניה, מישאל ועזריה סורסו פיזית.
התואר של האחראי שהם נמסרים לידיו אינו מספיק כדי לקבוע את מצבם הגופני האישי.
לב התוכנית מופיע ב־דָּנִיֵּאל 1.4:
״... ולְלַמדם ספר ולשון כשדים.״
הביטוי משלב שני ממדים.
הראשון נוגע לספר, כלומר ידע הקשור בכתב ובתרבות המלומדת.
השני נוגע ללשון.
הצעירים היהודים אפוא אינם רק מועברים לבבל: עליהם לרכוש את הכלים השכליים הדרושים כדי לתפקד בסביבתם החדשה.
למונח ״כשדים״ יכולים להיות כמה שימושים בספר דניאל.
הוא יכול לציין את הבבלים במובן היסטורי או אתני.
בקטעים מסוימים הוא מופיע גם בהקשר של קבוצות מומחים הקשורות לחצר המלך (דָּנִיֵּאל 2.2; דָּנִיֵּאל 2.10).
ב־דָּנִיֵּאל 1.4 הביטוי ״ספר ולשון כשדים״ מציין קודם כול את התרבות שהצעירים נדרשים ללמוד בסביבתם הבבלית החדשה.
אין צורך להניח שלמילה יש בדיוק אותו גוון בכל הופעותיה.
השאלה מורכבת יותר מזיהוי פשוט עם לשון אחת.
בבל השתמשה בכמה לשונות ושיטות כתיבה לפי ההקשרים.
האכדית, בצורתה הבבלית, תפסה מקום מרכזי במסורת הכתובה של מסופוטמיה.
גם הארמית הייתה בשימוש נרחב בתקשורת של המזרח הקרוב.
דָּנִיֵּאל 2.4 פותח בדיוק קטע ארמי חשוב של הספר, כאשר הכשדים פונים אל המלך ״ארמית״ (דָּנִיֵּאל 2.4).
דניאל 1 אינו מפרט, עם זאת, את תוכנית הלימודים הלשונית.
יהיה אפוא מוגזם לזהות את הביטוי ״לשון כשדים״ עם מסלול לימודי לשוני שאפשר לשחזר את כל מרכיביו בדיוק.
הטקסט אינו אומר רק שדניאל צריך ללמוד לדבר עם הבבלים.
הוא מצמיד לשון ו״ספר״.
דיוק זה רומז להכשרה שכלית רחבה יותר.
כדי לשרת בסביבת החצר, היה על הצעירים להיות מסוגלים להבין את הידע הדרוש לתפקידיהם ולהשתמש בו.
דניאל 1 מציג אפוא הכשרה של ממש, ולא היכרות לשונית יסודית בלבד.
העולם הבבלי פיתח במשך מאות שנים תרבות כתב חשובה.
הסופרים העבירו טקסטים מנהליים, מילוניים, דתיים, ספרותיים, מדעיים ומנבאי עתידות.
גם הידע הקשור ללוחות שנה, לתצפיות בשמים, לסימנים ולפרקטיקות של ניחוש תפס מקום חשוב בחוגים מלומדים מסוימים.
הקשר זה מאפשר להבין מה יכלה להיות הכשרה גבוהה בבבל.
אולם דניאל 1 אינו מספק את רשימת המקצועות שדניאל וחבריו אכן למדו.
יהיה אפוא בלתי זהיר לטעון שדניאל למד בהכרח כל אחד מהתחומים הידועים מארכיוני מסופוטמיה.
הטקסט אינו נותן לא לוח זמנים, לא רשימת לוחות חרס ולא תוכנית מפורטת.
הוא קובע רק שארבעת הצעירים מוכשרים בספר ובלשון הכשדים.
הידע הכללי על החינוך במסופוטמיה מאיר את ההקשר.
אין להפוך אותו למידע הנמסר במפורש על הכשרתו האישית של דניאל.
יסוד אחד בסיפור ראוי להדגשה.
דניאל אינו מסרב ללמוד את הספר והלשון של בבל.
הטקסט אינו מדווח על שום התנגדות מצדו להכשרה זו.
סירובו המפורש הראשון נוגע למאכל המלך (דָּנִיֵּאל 1.8).
הבחנה זו יסודית.
בעבור דניאל, ללמוד את תרבותה של אימפריה אלילית אין פירושו בהכרח לאמץ את דתה.
דניאל יכול ללמוד את המושגים, את אוצר המילים ואת השיטות השכליות של סביבתו החדשה מבלי להכיר באלי בבל כאלוהיו.
הבחנה זו תיראה בדניאל 2.
המלך מזמן את החרטומים, האשפים, המכשפים והכשדים כדי שיענו על בקשתו (דָּנִיֵּאל 2.2).
דניאל נמצא באותה סביבת חצר.
ובכל זאת, כאשר הוא מקבל את הגילוי של הסוד, הוא אינו מייחס את הידיעה לשום טכניקה בבלית.
הוא מייחס אותה לאלוהי השמים (דָּנִיֵּאל 2.19-23).
עמדה זו היא אחד המאפיינים החשובים של הדמות.
דניאל נעשה מיומן די הצורך כדי לשרת ברמה הגבוהה ביותר של המנהל.
הוא מבין את העולם שבו הוא חי.
הוא יכול לשוחח עם השליטים.
הוא יכול למלא תפקידי אחריות.
אך הסיפור מבחין תמיד בין כשירויותיו הנרכשות לבין הגילוי שהוא מקבל מאלוהים.
ההכשרה הבבלית מסבירה חלק מיכולותיו המנהליות והתרבותיות; היא אינה מסבירה את גילויי הנבואה שלו.
דָּנִיֵּאל 1.17 מדגיש:
״והילדים האלה ארבעתם נתן להם האלהים מדע והשכל בכל ספר וחכמה, ודניאל הבין בכל חזון וחלמות.״
הצהרה זו באה לאחר תקופת ההכשרה.
הסיפור אינו מציג אפוא ניגוד פשטני בין למידה אנושית למתנה אלוהית.
הצעירים לומדים.
ובה בעת אלוהים נותן להם דעת ותבונה.
הטקסט מצרף כך הכשרה ומתנה.
דניאל וחבריו אינם מקבלים את ידיעתם בלי למידה.
דָּנִיֵּאל 1.4-5 מזכיר במפורש את הכשרתם.
דָּנִיֵּאל 1.17 קובע לאחר מכן שאלוהים נותן להם דעת ותבונה.
יש לשמר את שני הנתונים הללו יחד.
הספר אינו מרומם אפוא לא אוטונומיה מוחלטת של השכל האנושי ולא בוז ללמידה.
כשירות הצעירים מתפתחת בהכשרה אמיתית, ואילו המספר מכיר באלוהים כמקור העליון ליכולותיהם.
דָּנִיֵּאל 1.17 מבחין בין דניאל לשלושת חבריו:
״ודניאל הבין בכל חזון וחלמות.״
יכולת זו מכינה ישירות את המשך הספר.
בדניאל 2 נבוכדנצר חולם חלום שחכמי בבל אינם יכולים לגלות לו.
דניאל מקבל אז את הסוד בחזיון לילה (דָּנִיֵּאל 2.19).
הפרק הראשון מכין אפוא את התפקיד המיוחד שדניאל ימלא בפרקים הבאים.
דניאל 2 מציב ניגוד חשוב.
מומחי החצר מודים באי־יכולתם לעמוד בדרישת המלך (דָּנִיֵּאל 2.10-11).
דניאל אינו טוען שהתשובה בידו מטבעו.
הוא מצהיר:
״הסוד אשר המלך שואל, אין חכמים, אשפים, חרטומים וגזרים יכולים להגיד למלך. אולם יש אלוה בשמים גֹּלֶה רזים.״ (דָּנִיֵּאל 2.27-28)
הניגוד אינו נוגע אפוא רק לרמה השכלית.
הוא נוגע למקור הגילוי.
הבחנה זו אינה מובילה בכל זאת את דניאל לדחות כל ידע נרכש.
הוא נשאר איש משכיל.
הוא ממלא תפקידים מנהליים.
הוא שולט בקודים הדרושים כדי לפנות אל השליטים.
הוא יודע לפרש מצבים מדיניים.
הספר אינו מציג אפוא את הבערות כצורה עליונה של רוחניות.
הוא מבחין דווקא בין הידע שהאדם יכול ללמוד לבין הגילוי שרק אלוהים יכול לתת.
דָּנִיֵּאל 1.5 מורה שהצעירים צריכים להיגדל ״שלוש שנים״.
בתום תקופה זו עליהם לעמוד לפני המלך.
מדובר אפוא בהכשרה המכוונת לתפקיד מוגדר.
עליה להפוך שבויים צעירים מבני העילית היהודית לאנשים המסוגלים לשמש בסביבה המלכותית הבבלית.
משך הזמן מדגיש את אופייה המסודר של הכנה זו.
מתעוררת קושי כאשר משווים בין דָּנִיֵּאל 1.5 ל־דָּנִיֵּאל 2.1.
הקטע הראשון מזכיר שלוש שנות הכשרה.
השני ממקם את חלום נבוכדנצר בשנתו השנייה למלכותו.
ובכל זאת נראה שדניאל כבר ממלא תפקיד המאפשר לו להתערב במשבר שהביא הצו נגד החכמים.
אין לפתור שאלה זו על ידי השמטת אחד הנתונים.
היא תלויה בעיקר בדרך העתיקה לספור שנים ובאפשרות ששנות ההכשרה מתאימות לחלקי שנים אזרחיות.
היא תיבחן במיוחד בנספח המוקדש ל־דָּנִיֵּאל 1.5 ול־דָּנִיֵּאל 2.1.
בתום התקופה שנקבעה מוצגים הצעירים לפני המלך (דָּנִיֵּאל 1.18).
נבוכדנצר משוחח איתם.
הטקסט מצהיר:
״ולא נמצא מכלם כדניאל חנניה מישאל ועזריה.״ (דָּנִיֵּאל 1.19)
הבחינה המלכותית מאשרת אפוא את התאמתם לשירות.
תוכנית ההכשרה משיגה את מטרתה המנהלית.
דָּנִיֵּאל 1.20 מוסיף:
״וכל דבר חכמת בינה אשר בקש מהם המלך וימצאם עשר ידות על כל החרטמים האשפים אשר בכל מלכותו.״
אין להבין בהכרח את הביטוי ״עשר פעמים״ כמידה מתמטית.
הוא מדגיש את עליונותם יוצאת הדופן בהערכת המלך.
המספר מבטא כאן את עוצמת הניגוד.
התרגומים העבריים משתמשים במונחים שונים לציון הקבוצות המלומדות שבחצר: חרטומים, מכשפים, אשפים, כשדים, חכמים או גוזרים, לפי הקטעים ובחירות המתרגמים.
אין לראות בקטגוריות אלה בהכרח מילים נרדפות גמורות.
עולם החצר הבבלית כלל סוגים שונים של מומחים.
דניאל שייך לסביבה מוסדית זו מבלי שהטקסט מזהה אותו בהכרח עם כל הפרקטיקות הדתיות או הניחוש שמקיימות קבוצות אלה.
דניאל יכול להשתלב במנהל הכולל מומחים שאת אמונותיהם הוא אינו חולק.
מצב זה הוא אחד המוקדים העיקריים של הספר.
הסיפור אינו דורש מדניאל לחיות מחוץ לחברה הבבלית.
