כרכמיש, התפשטות בבל ויהודה בשנת 605 לפנה״ס

בסוף המאה השביעית לפנה״ס נקלעת יהודה בין שתי מעצמות גדולות.

אשור, ששלטה במזרח הקרוב במשך כמה מאות שנים, קורסת בהדרגה.

בבל, תחת נבופלאסר ואחריו נבוכדנצר, תופסת את מקומה כמעצמה המסופוטמית השלטת.

מצרים מנסה במקביל לשמור על השפעתה בסוריה-ארץ ישראל.

יהודה נחשפת ישירות לעימות זה.

המלך יאשיהו מת במגידו בפגישתו עם פרעה נכה (2 מְלָכִים 23.29-30 ; 2 דִּבְרֵי הַיָּמִים 35.20-24).

מוות זה, המתוארך בדרך כלל לשנת 609 לפנה״ס, מסמן שבר מדיני גדול.

יהואחז בן יאשיהו נעשה מלך, אך מלכותו נמשכת שלושה חודשים בלבד (2 מְלָכִים 23.31).

פרעה נכה מדיח אותו ומטיל על יהודה בן אחר של יאשיהו, אליקים, ששמו הוא משנה ליהויקים (2 מְלָכִים 23.33-34).

יהויקים עולה אפוא על הכס בממלכה הנתונה לשלטון מצרי.

תלותה של יהודה ניכרת בעיקר במס שנכה דורש.

הסיפור מדגיש:

״והכסף והזהב נתן יהויקים לפרעה, אך העריך את הארץ לתת את הכסף על פי פרעה.״ (2 מְלָכִים 23.35)

מצב זה חיוני להבנת אירועי שנת 605 לפנה״ס.

כאשר בבל מנצחת את מצרים, אין זה רק הצבא המצרי שנסוג.

כל המערכת המדינית שיהודה הייתה קשורה אליה מוטלת בספק.

ירמיהו מוסר ציון כרונולוגי חשוב במיוחד:

״על חיל פרעה נכו מלך מצרים אשר היה על נהר פרת בכרכמש אשר הכה נבוכדנצר מלך בבל בשנה הרביעית ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה.״ (יִרְמְיָהוּ 46.2)

כרכמיש שוכנת על נהר פרת, הרחק צפונה מיהודה.

הקרב אינו מתרחש אפוא בקרבת ירושלים.

הוא מעמיד זה מול זה בעיקר את הכוחות הבבליים בפיקודו של נבוכדנצר ואת הכוחות המצריים.

חשיבותו טמונה בתוצאותיו האזוריות.

תבוסת מצרים מקטינה במידה ניכרת את יכולתה לשמור על שלטונה בסוריה-ארץ ישראל.

בבל יכולה מעתה להתקדם דרומה.

הממלכות הקטנות של האזור נאלצות להסתגל למעצמה השלטת החדשה.

יהודה, שהייתה עד כה תלויה במצרים, מוצאת עצמה אפוא נוגעת בדבר במישרין.

המעבר מן השלטון המצרי לשלטון הבבלי מספק את ההקשר ההיסטורי שבו מתרחש דניאל 1.

יש לשמור על הבחנה זו בדייקנות.

יִרְמְיָהוּ 46.2 מספר על תבוסת הצבא המצרי בכרכמיש.

דָּנִיֵּאל 1.1 מצהיר:

״נבוכדנצר מלך בבל בא ירושלים ויצר עליה.״

אין אפוא לכתוב שדניאל 1 מספר על קרב כרכמיש.

כרכמיש הוא האירוע הצבאי הגדול המאפשר את התפשטות בבל.

ההתערבות נגד ירושלים שייכת לשלב התפשטות שלטון זה דרומה.

שנת 605 לפנה״ס צריכה אפוא להיות מובנת כרצף של אירועים.

אפשר לסכם את הרצף הכללי כך:

ניצחון בבלי בכרכמיש → נסיגת הצבא המצרי → התקדמות בבלית לעבר סוריה־ארץ ישראל → התמוטטות השליטה המצרית בכמה שטחים → מעבר יהודה אל תחום השליטה הבבלית.

דניאל 1 ממקם את ההתערבות נגד ירושלים בהקשר כללי זה.

הצגה זו נמנעת מהפיכת כמה פעולות עוקבות לאירוע צבאי יחיד.

דָּנִיֵּאל 1.1-2 מספר:

״בא נבוכדנצר מלך בבל ירושלים ויצר עליה. ויתן אדני בידו את יהויקים מלך יהודה ומקצת כלי בית האלהים.״ (דָּנִיֵּאל 1.1-2)

הטקסט מקשר אפוא שלושה מרכיבים:

התערבות נגד ירושלים;

כניעתו של יהויקים;

העברת חלק מכלי בית המקדש.

דָּנִיֵּאל 1.3-6 מציג אחר כך את הצעירים היהודים שנבחרו להכשרה בחצר הבבלית.

דניאל הוא חלק מקבוצה זו.

דניאל 1 אינו מתאר בפירוט את הפעולות הצבאיות.

הפועל שבו נעשה שימוש מורה שנבוכדנצר בא על ירושלים וצר עליה, אך הפרק אינו מספר לא על חורבן כללי של העיר ולא על חורבן המקדש.

תצפית זו חשובה.

אין לדמות את המצור שבדניאל 1 למצור שיוביל לחורבן ירושלים כמה שנים מאוחר יותר.

