מדוע ראה דניאל את מאכל המלך כטומאה?

הסכסוך מתעורר כשדניאל מקבל החלטה אישית:

״וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפתבג המלך וביין משתיו, ויבקש משר הסריסים אשר לא יתגאל.״ (דָּנִיֵּאל 1.8)

עד לרגע זה דניאל לא סירב להכשרה שקיבל בבבל.

הוא לומד את ספר ולשון הכשדים (דָּנִיֵּאל 1.4).

הוא מקבל שם חדש (דָּנִיֵּאל 1.7).

הוא מיועד לשירות המלך (דָּנִיֵּאל 1.5).

המזון הוא אפוא התחום הראשון שבו הסיפור מזכיר במפורש גבול.

הטקסט העברי משתמש בצורה של הפועל גָּאַל, gāʾal, שנעשה בו כאן שימוש במובן לטמא, להפוך לטמא או להיטמא.

דניאל אינו מציג אפוא את החלטתו כהעדפת מזון בלבד.

הוא אינו מצהיר שהוא אינו אוהב את מעדני בבל.

הוא סבור שאכילתם תפגע, בדרך זו או אחרת, בנאמנותו הדתית.

המילה שנבחרה נותנת להחלטתו ממד רוחני ולא דיאטטי בלבד.

תצפית זו היא נקודת המוצא ההכרחית.

דָּנִיֵּאל 1.8 מצהיר בבירור שדניאל רואה במזון וביין דבר העלול לטמא אותו.

לעומת זאת הפסוק אינו מפרט:

״משום שהבשר היה טמא לפי התורה — הצג את ההגדרה של INF032״;

״משום שהוקרב לאלים הבבליים״;

״משום שהבהמות לא נשחטו בהתאם להוראות״;

או:

״משום שאכילה משולחן המלך פירושה הכרה בשלטונו הדתי״.

הסברים אלה הם שחזורים אפשריים.

אין לבלבל אותם עם הקביעה המפורשת של הטקסט.

ההסבר המיידי ביותר הוא לקשר את דניאל 1 לדיני המאכלות של התורה — הצג את ההגדרה של INF032.

ויקרא 11 מבחין בין בעלי חיים שמותר לאכול לבין אלה הנחשבים טמאים (וַיִּקְרָא 11.1-47).

גם דברים 14 חוזר על הבחנה זו (דְּבָרִים 14.3-21).

בסביבה בבלית כנראה לא יכול היה דניאל לפקח על טיבם המדויק של כל הבשרים שהוגשו לו.

חלקם יכלו אפוא להשתייך לסוגים האסורים על ישראל.

להשערה זו יש אפוא בסיס מקראי רציני.

גם כשבעל חיים היה ממין מותר, הוראות אחרות יכלו להיכנס לשיקול.

התורה — הצג את ההגדרה של INF032 אוסרת בעיקר אכילת דם:

״אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו.״ (בְּרֵאשִׁית 9.4)

איסור זה מפותח בחקיקת ישראל (וַיִּקְרָא 17.10-14).

דניאל היה מתקשה לדעת באילו תנאים הוכנו בשרי החצר.

השאלה יכלה אפוא לעסוק לא רק בטיב החיה אלא גם בטיפול בה.

מופיע עם זאת קושי.

דניאל מסרב לא רק למעדני המלך אלא גם ליינו (דָּנִיֵּאל 1.8).

והרי שתיית יין אינה אסורה בדרך כלל על ידי התורה — הצג את ההגדרה של INF032.

היין מופיע להפך בהקשרים לגיטימיים שונים בחיי ישראל (דְּבָרִים 14.26).

הסבר המבוסס אך ורק על ההבחנה בין בעלי חיים טהורים לטמאים אינו מספיק אפוא כדי להסביר את כל מרכיבי הפסוק.

קושי זה מוביל לשקול גורמים אחרים.

הסבר אחר מניח שמעדני החצר ויינה היו קשורים לפרקטיקות הדתיות הבבליות.

בחברות הקדומות מזון, משתה מלכותי ופולחן לא היו בהכרח תחומים נפרדים לגמרי.