הוא מראה אותו להפך בלב מוסדותיה.
הנאמנות מצויה אפוא לא בהימנעות מכל השתתפות, אלא בהבחנה בגבולות שהשתתפות זו אינה יכולה לחצות.
ההכשרה הבבלית אינה מחליפה את זיכרון כתבי ישראל.
שנים רבות לאחר מכן מצהיר דניאל:
״אני דניאל בינותי בספרים מספר השנים אשר היה דבר נצחי אל ירמיה הנביא למלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה.״ (דָּנִיֵּאל 9.2)
דניאל מכיר אפוא את ספר בבל מבלי לנטוש את כתבי הנבואה של עמו.
השילוב הזה משמעותי במיוחד.
ההכשרה החדשה מתווספת לעולמו השכלי מבלי לבטל את מורשתו הדתית.
אפשר לתאר את הדמות כמי שחי בצומת של שני עולמות.
הוא שייך לעם יהודה.
הוא מכיר את מסורותיו ואת נביאיו.
אך הוא גם מוכשר בעולם הבבלי ומשרת את שליטיו.
כשירות כפולה זו מסבירה בחלקה את יכולתו למלא תפקידי אחריות באימפריות זרות ובה בעת לשמר זהות דתית נפרדת.
מנקודת המבט המנהלית, ההכשרה היא הצלחה.
דניאל וחבריו נעשים מסוגלים לשרת את המלך.
מנקודת המבט של ההטמעה הדתית, התוצאה שונה.
הם לומדים את התרבות הבבלית מבלי לנטוש את אלוהיהם.
הם נושאים שמות בבליים מבלי לאבד את זהותם.
הם משרתים את האימפריה מבלי להכיר בסמכותה המוחלטת.
התוכנית האימפריאלית משיגה כך את כשירותם, אך לא את הסכמתם הדתית המלאה.
ההכשרה בדניאל 1 מסבירה מדוע דניאל נמצא אחר כך בסביבת החכמים ובעלי התפקידים של בבל.
היא מכינה את דניאל 2, שבו ידיעתו ומתנת הפרשנות שלו נעשות מכריעות.
היא מכינה גם את הקריירה המנהלית הארוכה שלו.
בלי דניאל 1, נוכחותו המאוחרת של הנביא בלב השלטון הבבלי הייתה נראית פתאומית הרבה יותר.
הפרק הראשון ממלא אפוא תפקיד סיפורי חיוני.
הטקסט מאפשר לקבוע כמה דברים בביטחון.
דניאל וחבריו נבחרים מבין צעירים יהודים בעלי תכונות מיוחדות.
הם מקבלים הכשרה בספר ובלשון הכשדים.
הכשרה זו נמשכת שלוש שנים לפי תוכנית המלך.
לאחר מכן נבחנים הם אישית בידי נבוכדנצר.
הם מוכרים ככשירים במידה יוצאת דופן.
לדניאל יש בנוסף כישרון מיוחד בחזיונות ובחלומות.
יסודות אלה שייכים במפורש לסיפור.
הטקסט אינו מאפשר לשחזר בדיוק:
את סדר יומו של דניאל;
את הטקסטים המדויקים שלמד;
את כל הלשונות שלמד;
את רמת שליטתו בכל שיטת כתיבה;
את המקצועות המלומדים המדויקים שהוראו לו;
וגם לא את השתתפותו האפשרית בכל סוג של פרקטיקה הקשורה למומחים הבבליים.
ניתן לחקור יסודות אלה מתוך ההקשר המסופוטמי, אך אין לייחס אותם ישירות לדניאל בלי ציון בטקסט.
יְשַׁעְיָהוּ 39.7 ; דָּנִיֵּאל 1.3 ; דָּנִיֵּאל 1.3-5 ; דָּנִיֵּאל 1.4 ; דָּנִיֵּאל 1.4-5 ; דָּנִיֵּאל 1.5 ; דָּנִיֵּאל 1.7 ; דָּנִיֵּאל 1.8 ; דָּנִיֵּאל 1.17 ; דָּנִיֵּאל 1.18 ; דָּנִיֵּאל 1.19 ; דָּנִיֵּאל 1.20 ; דָּנִיֵּאל 2.1 ; דָּנִיֵּאל 2.2 ; דָּנִיֵּאל 2.4 ; דָּנִיֵּאל 2.10 ; דָּנִיֵּאל 2.10-11 ; דָּנִיֵּאל 2.19 ; דָּנִיֵּאל 2.19-23 ; דָּנִיֵּאל 2.27-28 ; דָּנִיֵּאל 9.2.
הכשרתם של דניאל וחבריו היא אחד הממדים החיוניים של תוכנית השילוב המתוארת בדניאל 1.
הצעירים היהודים אינם רק מועברים לבבל. הם מוכנים לשרת בעולם השכלי והמנהלי של האימפריה.
הם לומדים ״ספר ולשון כשדים״ (דָּנִיֵּאל 1.4), עוברים שלוש שנות הכשרה ולבסוף נבחנים בידי נבוכדנצר.
הסיפור אינו מגנה למידה זו.
דניאל מסכים להכיר את תרבות בבל ורוכש את הכשירויות הדרושות כדי למלא בה תפקידי אחריות.
אך הטקסט מציג מיד הבחנה יסודית: ידע נרכש וגילוי אלוהי אינם זהים.
דניאל יכול ללמוד את ספר בבל.
הוא אינו יכול ללמוד בבית ספר בבלי את הסוד שרק אלוהים מגלה בדניאל 2.
הבחנה זו מאפשרת להבין את מקומה של החכמה בספר כולו.
דניאל אינו מציב אמונה מול שכל, ולא נאמנות מול כשירות.
הוא מראה להפך שאדם יכול להכיר לעומק את התרבות שבה הוא חי מבלי לוותר לה על זהותו הדתית.
ההכשרה הבבלית עושה את דניאל לאדם המסוגל לשרת את האימפריה; היא אינה עושה אותו למשתחווה לאלי האימפריה.
דווקא הבחנה זו בין שילוב שכלי להטמעה דתית מאפשרת להבין את עמדתו של דניאל בחצר בבל.
דניאל 1 קובע את משך ההכשרה:
״וימן להם המלך דבר יום ביומו מפת בג המלך ומיין משתיו ולגדלם שנים שלוש ומקצתם יעמדו לפני המלך.״ (דָּנִיֵּאל 1.5)
דניאל 2 נותן לאחר מכן ציון כרונולוגי:
״ובשנת שתים למלכות נבוכדנצר חלם נבוכדנצר חלמות.״ (דָּנִיֵּאל 2.1)
בקריאה ראשונה מתגלה קושי.
כיצד יכול דניאל לסיים הכשרה של שלוש שנים ולהתערב באירועי דניאל 2, אם אלה מתרחשים כבר בשנתו השנייה של נבוכדנצר?
אין להעלים את הבעיה באופן מלאכותי.
דניאל 1 מציג רצף ברור:
בחירת הצעירים היהודים;
הכשרה במשך שלוש שנים;
הצגה לפני נבוכדנצר;
הכרה בחוכמתם;
כניסה לשירות המלך.
דניאל 2 נראה מספר אחר כך אירוע שאירע בשנה השנייה למלכות נבוכדנצר.
קריאה המשתמשת אך ורק בדרכנו המודרנית לספור שנים שלמות עלולה אפוא ליצור רושם של אי־התאמה.
הזהירות הראשונה היא לא להבין אוטומטית את שלוש השנים של דָּנִיֵּאל 1.5 כתקופה של שלושים ושישה חודשים שלמים.
בכרונולוגיות עתיקות, שנה הנזכרת בסיפור יכולה להתאים לחלק משנה אזרחית.
תקופה שהחלה בסוף שנה, נמשכה שנה שלמה והסתיימה בתחילת שלישית, יכולה אפוא לגעת בשלוש שנות לוח בלי להימשך שלוש שנים מלאות.
הבחנה זו חיונית להבנת הכרונולוגיה של הקטע.
נבוכדנצר עולה על כס המלוכה בשנת 605 לפנה״ס, לאחר מות אביו נבופלאסר.
במערכת הבבלית, התקופה שבין עלייתו לכס לבין תחילת שנתו הרשמית הראשונה היא שנת ההצטרפות שלו.
תקופה זו אינה ממוספרת אפוא כשנתו הראשונה למלכות.
השנה הרשמית הראשונה מתחילה בראש השנה הבבלי הבא.
שיטת חישוב זו יוצרת פער בין הזמן שחלף בפועל מאז עליית השליט לכס לבין המספר הרשמי של שנת מלכותו.
אם דניאל מגיע לבבל במהלך שנת ההצטרפות של נבוכדנצר, הכשרתו יכולה להתחיל בתקופה זו.
היא נמשכת אחר כך בשנה הרשמית הראשונה של המלך.
היא יכולה לבסוף להסתיים בשנתו הרשמית השנייה.
הרצף יהיה אז בקירוב:
שנת העלייה לכס של נבוכדנצר: תחילת ההכשרה;
השנה הראשונה של נבוכדנצר: המשך ההכשרה;
השנה השנייה של נבוכדנצר: סיום ההכשרה והאירועים של דניאל 2.
״שלוש השנים״ של דניאל 1 ו״השנה השנייה״ של דניאל 2 אינן אפוא בהכרח בלתי עולות בקנה אחד.
אפשר להציג את המנגנון באופן הבא:
| תקופה | חישוב מלכותו של נבוכדנצר | הכשרתו של דניאל |
|---|---|---|
| 605 לפנה״ס | שנת ההצטרפות | תקופת ההכשרה הראשונה |
| 604 לפנה״ס | שנה רשמית ראשונה | תקופה שנייה |
| 603 לפנה״ס | שנה רשמית שנייה | תקופה שלישית / סיום אפשרי של ההכשרה |
טבלה זו מפושטת במכוון.
היא ממחישה את המנגנון הכרונולוגי בלי להתיימר לקבוע את החודש המדויק של הגעת דניאל, של בחינתו או של חלום נבוכדנצר.
גם חישוב כולל מאפשר להבין את הביטוי ״שלוש שנים״.
השנה הראשונה נספרת כתקופה ראשונה, אף שאינה שלמה.
השנה הבאה היא השנייה.
חלק השנה שאחריה הוא השלישית.
משך המשתרע על חלקים משלוש שנות לוח יכול אפוא להיקרא הכשרה בת שלוש שנים בלי להתאים לשלושים ושישה חודשים.
הטקסט אינו מציין לא את היום ולא את החודש שבו דניאל מתחיל את הכשרתו.
הוא אינו מציין גם את הרגע המדויק שבו הוא מגיע לבבל.
דָּנִיֵּאל 1.1 נותן שנת מלכות.
דָּנִיֵּאל 1.5 נותן את משך ההכשרה המתוכנן.
אך שום נתון אינו מאפשר לחשב בדיוק את מספר החודשים המפרידים בין שני האירועים.
לכן יש להציג כל שחזור מדויק יותר כקירוב.
דָּנִיֵּאל 1.18 מצהיר:
״ולמקצת הימים אשר אמר המלך להביאם ויביאם שר הסריסים לפני נבוכדנצר.״
הטקסט מאשר אפוא שהתקופה שנקבעה מגיעה לסופה.
אך הוא אינו נותן שום תאריך מוחלט לקבלת הפנים הזאת.
ידוע רק שהיא מתרחשת לאחר ההכשרה שנקבעה.