מאכלים יכלו להיות מקודשים, מוגשים או קשורים לאלים לפני אכילתם.

במקרה זה השתתפות בשולחן המלך יכלה לכלול ממד דתי בעייתי ליהודי נאמן לאלוהי ישראל.

להסבר זה יש סבירות היסטורית מסוימת.

הוא מאפשר בעיקר להבין מדוע היין ייכלל עם המעדנים.

אך דניאל 1 אינו מצהיר לעולם שהמאכלים הוקרבו לאלי בבל.

הוא אינו מזכיר באפיזודה זו לא מזבח, לא קרבן ולא טקס פולחני.

יש אפוא להימנע מלכתוב כעובדה מבוססת שדניאל מסרב למזון משום שהוקרב לאלילים.

הטקסט אינו מאפשר ודאות כזאת.

המזון בא ישירות משולחנו של נבוכדנצר:

״וימן להם המלך דבר יום ביומו מפתבג המלך ומיין משתיו.״ (דָּנִיֵּאל 1.5)

דיוק זה יכול להיות משמעותי.

בעולם הקדום אכילה משולחן שליט יכלה לבטא יחס של תלות, של חסד ושל השתייכות לביתו.

קבלת מזון המלך מדי יום יכלה אפוא לתרום לשילוב הצעירים היהודים במערכת האימפריאלית.

דניאל 1 מציג כמה אמצעים עוקבים:

בחירת הצעירים ;

הכשרה לשונית ותרבותית ;

תזונה שמספק המלך ;

שינוי שם — הצג את ההגדרה של INF121 ;

ואחר כך כניסה לשירות המלך.

המזון שייך אפוא למכלול תוכנית השילוב.

ייתכן שדניאל ראה בתלות יומיומית זו בשולחן המלך חציית גבול סמלי.

אך הטקסט אינו מנסח במפורש פרשנות זו.

היא צריכה אפוא להישאר אפשרות ולא להיעשות ההסבר היחיד.

אילו ייצג מזון המלך רק את התלות המדינית בנבוכדנצר, היה מופיע קושי.

דניאל מסכים בסופו של דבר להיכנס לשירות השליט (דָּנִיֵּאל 1.19).

אחר כך הוא ממלא תפקידים במינהל הבבלי (דָּנִיֵּאל 2.48).

עצם התלות המדינית במלך אינה יכולה אפוא להסביר לבדה את הטומאה.

הקושי חייב היה לכלול ממד דתי מיוחד.

ההשערות השונות אינן בהכרח מוציאות זו את זו.

דניאל יכול היה להתמודד בו־זמנית עם:

אי־ודאות לגבי החיות שהוגשו ;

תנאי הכנת הבשרים ;

נוכחות אפשרית של דם ;

קשר פולחני אפשרי של המאכלים ;

והמשמעות המיוחדת של שולחן המלך.

הסיפור אינו מחייב לבחור באופן מוחלט באחד מהסברים אלה.

הוא יכול לשקף מצב שבו כמה סיבות מנעו מדניאל לאכול ללא הסתייגות את המזון שהוקצב לו.

דניאל הוא זה שהחלטתו מתוארת במפורש:

״וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל.״ (דָּנִיֵּאל 1.8)

ההמשך מראה עם זאת שהמבחן נוגע לארבעת הצעירים (דָּנִיֵּאל 1.11-16).

חנניה, מישאל ועזריה שותפים אפוא לאותה תזונה.

הסיפור מציג כך יוזמה של דניאל שהפכה לנוהג משותף של ארבעת היהודים.

דרך פעולתו של דניאל ראויה לתשומת לב מיוחדת.

הוא אינו דוחה בפומבי את מעדני המלך.

הוא מבקש משר הסריסים רשות שלא להיטמא (דָּנִיֵּאל 1.8).

צעד זה מראה שהנאמנות אינה מתבלבלת עם התגרות.

דניאל מחפש פתרון התואם את מצפונו תוך כיבוד עמדתו של האחראי העומד מעליו.

הסיפור מציין מיד:

״ויתן האלהים את דניאל לחסד ולרחמים לפני שר הסריסים.״ (דָּנִיֵּאל 1.9)

משפט זה שייך למוטיב ה״נתינה״ המארגן את דניאל 1.