היעדר תאריך מדויק זה אוסר לבנות כרונולוגיה ברמת החודש.
דָּנִיֵּאל 1.19 מספר:
״וידבר אתם המלך, ולא נמצא מכלם כדניאל חנניה מישאל ועזריה, ויעמדו לפני המלך.״
התקדמות הסיפור ברורה.
אחרי ההכשרה בא מבחן.
המבחן מוביל לקבלה לשירות המלך.
דניאל 2 יכול אפוא להיקרא כמשבר הגדול הראשון המסופר לאחר שילוב זה.
נבוכדנצר מצווה לזמן את מומחי חצרו כדי לקבל את פירוש חלומו (דָּנִיֵּאל 2.2).
לאחר שאינם מצליחים לענות על דרישותיו, המלך מצווה להמית את חכמי בבל (דָּנִיֵּאל 2.12).
הסיפור מוסיף:
״יצא הצו, והחכמים עמדו להיהרג, ובקשו את דניאל וחבריו כדי להרגם.״ (דָּנִיֵּאל 2.13)
דניאל וחבריו קשורים אפוא די הצורך לקטגוריה זו כדי שהצו יחול עליהם.
השתייכותו המוסדית של דניאל לעולם החכמים אינה אומרת שהוא חלק את כל פרקטיקותיהם הדתיות או פרקטיקות הניחוש שלהם.
דניאל 2 מבחין דווקא בינם לבינו.
החכמים מצהירים על אי־יכולתם (דָּנִיֵּאל 2.10-11).
דניאל, מצדו, מבקש את התשובה מאלוהי השמים (דָּנִיֵּאל 2.17-19).
הסיפור מציב אפוא פחות שתי רמות של שכל ויותר שני מקורות של ידיעה.
אילו הובנה השנה השנייה של נבוכדנצר כמשמעה בהכרח ״בין שנים עשר לעשרים וארבעה חודשים לאחר הצטרפותו״, היה נשאר קושי חשוב.
אך אין זו דרך פעולתה של המערכת הבבלית עם שנת הצטרפות.
שנת ההצטרפות היא תקופה נפרדת.
השנה הרשמית השנייה יכולה אפוא להתחיל זמן ניכר יותר משתי שנות לוח לאחר תחילת השנה שבה עלה נבוכדנצר על כס המלוכה.
הבדל זה מפחית מאוד את הקושי.
נבוכדנצר אינו עולה על כס המלוכה ביום הראשון של שנה מודרנית המתחילה ב־1 בינואר.
עלייתו מתרחשת במהלך שנה.
התקופה הראשונית שלפני שנתו הרשמית הראשונה יכולה אפוא לשמש חלק ראשון בכרונולוגיה של הכשרת דניאל.
זה בדיוק מה שהמספור המודרני שלנו עלול להסתיר כשאנו קוראים ״שנה שנייה״ כאילו מדובר בשנה האזרחית השנייה אחרי 605.
הזהירות נשארת הכרחית.
הספר אינו כולל הערה המסבירה במפורש את המערכת הכרונולוגית בה נעשה שימוש בכל פסוק.
ההסבר באמצעות שנת ההצטרפות והספירה הכוללת הוא הרמוניזציה קוהרנטית.
אך אין להפוך אותו למידע שדניאל נותן במפורש.
ההבדל בין מה שהטקסט קובע לבין השחזור הכרונולוגי המאפשר לחבר את ציוניו צריך להישאר גלוי.
הוצע לפעמים הסבר אחר.
ייתכן שדניאל וחבריו נחשבו שייכים לקבוצה הכללית של החכמים עוד לפני סיום ההכשרה הפורמלי שלהם.
הצו של דניאל 2 היה אז יכול לחול עליהם כחברים בהכשרה במוסד זה.
השערה זו אף היא הייתה מפחיתה את הקושי.
אך היא נתמכת פחות ישירות בהתקדמות הסיפור של דניאל 1, המציג את בחינתם לפני קבלתם לשירות המלך.
בצורתו הנוכחית, הספר מציג את דניאל 1 כפרק מבוא שלם.
ההכשרה מסתיימת.
הצעירים נבחנים.
הם נכנסים לשירות המלך.
דניאל 2 מתחיל אחר כך בחלום נבוכדנצר.
הקריאה הטבעית ביותר של הסיפור היא אפוא להבין את דניאל 2 כמאוחר לסיום ההכשרה.
עדיף, כשאפשר, לחפש פתרון כרונולוגי התואם התקדמות זו, ולא להניח מיד שדניאל 2 מתרחש באמצע דניאל 1.
ההשערה של הכשרה שהחלה בשנת ההצטרפות מאפשרת לשמר רצף זה.
דניאל מתחיל את הכשרתו בשנת 605 לפנה״ס.
הוא ממשיך בה בשנתו הרשמית הראשונה של נבוכדנצר.
הוא מסיים אותה במהלך השנה הרשמית השנייה.
חלום דניאל 2 יכול אז להתרחש לאחר קבלתו לשירות המלך ועדיין להשתייך לשנה השנייה של השליט.
על בסיס זה אפשר למקם את אירועי דניאל 2 בקירוב בסביבות 603/602 לפנה״ס, לפי שיטות ההמרה ודרך ספירת התקופות הנוגעות לעניין.
תאריך זה צריך להישאר מקורב.
הטקסט המקראי נותן שנת מלכות, לא תאריך מודרני שלם.
עדיף אפוא להשתמש בניסוחים כגון ״בסביבות 603/602 לפנה״ס״ ולא להתיימר לקבוע תאריך מדויק.
אם מקבלים, רק כהשערת עבודה, גיל של כארבע עשרה שנים בעת הגעתו לבבל בסביבות 605 לפנה״ס, יהיה דניאל בן שש עשרה או שבע עשרה בקירוב בתום הכשרתו.
הוא יכול להיות אפוא עדיין צעיר מאוד בעת אירועי דניאל 2.
אך שום פסוק אינו נותן את גילו.
הערכה זו תלויה כולה בהשערה הראשונית על גילו בעת הגלות.
אין להציג אותה אפוא לעולם כנתון מקראי ודאי.
אם דניאל אכן צעיר מאוד, הניגוד לחכמים המבוססים של בבל נעשה בולט במיוחד.
מומחי החצר המנוסים אינם יכולים להשיב למלך.
דניאל, שהוכשר זה עתה, אינו טוען בכל זאת להיות עליון שכלית מטבעו.
הוא מבקש זמן וקורא לחבריו לבקש רחמים מאלוהי השמים (דָּנִיֵּאל 2.16-18).
הסוד מתגלה לו לאחר מכן (דָּנִיֵּאל 2.19).
הסיפור מייחס כך את הפתרון לאלוהים ולא לגילו, לניסיונו או למעמדו של דניאל.
כאשר הוא מופיע לפני נבוכדנצר, מדגיש דניאל:
״הסוד אשר המלך שואל, אין חכמים, מכשפים, חרטומים וגזרים יכולים להגיד למלך. אולם יש אלוה בשמים גֹּלֶה רזים.״ (דָּנִיֵּאל 2.27-28)
הוא מוסיף עוד:
״ואני, לא בחכמה שיש בי יותר מכל החיים נגלה לי הסוד הזה.״ (דָּנִיֵּאל 2.30)
דניאל 2 מאשר אפוא את מה ש־דָּנִיֵּאל 1.17 כבר הכין.
ההכשרה מסבירה את נוכחות דניאל בחצר.
הגילוי מסביר את יכולתו לחשוף את הסוד.
דָּנִיֵּאל 1.17 מדגיש:
״ודניאל הבין בכל חזון וחלמות.״
הוראה זו הייתה מיותרת אילו לא הכינה את המשך.
כבר בדניאל 2 חולם נבוכדנצר חלום.
הקורא יודע כבר שלדניאל יש כישרון מיוחד בתחום זה.
המעבר בין שני הפרקים מוכן אפוא בקפידה.
הנתונים הכרונולוגיים אינם זרים לבניית הסיפור.
דניאל מגיע כשבוי.
הוא מוכשר.
הוא נבחן.
הוא נכנס לשירות המלך.
אחר כך מתרחש משבר שחכמת המוסדות של בבל אינה יכולה לפתור.
דניאל, שהוכשר בידי בבל אך תלוי באלוהי ישראל לגילוי, נעשה אז מפרש הסוד המלכותי.
דניאל 1 ודניאל 2 יוצרים כך התקדמות קוהרנטית.
כמה נתונים מפורשים:
דניאל וחבריו צריכים לקבל שלוש שנות הכשרה (דָּנִיֵּאל 1.5).
הם מוצגים לנבוכדנצר בתום התקופה שנקבעה (דָּנִיֵּאל 1.18).
הם מתקבלים לשירות המלך (דָּנִיֵּאל 1.19).
חלום נבוכדנצר ממוקם בשנתו השנייה למלכות (דָּנִיֵּאל 2.1).
דניאל וחבריו נוגעים בצו שהופנה נגד החכמים (דָּנִיֵּאל 2.13).
את כל הנתונים הללו יש לשמר בשחזור הכרונולוגי.
הטקסט אינו נותן:
את חודש הגעת דניאל לבבל;
את החודש שבו מתחילה הכשרתו;
את מספר החודשים המדויק התואם ל״שלוש השנים״;
את התאריך המדויק של בחינתו;
וגם לא את חודש חלום נבוכדנצר.
השחזור המשתמש בשנת ההצטרפות ובספירה כוללת מאפשר לחבר את הנתונים.
הוא אינו הופך בכך את המרכיבים החסרים לוודאויות.
אפשר אפוא לקבל ניסוח אקדמי:
״ההכשרה בת שלוש השנים הנזכרת בדָּנִיֵּאל 1.5 אינה מחייבת שלושים ושישה חודשים שלמים. אם היא מתחילה בשנת העלייה לכס של נבוכדנצר ב-605 לפנה״ס, נמשכת בשנתו הרשמית הראשונה ומסתיימת במהלך שנתו השנייה, ייתכן שדניאל סיים את הכשרתו לפני אירועי דניאל 2 ובכל זאת היה עדיין בשנה הרשמית השנייה של המלך. שחזור זה הוא הרמוניזציה כרונולוגית עקבית, אך אי אפשר לקבוע אותה ברמת החודש.״
ניסוח זה מכבד הן את הנתונים הטקסטואליים הן את גבולות השחזור.
דָּנִיֵּאל 1.5 ; דָּנִיֵּאל 1.17 ; דָּנִיֵּאל 1.18 ; דָּנִיֵּאל 1.19 ; דָּנִיֵּאל 2.1 ; דָּנִיֵּאל 2.2 ; דָּנִיֵּאל 2.10-11 ; דָּנִיֵּאל 2.12 ; דָּנִיֵּאל 2.13 ; דָּנִיֵּאל 2.16-18 ; דָּנִיֵּאל 2.17-19 ; דָּנִיֵּאל 2.19 ; דָּנִיֵּאל 2.27-28 ; דָּנִיֵּאל 2.30.
ההשוואה בין שלוש שנות ההכשרה של דָּנִיֵּאל 1.5 לבין השנה השנייה של נבוכדנצר ב־דָּנִיֵּאל 2.1 יוצרת קושי רק אם מפרשים את הציונים לפי חישוב מודרני של שנים שלמות החל מיום ההצטרפות.
המערכת הבבלית מבחינה להפך בין שנת ההצטרפות לבין השנה הרשמית הראשונה של השליט.
הכשרה שהחלה בשנת ההצטרפות של נבוכדנצר בשנת 605 לפנה״ס יכולה אפוא לעבור דרך שנתו הראשונה ולהסתיים בשנתו הרשמית השנייה.
שלוש השנים של דניאל 1 יכולות להתאים לחלקים של שלוש שנות לוח בלי לייצג בהכרח שלושים ושישה חודשים.
שחזור זה מאפשר לשמר את התקדמות הסיפור הטבעית: דניאל מוכשר, נבחן, מתקבל לשירות המלך, ואז ניצב מול משבר חלום נבוכדנצר.
הוא מסביר גם מדוע דניאל יכול להיות נוגע בצו נגד החכמים בדניאל 2.
אין להציג את הפתרון, עם זאת, בדיוק שאין בטקסטים. החודשים המדויקים של הגעת דניאל, של תחילת הכשרתו, של בחינתו ושל החלום אינם מצוינים.
המסקנה הזהירה ביותר היא אפוא שדָּנִיֵּאל 1.5 ו־דָּנִיֵּאל 2.1 יכולים להיות תואמים כרונולוגית אם מביאים בחשבון את שנת ההצטרפות של נבוכדנצר ואת האופי הכולל האפשרי של ספירת שלוש השנים.
הפרק מסתיים בהצהרה זו:
״ויהי דניאל עד שנת אחת לכורש המלך.״ (דָּנִיֵּאל 1.21)
משפט זה בא מיד אחרי בחינת דניאל וחבריו בידי נבוכדנצר.
הקורא זה עתה למד שארבעת הצעירים מוכרים כחכמים ומשכילים במיוחד (דָּנִיֵּאל 1.19-20).
דָּנִיֵּאל 1.21 מרחיב לפתע את האופק הכרונולוגי.
הסיפור אינו מתבונן עוד רק בשנותיו הראשונות של דניאל בבל: הוא משליך את נוכחותו עד תקופת כורש.
דניאל 1 מתחיל בימי נבוכדנצר:
״בשנת שלוש למלכות יהויקים מלך יהודה בא נבוכדנצר מלך בבל ירושלים ויצר עליה.״ (דָּנִיֵּאל 1.1)
הוא מסתיים בימי כורש (דָּנִיֵּאל 1.21).
שני שליטים אלה מקיפים אפוא ספרותית את הפרק.
נבוכדנצר מייצג את תחילת גלותו של דניאל.
כורש מייצג את התקופה שבה שלטון בבל כבר שייך לעבר ונפתחת האפשרות לשוב לירושלים.
אם דניאל מובא לבבל בסביבות 605 לפנה״ס ועדיין נוכח בשנה הראשונה לכורש, קריירתו משתרעת על פני כמה עשורים.
הוא מכיר את מלכות נבוכדנצר.
הוא עובר אחר כך את התקופה המובילה אל השליטים הבבליים האחרונים.
הוא עדיין נוכח בעת נפילת בבל בשנת 539 לפנה״ס.
הוא מופיע אחר כך בהקשר של דריוש המדי וכורש.
דָּנִיֵּאל 1.21 מציג אפוא כבר בפרק הראשון דמות שנאמנותה תיבחן לאורך זמן.
דניאל 5 מספר את הלילה האחרון של מלכות בלשאצר.
לאחר פירוש הכתובת המסתורית מסתיים הפרק:
״בלילה ההוא נהרג בלשאצר מלך הכשדים, ודריוש המדי קיבל את המלכות.״ (דָּנִיֵּאל 5.30-31)
שלטון בבל מסתיים בשנת 539 לפנה״ס.
דניאל, שהגיע לבבל עשורים רבים קודם לכן, עד אפוא, במסגרת הסיפור של הספר, להיעלמות האימפריה שהגלתה אותו.
לנתון זה יש משמעות ספרותית רבה.
בתחילת הספר בבל נראית כל־יכולה.
נבוכדנצר צר על ירושלים.
כלי המקדש נלקחים.
צעירים יהודים משולבים בחצר האימפריה.
ובכל זאת, בסוף התקופה הבבלית, דניאל עדיין נוכח ואילו אימפריית כובשיו נעלמת.
דָּנִיֵּאל 1.21 מבשר כבר היפוך זה.
ל״שנה הראשונה לכורש״ יש חשיבות מיוחדת בהיסטוריה המקראית.
ספר דברי הימים השני מצהיר:
״ובשנת אחת לכורש מלך פרס, לכלות דבר נצחי בפי ירמיהו, העיר נצחי את רוח כורש מלך פרס.״ (2 דִּבְרֵי הַיָּמִים 36.22)
ספר עזרא חוזר על אותו ציון (עֶזְרָא 1.1).
כורש מתיר אז את השיבה לירושלים ואת בניית המקדש מחדש (עֶזְרָא 1.2-4).
השנה הראשונה לכורש היא אפוא, בהצגה המקראית, נקודת מפנה חשובה בתולדות הגלות.
בהקשר של שלטון כורש על בבל, שנתו הראשונה ממוקמת בדרך כלל בסביבות 538/537 לפנה״ס.
יש להבחין בין ״שנה ראשונה״ זו לבין כל מלכות כורש, שהחלה קודם לכן על שטחים אחרים.
הציון המקראי נוגע כאן לכורש בהקשר של סמכותו על בבל ושל האירועים הקשורים בשיבת היהודים.
אין להבין אפוא את דָּנִיֵּאל 1.21 כקובע שכורש מתחיל את כל קריירתו המלכותית בתאריך זה.
הניסוח ״ויהי דניאל עד שנת אחת לכורש המלך״ יכול היה, בנפרד, להיות מובן כמציין את סוף חייו או פעילותו.
אך פירוש זה נשלל על ידי נתון מאוחר יותר בספר.
דניאל 10 מתחיל כך:
״בשנת שלוש לכורש מלך פרס דבר נגלה לדניאל אשר נקרא שמו בלטשאצר.״ (דָּנִיֵּאל 10.1)
דניאל עדיין חי אפוא ומקבל גילוי לאחר השנה הראשונה לכורש.
יש לשמר את שני הקטעים יחד.
דָּנִיֵּאל 1.21: דניאל נוכח עד השנה הראשונה לכורש.
דָּנִיֵּאל 10.1: דניאל מקבל עוד גילוי בשנה השלישית לכורש.
הטענה הראשונה אינה יכולה אפוא לומר:
״דניאל מת בשנה הראשונה לכורש.״
היא גם אינה אומרת בהכרח:
״דניאל חדל מכל פעילות בתאריך זה.״
לפסוק יש תפקיד אחר.
בציון כרונולוגי, מילת היחס ״עד״ יכולה לציין את הנקודה שהמחבר רוצה להגיע אליה בלי לקבוע שהמצב פוסק מיד אחריה.
דָּנִיֵּאל 1.21 מדגיש שדניאל מגיע לתקופת כורש.
תכלית הפסוק היא להראות את משך נוכחותו יוצא הדופן.
דָּנִיֵּאל 10.1 מדגיש לאחר מכן שנוכחות זו נמשכת עוד מעבר לציון שנבחר בסוף הפרק הראשון.
אם דניאל עדיין חי בשנה השלישית לכורש, מדוע דניאל 1 נעצר בשנתו הראשונה?
התשובה הטבעית ביותר נמצאת בחשיבות ההיסטורית של תאריך זה.
השנה הראשונה לכורש מתאימה, בספרי דברי הימים ועזרא, לצו המתיר ליהודים לשוב לירושלים ולבנות מחדש את המקדש (2 דִּבְרֵי הַיָּמִים 36.22-23; עֶזְרָא 1.1-4).
דָּנִיֵּאל 1.21 אינו מבקש אפוא בהכרח לתת את התאריך האחרון בחיי דניאל.
הוא מגיע לציון דרך משמעותי בתולדות הגלות.
דָּנִיֵּאל 1.1-2 מספר על ההתערבות הבבלית נגד ירושלים.
כלי בית האלוהים מובלים לבבל.
דניאל ויהודים צעירים אחרים מוצאים עצמם אחר כך בחצר המלך.
תנועת הפרק מתחילה אפוא בעקירה.
ירושלים מאבדת חלק מתושביה ומחפציה הקדושים לטובת בבל.
השנה הראשונה לכורש הופכת באופן סמלי כיוון זה.
עזרא 1 מספר מעתה תנועה מבבל לירושלים.
כורש מתיר לגולים לעלות ליהודה (עֶזְרָא 1.3).
כלי המקדש שנטל נבוכדנצר נמסרים אף הם לאחראים על השיבה (עֶזְרָא 1.7-11).
התאמה זו לדניאל 1 בולטת במיוחד.
דָּנִיֵּאל 1.2 מספר שנבוכדנצר נושא חלק מכלי בית האלוהים.
עֶזְרָא 1.7 מצהיר:
״והמלך כורש הוציא את כלי בית נצחי אשר הוציא נבוכדנצר מירושלים ויתנם בבית אלהיו.״ (עֶזְרָא 1.7)
שני הטקסטים מתארים אפוא את שני קצות אותה תנועה היסטורית.
בימי נבוכדנצר:
ירושלים ← בבל.
בימי כורש:
בבל ← ירושלים.
דָּנִיֵּאל 1.21 מוביל את הקורא בדיוק עד לרגע השני הזה.
עם זאת, הבחנה אחת הכרחית.
העובדה שדניאל מגיע לתקופת השיבה אינה אומרת שהספר קובע שהוא עצמו שב לירושלים.
שום קטע בדניאל אינו מספר את שיבתו ליהודה.
דניאל 10 ממקם אותו עדיין בהקשר המזרחי בשנה השלישית לכורש (דָּנִיֵּאל 10.1-4).
עדיף אפוא לא לכתוב באופן קטגורי שדניאל השתתף בשיבת הגולים.
הזהירות צריכה לפעול בשני הכיוונים.
הספר אינו מספר שום שיבה של דניאל לירושלים.
אך הוא אינו כולל גם הצהרה הקובעת במפורש:
״דניאל לא שב מעולם לירושלים.״
הניסוח המדויק ביותר הוא אפוא:
הספר אינו מספר על שום שיבה של דניאל לירושלים.
הבחנה זו מונעת להפוך את שתיקת הטקסט לקביעה היסטורית מוחלטת.
היעדר סיפור על שיבה אינו אומר כלל שירושלים איבדה את חשיבותה בעבור דניאל.
בדניאל 6 הוא מתפלל כשחלונותיו פתוחים לכיוון ירושלים (דָּנִיֵּאל 6.9).
בדניאל 9 תפילתו מתמקדת בירושלים, במקדש ובעם (דָּנִיֵּאל 9.2; דָּנִיֵּאל 9.16-19).
הגלות הגאוגרפית לא ביטלה אפוא את פנייתו הרוחנית אל העיר ואל המקדש.
דניאל מצהיר שהבין ״בספרים״ את מספר השנים שהוכרז בידי ירמיהו על חורבות ירושלים (דָּנִיֵּאל 9.2).
הספר מציג אפוא את דניאל כמודע למשך הנבואי של הגלות.
נתון זה מחזק את חשיבות תקופת כורש.
השנה הראשונה של שליט זה מייצגת את הרגע שבו השיקום מתחיל להיות אפשרי הלכה למעשה.
הספר אינו נותן לעולם את גילו של דניאל.