אלוהים נותן את יהויקים בידי נבוכדנצר (דָּנִיֵּאל 1.2).

אלוהים נותן לדניאל את חסדו של האחראי (דָּנִיֵּאל 1.9).

אלוהים נותן אחר כך לארבעת הצעירים מדע והשכל (דָּנִיֵּאל 1.17).

החלטתו של דניאל מוצבת אפוא בסיפור שבו פעולת האדם ופעולת האל נשארות קשורות זו בזו קשר הדוק.

האחראי מהסס:

״ירא אני את אדני המלך אשר מנה את מאכלכם ואת משקיכם.״ (דָּנִיֵּאל 1.10)

תגובתו מראה שהמזון לא הושאר לבחירה האישית של הצעירים.

הוא היה חלק מן התוכנית שקבע השליט.

שינוי תזונה זו יכול היה אפוא להתפרש כהפרת פקודות המלך.

דניאל צריך למצוא פתרון שאינו חושף שלא לצורך את בן שיחו.

דניאל מציע אז:

״נס נא את עבדיך ימים עשרה.״ (דָּנִיֵּאל 1.12)

הוא מבקש תזונה המורכבת ממוצרים צמחיים ומים.

לניסיון מטרה מדויקת: לאפשר לאחראי לראות את מצבם הגופני לפני שיחליט החלטה סופית (דָּנִיֵּאל 1.13).

הסיפור מציג אפוא צעד פרגמטי.

דניאל אינו מבקש מיד פטור קבוע מבלי לספק אמצעי להעריך את תוצאותיו.

דניאל מבקש שיתנו להם זֵרְעֹנִים, zērōnîm.

המונח קשור לרעיון של זרע או של מה שנזרע.

התרגום המסורתי ״ירקות״ אפשרי בהקשר, אך עלול להיות מובן בצמצום יתר בעברית של ימינו.

הביטוי יכול לציין בהרחבה יותר מאכלים שמקורם במה שנזרע: מוצרים צמחיים, גרגרים או מזון ממקור צמחי.

אין אפוא צורך לדמיין רק כמה ירקות ירוקים.

הסיפור אינו מצווה לעולם על כל המאמינים לאמץ את תזונת דניאל.

דניאל פועל במצב מיוחד.

מטרתו המפורשת היא לא להיטמא במעדני המלך וביינו.

הקטע אינו מהווה אפוא כשלעצמו הוראה כללית לצמחונות.

להפוך את דניאל 1 לחיבור אוניברסלי על תזונה חורג בהרבה מכוונת הטקסט.

קטע מאוחר יותר חשוב במיוחד.

דניאל מצהיר:

״לחם חמדות לא אכלתי, ובשר ויין לא בא אל פי.״ (דָּנִיֵּאל 10.3)

להצהרה זו כמעט לא היה טעם אילו חדל דניאל סופית לצרוך כל בשר וכל יין מאז דניאל 1.

דניאל 10 מתאר תקופה מיוחדת של הימנעות.

הטקסט רומז אפוא בחוזקה שתזונת דניאל 1 לא נעשתה בהכרח כלל תזונתי קבוע לכל ימי חייו.

לאחר תקופת הניסיון:

״ובקצת ימים עשרה נראה מראיהם טוב ובריאי בשר מן כל הילדים האכלים את פתבג המלך.״ (דָּנִיֵּאל 1.15)

האחראי מסכים אז להמשיך ולתת להם את התזונה שביקשו (דָּנִיֵּאל 1.16).

הסיפור מציג תוצאה זו כאישור לכך שנאמנותם לא גרמה לאסון שהאחראי חשש ממנו.

למספר עשר יכולים להיות במקומות אחרים במקרא תפקידים סמליים שונים.

אך דניאל 1 אינו נותן שום רמז המחייב לייחס כאן משמעות נסתרת לעשרת הימים.

בהקשר מדובר קודם כול בתקופת ניסיון קצרה די הצורך כדי שהאחראי יקבל אותה וארוכה די הצורך כדי לאפשר התבוננות.

פרשנות סמלית מורכבת אינה הכרחית אפוא.