אם מקבלים רק כהשערת עבודה שהיה בן כארבע עשרה בעת הגעתו לבבל בסביבות 605 לפנה״ס, הוא היה בן 81 עד 82 שנים בקירוב בסביבות 538/537 לפנה״ס.
בשנה השלישית לכורש, בסביבות 536/535 לפנה״ס, היה אז בן 83 עד 84 שנים בקירוב.
מספרים אלה הם הערכות התלויות כולן בהשערה הראשונית על גילו.
אין להציגם כנתונים מקראיים.
כרונולוגיה ארוכה זו משנה את תפיסת הדמות.
דניאל 1 מציג תחילה צעיר העומד מול לחץ ההשתלבות הבבלית.
דניאל 6 מציג אדם מבוגר הרבה יותר העומד מול איסור דתי חדש.
הרציפות בולטת.
דניאל, שמסרב להתגאל בנעוריו, הוא אותה דמות שממשיכה להתפלל למרות איסור המלך כמה עשורים אחר כך (דָּנִיֵּאל 1.8; דָּנִיֵּאל 6.9).
נאמנותו של דניאל אינה אפוא מעשה חד־פעמי.
היא מאפיינת חיים שלמים.
דניאל משרת תחת כמה רשויות.
נבוכדנצר שולט בתחילת הספר.
בלשאצר מופיע בימיה האחרונים של בבל.
דריוש המדי בא לאחר נפילת העיר.
כורש מייצג אחר כך את האופק הפרסי החדש.
רצף זה מדגיש את שבריריות הכוחות המדיניים.
השליטים משתנים.
האימפריות נעלמות.
דניאל, לעומתם, ממשיך לשרת ובה בעת נשאר נאמן לאלוהיו.
ציון כרונולוגי פשוט זה מבשר את אחד הנושאים הנבואיים הגדולים של הספר.
דניאל 2 יראה רצף ממלכות המיוצגות בחלקים השונים של הפסל (דָּנִיֵּאל 2.31-45).
דניאל 7 יפתח שוב את נושא הכוחות העוקבים המופיעים ונעלמים (דָּנִיֵּאל 7.1-14).
דָּנִיֵּאל 1.21 מבטא כבר מציאות זו בצורה סיפורית.
מלכות נבוכדנצר אינה נצחית.
בבל עצמה אינה נצחית.
כורש מחליף לבסוף את הסדר המדיני שנראה בלתי מנוצח בתחילת הספר.
דָּנִיֵּאל 1.2 קבע:
"ויתן אדני בידו את יהויקים מלך יהודה."
הפרק הראשון מסרב אפוא לראות בניצחון נבוכדנצר הוכחה לכך שאלוהי ישראל איבד שליטה בהיסטוריה.
דָּנִיֵּאל 1.21 מוביל לאחר מכן עד כורש.
בין שני הפסוקים הללו אימפריה שלמה קמה, שולטת ולבסוף נעלמת.
המסקנה הכרונולוגית של הפרק מאשרת כך את קביעתו התיאולוגית הראשונית: ממלכות אנושיות מפעילות כוח ממשי, אך זמני.
החלפת בבל בכוח הפרסי אינה אומרת שהספר מציג את כורש או את פרס כממלכה הסופית.
חזיונות דניאל מרחיבים את האופק עוד.
כוחות אחרים יופיעו.
הם ייעלמו בתורם.
התנועה מובילה לבסוף אל ריבונות אלוהים ואל הממלכה שלא תושחת (דָּנִיֵּאל 2.44; דָּנִיֵּאל 7.13-14).
כורש הוא אפוא שלב מכריע בתולדות הגלות, אך אינו המטרה הסופית של כל התיאולוגיה של דניאל.
הפסוק האחרון חורג כרונולוגית מחלק גדול מהסיפורים שיסופרו אחר כך.
הוא מבשר כבר מתחילה שדניאל ישרוד את העשורים הראשונים של הגלות.
הקורא יודע כך, עוד לפני שהוא נכנס לדניאל 2, שהשבוי הצעיר של הפרק הראשון יעבור את התקופה הבבלית.
דָּנִיֵּאל 1.21 פועל אפוא כציפייה סיפורית.
הוא מגלה את היקפה בזמן של קריירת דניאל לפני שהספר מספר את פרקיה העיקריים.
הפסוק מאפשר לקבוע כמה דברים.
דניאל נשאר נוכח עד תקופת כורש.
קריירתו עוברת אפוא את תקופת השלטון הבבלי.
השנה הראשונה לכורש היא גבול היסטורי משמעותי הקשור לסוף השלטון הבבלי ולתחילת שיבת הגולים.
דָּנִיֵּאל 10.1 מראה שדניאל עדיין חי בשנה השלישית לכורש.
יסודות אלה נשענים ישירות על הטקסט.
הפסוק אינו מאפשר להסיק:
שדניאל מת בשנה הראשונה לכורש;
שהוא חדל בהכרח מכל תפקיד בתאריך זה;
שהוא שב לירושלים עם הגולים הראשונים;
או ששנה זו היא השנה האחרונה בחייו.
אף אחת מהקביעות הללו אינה ניתנת בידי הטקסט.
דָּנִיֵּאל 10.1 שולל במפורש אפילו את הראשונה.
הספר אינו מספר את מות דניאל.
הקטע הגדול האחרון מסתיים בדבר המופנה אליו:
״ואתה לך לקץ ותנוח ותעמד לגורלך לקץ הימין.״ (דָּנִיֵּאל 12.13)
הצהרה זו מבשרת את סוף חייו האישי של דניאל בלי לתת את תאריכו.
כל כרונולוגיה שתייחס שנה מדויקת למותו תחרוג אפוא מנתוני הספר.
דָּנִיֵּאל 1.21 מאפשר לבסוף להתבונן במסלולה של הדמות כולה.
בתחילה דניאל הוא צעיר יהודי הנתון להחלטות נבוכדנצר.
בימי כורש הוא נעשה עד לרצף שלטונות ולהיעלמות האימפריה שהגלתה אותו.
הניגוד חזק במיוחד.
בבל שינתה את מקום מגוריו, את סביבתו התרבותית ואת שמו הרשמי.
היא לא הצליחה לבטל את נאמנותו.
ודניאל שורד את בבל עצמה.
2 דִּבְרֵי הַיָּמִים 36.22 ; 2 דִּבְרֵי הַיָּמִים 36.22-23 ; עֶזְרָא 1.1 ; עֶזְרָא 1.1-4 ; עֶזְרָא 1.2-4 ; עֶזְרָא 1.3 ; עֶזְרָא 1.7 ; עֶזְרָא 1.7-11 ; דָּנִיֵּאל 1.1 ; דָּנִיֵּאל 1.1-2 ; דָּנִיֵּאל 1.2 ; דָּנִיֵּאל 1.8 ; דָּנִיֵּאל 1.19-20 ; דָּנִיֵּאל 1.21 ; דָּנִיֵּאל 2.31-45 ; דָּנִיֵּאל 2.44 ; דָּנִיֵּאל 5.30-31 ; דָּנִיֵּאל 6.9 ; דָּנִיֵּאל 7.1-14 ; דָּנִיֵּאל 7.13-14 ; דָּנִיֵּאל 9.2 ; דָּנִיֵּאל 9.16-19 ; דָּנִיֵּאל 10.1 ; דָּנִיֵּאל 10.1-4 ; דָּנִיֵּאל 12.13.
ההצהרה של דָּנִיֵּאל 1.21 - ״ויהי דניאל עד שנת אחת לכורש המלך״ - אינה ציון למותו של דניאל.
דָּנִיֵּאל 10.1 קובע במפורש שהוא מקבל עוד גילוי בשנה השלישית לכורש.
השנה הראשונה לכורש צריכה אפוא להיות מובנת כגבול היסטורי וספרותי, ולא כשנה האחרונה בחיי הנביא.
לגבול זה יש משמעות מיוחדת.
דניאל 1 מתחיל בנבוכדנצר, בהתערבות נגד ירושלים ובהעברת חלק מכלי המקדש לבבל.
הוא מסתיים בתקופת כורש, כאשר התנועה ההפוכה נעשית אפשרית: הגולים יכולים לשוב לירושלים וכלי המקדש נמסרים כדי להישא בחזרה אל העיר.
הפרק ממוסגר אפוא בשני שלבים גדולים:
נבוכדנצר: ירושלים ← בבל.
כורש: בבל ← ירושלים.
דניאל עובר את כל התקופה הזאת.
אם מקבלים את ההשערה של גיל כארבע עשרה בשנת 605 לפנה״ס, הוא היה בן 81 עד 82 בקירוב בשנה הראשונה לכורש ובן 83 עד 84 בקירוב בשנתו השלישית. מספרים אלה נשארים עם זאת הערכות ולא נתונים מפורשים של הספר.
דָּנִיֵּאל 1.21 בעל משמעות תיאולוגית עיקרית בסופו של דבר. הפרק הראשון מתחיל באימפריה שנראית מנצחת את ירושלים ומסתיים בדניאל שעדיין נוכח כשאימפריה זו נעלמה.
הממלכות עוברות; נאמנותו של דניאל נשארת; וריבונות אלוהים חוצה את ההיסטוריה כולה.
דניאל 1 מתחיל בהתערבותו של נבוכדנצר נגד ירושלים.
הסיפור מדגיש:
״ויתן אדני בידו את יהויקים מלך יהודה ומקצת כלי בית האלהים.״ (דָּנִיֵּאל 1.2)
אזכור זה עשוי להיראות משני.
אך אין הדבר כך.
הכלים הקדושים מציגים כבר בפסוקים הראשונים שאלה שתחזור ותופיע כמה פרקים מאוחר יותר: מה פירוש נוכחותם בבבל של נכסים השייכים למקדש אלוהי ישראל?
הפסוק אינו אומר רק שנבוכדנצר השתלט על הכלים.
הוא מתחיל בקביעה:
״ויתן אדני בידו ...״
הניצחון הבבלי מוצב אפוא מיד תחת פרשנות תיאולוגית.
נבוכדנצר פועל באמת.
צבאותיו שולטים ביהודה.
אך המספר אינו מייחס לו את השליטה העליונה באירוע.
קביעה זו מונעת לקרוא את העברת הכלים כהוכחה לכך שאלוהי ישראל הובס בידי אלי בבל.
דָּנִיֵּאל 1.2 מדגיש שמדובר במקצת כלי בית האלוהים.
הטקסט אינו מתאר אפוא כאן את שוד המקדש כולו.
הדגשה זו מתאימה למסגרת תחילת השלטון הבבלי, השונה מן החורבן הסופי של ירושלים והמקדש בשנת 586 לפנה״ס.
אין אפוא לבלבל בין דניאל 1 לבין סיפור החורבן המלא המובא בסוף ממלכת יהודה (2 מְלָכִים 25.8-17).
ספרי ההיסטוריה מראים שנכסי ירושלים לא נלקחו כולם בבת אחת.
דניאל 1 מזכיר העברה ראשונה של מקצת הכלים הקדושים.
בעת כיבוש ירושלים בימי יהויכין בשנת 597 לפנה״ס נלקחו שוב אוצרות בית נצחי ובית המלך (2 מְלָכִים 24.10-13).
בשנת 586 לפנה״ס, בעת חורבן המקדש, הובאו לבבל כלים נוספים ופריטי פולחן (2 מְלָכִים 25.13-17).
יש אפוא להבחין בין השלבים השונים של שלילת נכסי המקדש.
דָּנִיֵּאל 1.2 מדגיש שנבוכדנצר מוביל את הכלים:
״אל ארץ שנער בית אלהיו״.
למונח ״שנער״ עומק מקראי מיוחד.
הוא מופיע בעיקר בסיפור בבל:
״ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם.״ (בְּרֵאשִׁית 11.2)
בלי לזהות מכנית בין שני הסיפורים, השימוש במונח משבץ את בבל ברקע מקראי עתיק הקשור לריכוז הכוח האנושי.
דָּנִיֵּאל 1.2 מוסיף:
״ואת הכלים הביא בית אוצר אלהיו.״
בעולם העתיק, הנחת הכלים הקדושים של עם מנוצח במקדש המנצח יכלה להבליט את ניצחונו המדיני והדתי.
לצופה מבחוץ, הסצנה יכלה אפוא לרמוז שאל בבל ניצח את אלוהי יהודה.
אך דניאל דוחה פרשנות זו מן ההתחלה בקביעה שאדוני עצמו נתן את הכלים בידי נבוכדנצר.
הבחנה זו יסודית לכל הספר.
ירושלים יכולה להיות מנוצחת.
המקדש יכול להיות מרוקן מנכסיו.
הכלים הקדושים יכולים להיות מובאים לבבל.
דניאל וחבריו יכולים להיות מוגלים.
אף אחד מן האירועים הללו אינו אומר, בתיאולוגיה של הסיפור, שאלוהי ישראל חדל להיות ריבון.
דָּנִיֵּאל 1.2 הופך כך את מה שנראה כתבוסה אלוהית להתגלות של משפט שאלוהים התיר.
אחרי דָּנִיֵּאל 1.2 הכלים אינם ממלאים עוד תפקיד ישיר במשך כמה פרקים.
הסיפור מתרכז בדניאל, בחבריו ובשליטים הבבליים.
הקורא כמעט עלול לשכוח את הכלים האלה המופקדים באוצרות בבל.
ובכל זאת הם מופיעים שוב ברגע מכריע: הלילה האחרון של בלשאצר.
דניאל 5 מספר על משתה גדול שערך בלשאצר לגדוליו (דָּנִיֵּאל 5.1).
בהשפעת היין מצווה המלך:
״להביא את כלי הזהב והכסף אשר הוציא נבוכדנצר אביו מן ההיכל אשר בירושלים״ (דָּנִיֵּאל 5.2).
הקשר עם דניאל 1 מפורש.
הכלים שנלקחו בראשית השלטון הבבלי מובאים כעת אל הסצנה שקודמת מיד לנפילתו.
דניאל 1 מציין שנבוכדנצר מניח את הכלים בבית אוצר אלוהיו (דָּנִיֵּאל 1.2).
דניאל 5 מתאר שלב אחר.
בלשאצר משתמש בכלים הקדושים לשתות בהם במשתהו (דָּנִיֵּאל 5.2-3).
ההבדל חשוב.
הסיפור אינו מציג עוד רק כלים השמורים כשלל מלחמה.
הם משמשים כעת בהקשר של משתה מלכותי.
דניאל 5 מוסיף:
״שתו יין, ושבחו לאלהי הזהב והכסף, הנחושת, הברזל, העץ והאבן.״ (דָּנִיֵּאל 5.4)
השימוש בכלי המקדש קשור אפוא במישרין בהלל לאלילי בבל.
הניגוד חזק במיוחד.
כלים מן המקדש של אלוהי ישראל משמשים בשעה שהמסובים מהללים אלים שנעשו מחומרים.
הסיפור ממשיך:
״בשעה ההיא יצאו אצבעות יד אדם וכתבו ... על סיד קיר היכל המלך.״ (דָּנִיֵּאל 5.5)
הסמיכות בסיפור משמעותית.
חילול הכלים.
שבח לאלילים.
הופעת הכתב.
משפט המלך.
הטקסט בונה כך קשר הדוק בין מעשהו של בלשאצר לבין הכרזת דינו.
כשדניאל נקרא, הוא אינו מסתפק בפירוש המילים הכתובות על הקיר.
הוא חושף את חטא בלשאצר.
אחרי שהזכיר את חוויית נבוכדנצר הוא מכריז:
״ואתה בלשאצר בנו לא השפלת את לבבך, אף כי ידעת את כל זאת. ועל אדון השמים התרוממת, וכלי ביתו הובאו לפניך.״ (דָּנִיֵּאל 5.22-23)
השימוש בכלים שייך אפוא במפורש לכתב האישום נגד המלך.
דניאל ממשיך:
״... ושתיתם בהם יין, אתה ורברבניך, נשיך ופילגשיך; ולאלהי כסף וזהב, נחושת, ברזל, עץ ואבן שבחת, אשר לא יראו ולא ישמעו ולא ידעו, ולאלוה אשר נשמתך בידו וכל דרכיך לו לא כיבדת.״ (דָּנִיֵּאל 5.23)
לחטא אפוא כמה ממדים.
בלשאצר משתמש בכלים הקדושים.
הוא מהלל את האלילים.
הוא מתרומם נגד ״אדון השמים״.
הוא מסרב להכיר באלוהים שחייו תלויים בו.
ניתן לסכם את ההשוואה:
דניאל 1: כלי המקדש נכנסים לבבל.
דניאל 5: כלי המקדש מופיעים בלילה האחרון של המלכות הבבלית.
להקבלה זו תפקיד ספרותי חזק.
הכלים מלווים באופן סמלי את תולדות השלטון הבבלי מראשיתו בספר ועד התמוטטותו.
אך יש להימנע מלבלבל בין התנהגויותיהם.
דניאל 1 מייחס לנבוכדנצר את העברת הכלים.
אך דניאל 5 מדגיש במיוחד את השימוש שבלשאצר עושה בהם.
האשמה נגד בלשאצר אינה אפוא רק בכך שהוא מחזיק בכלים שכבש קודמו.
היא נוגעת לשימושו המכוון בהם במשתה שבו שיבחו את האלילים.
דניאל מדגיש שבלשאצר ידע מה אירע לנבוכדנצר (דָּנִיֵּאל 5.22).
נבוכדנצר למד שעליון שליט במלכות אדם (דָּנִיֵּאל 4.17; דָּנִיֵּאל 4.25; דָּנִיֵּאל 4.32).
בלשאצר היה אפוא צריך להבין את גבולות כוחו של המלך.
התנהגותו בכלי המקדש מגלה להפך את סירובו להשפיל את עצמו.
בדניאל 1 נוכחותם בבבל עשויה להתפרש כסמל לניצחון האימפריה.
בדניאל 5 אותם כלים נקשרים בעקיפין למשפט על אותה אימפריה.
המשמעות הנראית לעין של נוכחותם מתהפכת אפוא.
אין הם מעידים שבבל ניצח את אלוהי ישראל.
הם מלווים להפך סיפור שבו אלוהי ישראל שופט לבסוף את מלך בבל.
דניאל מפרש את הכתובת:
״מנא: אלוהים מנה את מלכותך והשלימה.״ (דָּנִיֵּאל 5.26)
ואחר כך:
״תקל: נשקלת במאזניים ונמצאת חסר.״ (דָּנִיֵּאל 5.27)
לבסוף:
״פרס: מלכותך נפרסה ונתנה למדי ולפרסים.״ (דָּנִיֵּאל 5.28)
הכוח שנשא את כלי ירושלים נמצא כעת בעצמו נתון למשפט.
הסיפור מסתיים בפתאומיות:
״בלילה ההוא נהרג בלשאצר מלך הכשדים.״ (דָּנִיֵּאל 5.30)
מהירות ההתגשמות מחזקת את המבנה הסיפורי.
המשתה שהיה אמור להפגין את עוצמת חצר בבל וביטחונה נעשה זירת ההודעה על היעלמה.
ניתן להציג את המבנה כך:
| דניאל 1 | דניאל 5 |
|---|---|
| ירושלים נכנעת | בבל נשפטת |
| כלי המקדש נלקחים | כלי המקדש משמשים במשתה |
| נבוכדנצר נראה מנצח | בלשאצר נדון |
| הכלים נכנסים לעולם הבבלי | חילולם מלווה את קץ המלכות |
| בבל מתחילה את שלטונה על דניאל | דניאל מכריז את קץ השלטון הבבלי |
הקבלה זו אינה מחייבת להניח מבנה ספרותי מורכב באופן מלאכותי.
ההתאמות ניתנות ישירות בסיפורים עצמם.
ההיסטוריה המקראית של כלי המקדש אינה נעצרת עם נפילת בבל.
עזרא מספר:
״והמלך כורש הוציא את כלי בית נצחי אשר הוציא נבוכדנצר מירושלים ויתנם בבית אלהיו.״ (עֶזְרָא 1.7)
כורש מוסר אותם לששבצר כדי שיובאו חזרה במסגרת שיבת הגולים (עֶזְרָא 1.8-11).
נתון זה משלים את התנועה שהחלה בדניאל 1.
ניתן לסכם את הכול בשלושה שלבים עיקריים:
דניאל 1: ירושלים ← בבל.
הכלים נלקחים בהקשר של השלטון הבבלי.
דניאל 5: בבל תחת משפט.
הכלים מחוללים במשתה בלשאצר.
עזרא 1: בבל ← ירושלים.
כורש מחזיר את הכלים כדי שילוו את שיקום הפולחן.
תנועה זו מספקת חוט מנחה מרשים בין גלות, משפט על בבל ושיקום.
יש עדיין צורך בזהירות מסוימת.
דניאל 1 מדבר על ״מקצת״ הכלים.
כלים אחרים נלקחו במסעות מאוחרים יותר (2 מְלָכִים 24.13; 2 מְלָכִים 25.13-17).
דניאל 5 ועזרא 1 מדברים באופן רחב יותר על הכלים שמקורם במקדש.
אי אפשר אפוא לשחזר את ההיסטוריה הפרטנית של כל כלי וכלי.
הקשר נוגע לכלל הכלים הקדושים שהועברו מירושלים לבבל, ולא לזיהוי החומרי של כל פריט.
הכלים קדושים בשל השתייכותם למקדש ותפקידם הפולחני.
אך דניאל אינו מציג אותם לעולם כבעלי עוצמה עצמאית.
הם אינם מגינים על ירושלים מפני הפלישה.
הם אינם משמידים בעצמם את בלשאצר.
המשפט בא מאלוהים.
הבחנה זו מונעת להפוך את הכלים הקדושים לקמעות.
חומרת מעשהו של בלשאצר אינה נובעת אפוא מתכונה קסומה של המתכת.
דָּנִיֵּאל 5.23 מסביר זאת בבירור: המלך התרומם ״על אדון השמים״.
חילול הכלים חמור משום שהוא מבטא בוז לאלוהים שאליו הוקדשו.
מרכז התיאולוגיה נשאר אלוהים עצמו.
דניאל 1 עשוי לעורר שאלה:
אם כלי בית אלוהים נמצאים בהיכל של אל בבלי, מי משני האלים שולט באמת בהיסטוריה?
הספר משיב בהדרגה.
נבוכדנצר נאלץ להכיר בריבונות העליון.
בלשאצר נשפט.
בבל נופלת.
כורש מתיר את שיבת הגולים וכלי המקדש.
הסיפור הופך אפוא את הפרשנות שהניצחון הראשוני עלול היה לכפות.