אין לקרוא את הקטע גם כניסוי תזונתי במובן המודרני.

ארבעה אנשים במשך עשרה ימים אינם מהווים כמובן פרוטוקול מדעי המאפשר להשוות שתי תזונות.

מטרת הסיפור תיאולוגית.

הוא מראה שדניאל יכול לשמור על הגבול שהוא רואה הכרחי לנאמנותו מבלי שהחלטה זו תמנע ממנו להשלים את ההכשרה שהוטלה עליו.

מרכז הקטע אינו אפוא הבשר, ולא הירקות, ולא עליונותה הפיזיולוגית של תזונה.

השאלה היסודית מנוסחת בדָּנִיֵּאל 1.8:

דניאל מסרב להיטמא.

הסיפור מראה אדם הנתון בסביבה שבה כמעט אינו שולט בדבר.

הוא לא בחר בבבל.

הוא לא בחר בהכשרתו.

הוא לא בחר בשמו החדש.

הוא לא בחר במלך שעליו לשרת.

אך כשהוא סבור שהחלטה כלשהי מערבת את נאמנותו לאלוהים, הוא קובע גבול.

מבנה זה יופיע שוב בסיפורים הבאים.

חבריו של דניאל יכולים לשרת את נבוכדנצר, אך הם מסרבים להשתחוות לפסלו (דָּנִיֵּאל 3.16-18).

דניאל יכול לשרת במינהל הפרסי, אך הוא מסרב להפסיק להתפלל לאלוהיו (דָּנִיֵּאל 6.9-10).

דניאל 1 מספק אפוא את הביטוי הראשון של העיקרון שיארגן את הסיפורים הללו:

אפשר להכיר בסמכות הפוליטית ולשרתה, אך היא לעולם אינה נעשית מוחלטת.

כשנאמנות לאלוהים ודרישה אנושית נעשות בלתי מתיישבות, נאמנות לאלוהים נשארת בעדיפות.

הניתוח מאפשר לבסוף להבחין בכמה רמות.

ודאי: דניאל רואה במעדני המלך וביינו דבר העלול לטמא אותו (דָּנִיֵּאל 1.8).

ודאי: הוא מבקש תזונה אחרת המורכבת ממוצרים צמחיים ומים (דָּנִיֵּאל 1.12).

ודאי: שלושת חבריו משתתפים במבחן (דָּנִיֵּאל 1.11-16).

ודאי: הימנעות זו אינה מחייבת בהכרח דחייה קבועה של כל בשר וכל יין, כפי שמראה דָּנִיֵּאל 10.3.

לעומת זאת הסיבה המדויקת לטומאה אינה מנוסחת לעולם במפורש.

כמה הסברים נשארים אפשריים:

ההוראות בעניין בהמות טהורות וטמאות;

תנאי השחיטה והימצאות אפשרית של דם;

קשר בין המאכלים לפולחנים הבבליים;

המשמעות הדתית או הפוליטית של שולחן המלך;

שילוב של כמה מן הגורמים הללו.

אין להציג אף אחד מהסברים אלה לבדו כאילו דניאל 1 מנסח אותו במפורש.

בְּרֵאשִׁית 9.4 ; וַיִּקְרָא 11.1-47 ; וַיִּקְרָא 17.10-14 ; דְּבָרִים 14.3-21 ; דְּבָרִים 14.26 ; דָּנִיֵּאל 1.2 ; דָּנִיֵּאל 1.4 ; דָּנִיֵּאל 1.5 ; דָּנִיֵּאל 1.7 ; דָּנִיֵּאל 1.8 ; דָּנִיֵּאל 1.9 ; דָּנִיֵּאל 1.10 ; דָּנִיֵּאל 1.11-16 ; דָּנִיֵּאל 1.12 ; דָּנִיֵּאל 1.13 ; דָּנִיֵּאל 1.15 ; דָּנִיֵּאל 1.16 ; דָּנִיֵּאל 1.17 ; דָּנִיֵּאל 1.19 ; דָּנִיֵּאל 2.48 ; דָּנִיֵּאל 3.16-18 ; דָּנִיֵּאל 6.9-10 ; דָּנִיֵּאל 10.3.