קריאה זו אינה אומרת שאסון יהודה חסר חשיבות.
דָּנִיֵּאל 1.2 מציג אכן את כניעת יהויקים ואת העברת הכלים כמציאות.
דניאל 9 יכיר במפורש בעוונות העם ובצדקת המשפט שנגזר עליו (דָּנִיֵּאל 9.5-14).
ריבונות אלוהים אינה מבטלת אפוא את מציאות המשפט.
פירושה שגם משפט זה אינו מוציא את ההיסטוריה מסמכותו.
שיבת הכלים בימי כורש אינה אומרת גם שישראל כבשה מחדש את בבל בכוחה שלה.
מלך פרסי הוא שמתיר את השבתם (עֶזְרָא 1.7-11).
כמו בדניאל 1, ההיסטוריה מתקדמת באמצעות שליטים זרים.
התיאולוגיה המקראית יכולה אפוא להכיר בהחלטותיהם ובה בעת לייחס לאלוהים את ההכוונה העליונה של האירועים (עֶזְרָא 1.1).
כלי המקדש מאפשרים לבסוף לעקוב אחר אחת התנועות הפשוטות והעוצמתיות ביותר בתולדות הגלות:
המקדש נשדד;
הכלים מובלים לבבל;
בבל שומרת אותם;
בלשאצר מחלל אותם;
בבל נשפטת;
כורש מחזיר אותם;
השיבה לירושלים נעשית אפשרית.
תנועה זו מעניקה עומק מיוחד לאזכור הקצר לכאורה של דָּנִיֵּאל 1.2.
בְּרֵאשִׁית 11.2 ; 2 מְלָכִים 24.10-13 ; 2 מְלָכִים 24.13 ; 2 מְלָכִים 25.8-17 ; 2 מְלָכִים 25.13-17 ; עֶזְרָא 1.1 ; עֶזְרָא 1.7 ; עֶזְרָא 1.7-11 ; עֶזְרָא 1.8-11 ; דָּנִיֵּאל 1.2 ; דָּנִיֵּאל 4.17 ; דָּנִיֵּאל 4.25 ; דָּנִיֵּאל 4.32 ; דָּנִיֵּאל 5.1 ; דָּנִיֵּאל 5.2 ; דָּנִיֵּאל 5.2-3 ; דָּנִיֵּאל 5.4 ; דָּנִיֵּאל 5.5 ; דָּנִיֵּאל 5.22 ; דָּנִיֵּאל 5.22-23 ; דָּנִיֵּאל 5.23 ; דָּנִיֵּאל 5.26 ; דָּנִיֵּאל 5.27 ; דָּנִיֵּאל 5.28 ; דָּנִיֵּאל 5.30 ; דָּנִיֵּאל 9.5-14.
כלי המקדש אינם פרט משני בדניאל 1.
העברתם לבבל פותחת מוטיב שמוצא את התפתחותו המכרעת בדניאל 5 ואת המשכו ההיסטורי בעזרא 1.
בראשית, נוכחותם באוצר אלוהי נבוכדנצר עשויה להיראות כמעידה על ניצחונה הדתי של בבל.
אך דָּנִיֵּאל 1.2 אוסר מיד פרשנות זו: האדון הוא הנותן את יהויקים ומקצת הכלים בידי נבוכדנצר.
כמה עשורים אחר כך בלשאצר מביא את הכלים במשתהו. הוא שותה בהם עם נכבדיו ומהלל את אלהי הזהב, הכסף, הנחושת, הברזל, העץ והאבן.
דניאל מפרש במפורש מעשה זה כהתרוממות ״על אדון השמים״ (דָּנִיֵּאל 5.23).
המלכות נמנית אז, נשקלת ונמסרת לכוחות אחרים.
מסלול הכלים מלווה אפוא את מסלול בבל:
הם נכנסים לבבל כשהאימפריה שולטת ביהודה; הם מופיעים שוב כשהאימפריה הזו עומדת להיעלם.
עזרא 1 משלים לבסוף את התנועה כשכורש מחזיר את הכלים כדי שיוכלו לשוב לירושלים.
המסלול משמעותי אפוא במיוחד:
ירושלים ← בבל ← משפט על בבל ← שיבה לירושלים.
דרך מוטיב חומרי זה הסיפור מבטא אחד הנושאים היסודיים של ספר דניאל: התבוסה הגלויה של עם אלוהים אינה תבוסה של אלוהים עצמו. אימפריות יכולות לתפוס את כלי מקדשו; הן אינן תופסות לעולם את ריבונותו.
הדיוק הראשון נוגע להקשר של דניאל 1.
ניצחון בבל בכרכמיש בשנת 605 לפנה״ס משנה באופן עמוק את מאזן הכוחות הפוליטי במזרח הקרוב.
אחרי תבוסת הצבא המצרי בבל מרחיבה את שליטתה לעבר סוריה־ארץ ישראל, ויהודה עוברת בהדרגה מתלות במצרים לשלטון בבל.
דניאל 1 ממקם בהקשר זה את התערבותו של נבוכדנצר נגד ירושלים, את העברת מקצת כלי המקדש ואת בואם של צעירים יהודים לבבל (דָּנִיֵּאל 1.1-6).
יש להבחין בין שלב ראשון זה לבין כיבוש ירושלים והגלות הגדולה בשנת 597 לפנה״ס, ואחר כך חורבן ירושלים והמקדש בשנת 586 לפנה״ס (2 מְלָכִים 24.10-16; 2 מְלָכִים 25.1-12).
הכרונולוגיה מחייבת גם להבחין בין קרב כרכמיש לבין ההתערבות נגד ירושלים.
כרכמיש שוכנת על הפרת והיא זירת העימות הגדול בין הכוחות הבבליים למצריים (יִרְמְיָהוּ 46.2).
ניצחונו של נבוכדנצר פותח אחר כך את הדרך להתפשטות בבל דרומה.
הניסוח המדויק ביותר הוא אפוא להבין את הרצף כך:
כרכמיש בשנת 605 לפנה״ס → נסיגת מצרים → התקדמות בבל דרומה → מעבר יהודה לשלטון בבל → ההתערבות נגד ירושלים המסופרת בדניאל 1.
הבחנה זו מונעת להפוך כמה שלבים היסטוריים לאירוע צבאי יחיד.
דניאל ממקם את האירוע בשנה השלישית ליהויקים (דָּנִיֵּאל 1.1), ואילו ירמיהו קושר את כרכמיש לשנתו הרביעית (יִרְמְיָהוּ 46.2).
ניתן להבין הבדל זה מתוך שיטות הספירה השונות בעת העתיקה של שנות המלכות, ובמיוחד ההבחנה בין שיטות עם שנת עלייה לכס או בלעדיה.
אין אפוא צורך להסיק מיד שיש סתירה.
ההתאמה המדויקת של שיטות הספירה נותרת בכל זאת שחזור כרונולוגי, ויש להציגה ככזו.
אף קטע מקראי אינו נותן את גילו של דניאל בבואו לבבל.
ההשערה שגילו היה כארבע־עשרה שנה נותרת סבירה לצעיר שנבחר כדי לקבל הכשרה בחצר, אך אינה נתון של הטקסט.
אם משערים כך, דניאל נולד בסביבות 619 לפנה״ס.
בתום הכשרתו היה בן שש־עשרה או שבע־עשרה בקירוב, בן שמונים בקירוב בנפילת בבל בשנת 539 לפנה״ס, בן 81 עד 82 בקירוב בשנה הראשונה לכורש ובן 83 עד 84 בקירוב בשנתו השלישית.
גילים אלה מאפשרים לדמיין את משך הקריירה יוצא הדופן שלו, אך יש לזהותם תמיד כהערכות.
דניאל, חנניה, מישאל ועזריה מקבלים שמות חדשים בבבל (דָּנִיֵּאל 1.6-7).
לשמותיהם העבריים משמעויות מבוססות יחסית והם כוללים התייחסויות לאלוהי ישראל.
דניאל פירושו בקירוב ״אלוהים הוא שופטי״.
חנניה מבטא את חסדו של YHWH.
מישאל ניתן להבנה כ״מי כאל?״.
עזריה פירושו ״YHWH עזר״.
יש להתייחס אל השמות הבבליים בזהירות רבה יותר.
נבוכדנצר קושר במפורש את בלטשאצר לשם אלוהיו (דָּנִיֵּאל 4.8), אך שחזורו האטימולוגי המדויק שנוי במחלוקת.
לשדרך ולמישך הוצעו הסברים שונים, ובהם קירוב לאל המסופוטמי אקו, מבלי שניתן לראות בפתרון כלשהו ודאי.
עבד נגו קשור ככל הנראה לנבו וניתן להבינו כצורה המקבילה ל״עבד נבו״.
מחקר אקדמי חייב אפוא להימנע מלהציג את ארבעת השמות הבבליים עם תרגומים ודאיים במידה שווה.
הטקסט אינו מספר על שום מחאה של דניאל נגד שמו החדש.
הוא גם אינו מסרב ללימוד התרבות הבבלית.
אך המספר ממשיך לקרוא לו דניאל ומחזיר את ארבעת השמות העבריים ברגע הצגתם לפני המלך (דָּנִיֵּאל 1.19).
הבחנה זו חשובה.
המינהל האימפריאלי יכול להעניק לצעירים היהודים זהות מינהלית חדשה.
אך הוא אינו קובע בכך את נאמנותם הפנימית.
דניאל מקבל כמה מרכיבים של סביבתו החדשה לפני שהסיפור מספר על סירוב.
הגבול מופיע בדָּנִיֵּאל 1.8:
״וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו.״
הסיבה המדויקת לטומאה זו אינה מוסברת בכל זאת.
זו אחת הנקודות שבהן על הפרשנות לשמור על זהירות אמיתית.
דיני המאכלים של התורה הם הסבר טבעי, בעיקר לגבי הבשר (וַיִּקְרָא 11.1-47; דְּבָרִים 14.3-21).
גם אופן ההכנה ונוכחות אפשרית של דם עשויים להילקח בחשבון (וַיִּקְרָא 17.10-14).
הוצע גם קשר בין המאכלים לבין הפולחנים הבבליים.
לבסוף, לשולחן המלך עשוי היה להיות ממד של השתלבות ותלות במושל.
אף אחד מההסברים הללו אינו ניתן במפורש בדניאל 1.
ייתכן שגורמים אחדים השתלבו.
דניאל מבקש תוצרי צמחים ומים בימי ניסיון עשרת הימים (דָּנִיֵּאל 1.12-16).
הקטע אינו מבקש בכל זאת לבסס עליונות מדעית של תפריט מסוים.
הוא גם אינו מצווה צמחונות קבועה.
דָּנִיֵּאל 10.3, שבו דניאל מציין שנמנע זמנית מבשר וביין, מראה שאין להבין בהכרח את דניאל 1 כאימוץ סופי של תפריט השולל מזונות אלה.
מרכז הסיפור הוא הנאמנות, לא התזונה.
דניאל וחבריו לומדים ״ספר ולשון כשדים״ (דָּנִיֵּאל 1.4).
הטקסט אינו מציג לעולם הכשרה זו כחטא.
דניאל יכול ללמוד את תרבות בבל בלי לאמץ את אליליה.
הבחנה זו מאפשרת להבין את מעמדו לאורך כל הקריירה שלו.
הוא אינו חי מחוץ למערכת האימפריאלית.
להפך, הוא ממלא תפקידים בתוכה ובה בעת שומר על נאמנות דתית נפרדת.
לתרבות המסופוטמית היו מסורות סופרים, מינהל, ספרות, מדע, דת וניחוש חשובות.
הקשר זה מאיר את הביטוי ״ספר ולשון כשדים״.
דניאל 1 אינו נותן בכל זאת שום רשימה של התחומים שדניאל למד בפועל.
יהיה אפוא מוגזם לקבוע שהוא עקב באופן אישי אחר כל אחת מן ההוראות הידועות בבתי הספר המלומדים של מסופוטמיה.
ההקשר ההיסטורי מאיר את הטקסט; אין להחליף בו את המידע שהטקסט אינו מספק.
דָּנִיֵּאל 1.17 מצהיר:
״והילדים האלה ארבעתם נתן להם האלהים מדע והשכל בכל ספר וחכמה.״
הסיפור קושר אפוא שתי מציאויות.
הצעירים מקבלים הכשרה אמיתית.
אלוהים מעניק להם ידיעה והבנה.
לדניאל יש בנוסף כישרון מיוחד בחזיונות ובחלומות.
הבחנה זו מכינה את דניאל 2, שבו ההכשרה מסבירה את נוכחות דניאל בין החכמים ואילו גילוי הסוד בא מאלוהים (דָּנִיֵּאל 2.19-23; דָּנִיֵּאל 2.27-30).
דָּנִיֵּאל 1.5 מציין שלוש שנות הכשרה.
דָּנִיֵּאל 2.1 ממקם אחר כך את חלום נבוכדנצר בשנה השנייה למלכותו.
ניתן להאיר את הקושי באמצעות השיטה הבבלית של שנת העלייה לכס.
הכשרה שהחלה בשנת העלייה לכס של נבוכדנצר יכולה להימשך בשנתו הרשמית הראשונה ולהסתיים בשנייה.
שלוש השנים אינן מייצגות אפוא בהכרח שלושים ושישה חודשים שלמים.
שחזור זה מאפשר לכבד את ההתקדמות הטבעית של הסיפור בלי להתיימר לקבוע את האירועים עד לחודש.
ההצהרה:
״ויהי דניאל עד שנת אחת לכורש המלך״ (דָּנִיֵּאל 1.21)
אינה אומרת שדניאל מת בתאריך זה.
דָּנִיֵּאל 10.1 מציג אותו עדיין חי בשנה השלישית לכורש.
השנה הראשונה לכורש היא אפוא גבול ספרותי והיסטורי.
היא מובילה את הקורא עד התקופה שבה השלטון הבבלי נעלם והשיבה מן הגלות נעשית אפשרית.
השנה הראשונה לכורש קשורה לצו המתיר את שיבת היהודים ובניית המקדש מחדש (2 דִּבְרֵי הַיָּמִים 36.22-23; עֶזְרָא 1.1-4).
דניאל מגיע לתקופה זו.
אך אף קטע אינו מספר שהוא עצמו משתתף בשיבה.
יהיה אפוא מוגזם לקבוע ששב לירושלים.
יהיה מוגזם גם לקבוע בקטגוריות שלא שב לעולם.
הנתון הוודאי מוגבל יותר: בספר לא מסופר על שום שיבה של דניאל לירושלים.
כלי המקדש מופיעים כבר בדָּנִיֵּאל 1.2.
נבוכדנצר מוביל אותם לבבל ומניח אותם באוצר אלוהיו.
הם מופיעים שוב בדניאל 5 כשבלשאצר מביא אותם במשתהו (דָּנִיֵּאל 5.2-4).
דניאל מפרש אז את השימוש בהם כגילוי גאוות המלך נגד אדון השמים (דָּנִיֵּאל 5.22-23).
הכלים קושרים כך את ראשית השלטון הבבלי ללילה של נפילתו.
עזרא מספר שכורש מחזיר את כלי בית נצחי אשר הוציא נבוכדנצר מירושלים (עֶזְרָא 1.7-11).
ניתן אפוא לסכם את התנועה הכללית:
ירושלים ← בבל ← משפט על בבל ← שיבה לירושלים.
מסלול זה מעניק משמעות מיוחדת לדָּנִיֵּאל 1.2 ולדָּנִיֵּאל 1.21.
הפרק מתחיל בנכסים קדושים היוצאים מירושלים בימי נבוכדנצר.
הוא מוביל את הקורא עד כורש, שבימיו שיבתם נעשית אפשרית.
הנספחים מאשרים כך את התפקיד התכניתי של דניאל 1.
ריבונות אלוהים מופיעה כבר בדָּנִיֵּאל 1.2.
שאלת ההשתלבות בתרבות זרה מופיעה בהכשרה ובשינוי השם (שינוי שם).
הנאמנות מתגלה בהחלטה על המזון.
החכמה וההתגלות מוצגות בדָּנִיֵּאל 1.17.
רצף האימפריות מנובא במעבר מנבוכדנצר לכורש.
כלי המקדש קושרים לבסוף את השלטון הבבלי למשפט עליו.
ההתפתחויות המאוחרות של הספר נמצאות אפוא כבר בצורה עוברית בפרקו הראשון.
כמה מרכיבים של דניאל 1 ניתנים לקביעה ישירה.
דניאל וחבריו מובאים לבבל.
הם מקבלים הכשרה.
שמותיהם משתנים.
דניאל מסרב למזון המלך משום שהוא רואה בו מקור לטומאה.
ארבעת הצעירים מוכרים כמוכשרים במיוחד.
דניאל נשאר נוכח עד תקופת כורש.
מרכיבים אחרים נותרים שחזורים:
גילו המדויק;
תאריך בואו המדויק;
תוכן הכשרתו המפורט;
האטימולוגיה של כמה משמות בבל;
הסיבה המדויקת לטומאת המזון;
משך הכשרתו המדויק בחודשים;
ושובו האפשרי לירושלים.
שמירת הבחנה זו חיונית לקריאה קפדנית מבחינה היסטורית.
וַיִּקְרָא 11.1-47 ; וַיִּקְרָא 17.10-14 ; דְּבָרִים 14.3-21 ; 2 מְלָכִים 24.10-16 ; 2 מְלָכִים 25.1-12 ; 2 דִּבְרֵי הַיָּמִים 36.22-23 ; עֶזְרָא 1.1-4 ; עֶזְרָא 1.7-11 ; יִרְמְיָהוּ 46.2 ; דָּנִיֵּאל 1.1 ; דָּנִיֵּאל 1.1-6 ; דָּנִיֵּאל 1.2 ; דָּנִיֵּאל 1.4 ; דָּנִיֵּאל 1.5 ; דָּנִיֵּאל 1.6-7 ; דָּנִיֵּאל 1.8 ; דָּנִיֵּאל 1.12-16 ; דָּנִיֵּאל 1.17 ; דָּנִיֵּאל 1.19 ; דָּנִיֵּאל 1.21 ; דָּנִיֵּאל 2.1 ; דָּנִיֵּאל 2.19-23 ; דָּנִיֵּאל 2.27-30 ; דָּנִיֵּאל 4.8 ; דָּנִיֵּאל 5.2-4 ; דָּנִיֵּאל 5.22-23 ; דָּנִיֵּאל 10.1 ; דָּנִיֵּאל 10.3.
מכלול הנספחים מאשר שיש לקרוא את דניאל 1 בעת ובעונה אחת כסיפור גלות, סיפור השתלבות וסיפור נאמנות.
ההקשר ההיסטורי מסביר כיצד צעירים יהודים מוצאים עצמם בלב החצר הבבלית.
הכרונולוגיה מראה שדניאל שייך לשלב הראשון של השלטון הבבלי ושהוא עובר אחר כך כמה עשורים עד התקופה הפרסית.
חקר השמות מגלה את לחץ ההשתלבות התרבותית בלי לאפשר להסיק שזהות יהודית נעלמה.
ניתוח המזון מראה שדניאל קובע גבול דתי, אף כי הסיבה המדויקת לגבול זה אינה מפורשת.
ההכשרה בספר ובלשון כשדים מראה לבסוף שנאמנות לאלוהים ורכישת תרבות זרה אינן מוצגות כבלתי מתיישבות.
דניאל יכול ללמוד בבבל.
הוא יכול לשרת את בבל.
הוא יכול לשאת שם בבלי.
אך הוא אינו נותן לבבל להפוך לסמכות העליונה של קיומו.
מסלול כלי המקדש והאזכור האחרון של כורש מרחיבים עוד נקודת מבט זו. האימפריה שנראתה מנצחת בראשית נעלמת בסופו של דבר. הכלים הקדושים יכולים לשוב לירושלים. דניאל עצמו נשאר כשבבל איננה עוד.
כך, השאלות ההיסטוריות והפילולוגיות שנחקרו בנספחים מתכנסות אל אותה מסקנה כמו הפירוש הראשי: דניאל 1 אינו מספר כיצד צעיר יהודי נמלט מבבל, אלא כיצד הוא לומד לחיות בה בלי להניח לאימפריה להגדיר כליל את מה שהוא.
כותרת, דמות, מקום, אזכור ("לוקס 15")…
שם האלוהים, המועתק בצרפתית בתור YHWH, נחשב לבלתי ניתן להגייה משום שהוא מורכב מארבעה עיצורים עבריים: יוד (י), הא (ה), ואו (ו) והא (ה).
התנועות אינן נכתבות בעברית, ולכן ההגייה המדויקת אינה ודאית. שם זה מופיע כ-6800 פעמים בתוך המקרא העברי ונחשב קדוש.
לפי הדיבר השלישי, האוסר לשאת את השם האלוהי לשווא (שמות 20.7), נמנעים היהודים מלבטא אותו. במקומו הם משתמשים במונחים אחרים כגון אדוני (אדון שלי) או האלוהים (האל). בכמה תרגומי מקרא מצויים גם הכינויים יַהְוֶה, יַאהוֶה או יְהוֹבָה לייצוג הטטרגרמטון.
הטטרגרמטון תורגם לבסוף במילה היוונית קיריוס, שפירושה אדון, וזו הוחלפה ב'הנצחי' במהדורות המקרא הפרוטסטנטיות שלנו.
אלוהי היהודים האחד, שהוא גם אלוהי הנוצרים, נושא אפוא שם שאינו ניתן להגייה.
החומש הוא מונח המציין את חמשת הספרים הראשונים של המקרא העברי, המשותפים למסורת היהודית ולנוצרית. להלן תיאור קצר של כל ספר:
בראשית: ספר זה מספר על בריאת העולם, על סיפורם של אדם וחוה, על המבול בימי נח ועל סיפורי האבות אברהם, יצחק, יעקב ויוסף.
שמות: הוא מתאר את יציאת העברים ממצרים בהנהגת משה וכולל את עשרת הדיברות שניתנו בהר סיני.
ויקרא: ספר זה מכיל חוקים והוראות פולחן לכוהנים ולעם ישראל.
במדבר: הוא מספר על מסע בני ישראל במדבר במשך ארבעים שנה ועל המפקדים השונים שנערכו.
דברים: ספר אחרון זה הוא סדרה של נאומי משה החוזרים על החוקים ומסכמים אותם לעם ישראל לפני כניסתו אל הארץ המובטחת.
החומש הוא אפוא יסוד מרכזי במסורת היהודית והנוצרית, והוא מניח את היסודות המשפטיים, המוסריים והסיפוריים של דתות אלה.