הסיפור מדגיש בעיקר את חילופי השלטון ואת תוצאותיו: יהויקים נמסר לנבוכדנצר, כלים קדושים מועברים וצעירים יהודים מובלים אל העולם הבבלי.

המקדש ממשיך להתקיים אחרי האירועים של דניאל 1.

גם העיר ירושלים נשארת מיושבת ומנוהלת בידי מלכי יהודה.

המשכיות זו מאפשרת להבין מדוע יתרחשו אחר כך התערבויות בבליות נוספות.

שנת 605 אינה מתאימה אפוא לחורבנה הסופי של ממלכת יהודה.

היא מסמנת דווקא שלב מכריע באובדן עצמאותה ההדרגתי.

ספר מלכים ב׳ מסכם את התפתחות זו:

״בימיו עלה נבוכדנצר מלך בבל, ויהי לו יהויקים עבד שלוש שנים; וישב וימרד בו.״ (2 מְלָכִים 24.1)

ציון זה מאשר תקופה של כניעת יהויקים לבבל.

הוא מתיישב עם המסגרת הכללית המוצגת בדניאל 1.

יהודה עוברת מתלות במצרים לתלות בבבל.

הכניעה לבבל אינה נשארת סופית.

לפי 2 מְלָכִים 24.1, יהויקים מורד לאחר שלוש שנים של תלות.

החלטה זו תורמת להחזיר את יהודה למצב מסוכן ביותר.

הממלכה מוצאת עצמה מעתה מול כוח בבלי חזק ממנה בהרבה.

האירועים יובילו בסופו של דבר להתערבות חדשה נגד ירושלים.

המשבר הבא מתרחש בימי יהויכין בן יהויקים.

נבוכדנצר צר על ירושלים והמלך נכנע (2 מְלָכִים 24.10-12).

הפעם מתוארת הגלות בהיקף רחב בהרבה.

הסיפור מזכיר את המלך, את משפחתו, את השרים, את אנשי המלחמה ואת בעלי המלאכה (2 מְלָכִים 24.14-16).

יחזקאל שייך לעולם גלות זו, כפי שמעידים הציונים הכרונולוגיים שבספרו (יְחֶזְקֵאל 1.1-3).

אין אפוא לבלבל את גלות 597 עם הגלות הקשורה לדניאל בתחילת הספר.

שלב שלישי גדול מתרחש בימי צדקיהו.

לאחר מרד נוסף נצורה ירושלים (2 מְלָכִים 25.1-2).

העיר נופלת.

המקדש נשרף.

חומות ירושלים נהרסות (2 מְלָכִים 25.8-10).

חלק נוסף מן האוכלוסייה מוגלה (2 מְלָכִים 25.11).

אסון זה הוא פסגת התהליך שהתחיל כמה שנים קודם לכן.

אפשר אפוא להציג את הכרונולוגיה הכללית כך:

הבחנה זו הכרחית להבנת דניאל 1.

הפרק שייך לתחילת השלטון הבבלי ולא לחורבנה הסופי של ירושלים.

אם דניאל 1 ממוקם סביב שנת 605 לפנה״ס, דניאל וחבריו שייכים לשלב קודם לגלויות הגדולות של 597 ושל 586.

הם נבחרים מבין הצעירים שמוצאם בעיקר ממשפחת המלוכה ומן האצולה (דָּנִיֵּאל 1.3-6).

להעברתם יש אפוא ממד מדיני ברור.

הכשרתם של צעירים מבני העילית של העמים הנכנעים בבבל איפשרה לשלבם בתפקוד האימפריה.

הטקסט מדגיש עם זאת את ההשלכות הדתיות וההשלכות על הזהות של מצב זה יותר מאשר את המנגנונים המנהליים המדויקים של מדיניות זו.

דניאל 1 אינו מזכיר רק שבויים.

חלק מכלי המקדש נלקח אף הוא:

״ויביאם ארץ שנער בית אלהיו.״ (דָּנִיֵּאל 1.2)

להעברת כלים אלה יש משמעות סמלית חזקה.

בעולם הקדום אפשר היה לפרש ניצחון צבאי כניצחון אלוהי הכובש על אלוהי העם המנוצח.

אך דניאל דוחה פרשנות זו כבר מן ההתחלה.

אין זה נבוכדנצר השולט בסופו של דבר באירוע:

״ויתן אדני בידו את יהויקים.״ (דָּנִיֵּאל 1.2)

הסיפור ההיסטורי נעשה כך מיד להצהרה תיאולוגית.

העברת הכלים הקדושים אינה פרט חסר המשך.

עשרות שנים אחר כך מביא בלשאצר את הכלים שמבית המקדש בירושלים כדי להשתמש בהם במשתהו (דָּנִיֵּאל 5.2-4).

חילול זה קודם מיד להכרזה על נפילת בבל.

קיים אפוא קשר ספרותי חשוב בין דניאל 1 לדניאל 5.

דניאל 1 מראה את בבל נושאת את כלי המקדש.

דניאל 5 מראה את המלך הבבלי האחרון מחלל אותם ברגע שמלכותו מגיעה לקצה.

הסיפור מקיף כך את תולדות האימפריה הבבלית בגורלם של הכלים הקדושים.

ניצחון כרכמיש הוא נקודת מפנה מכרעת, אך אין פירושו שמצרים חדלה מיד להתקיים כמעצמה מדינית.

מצרים נשארת גורם אזורי חשוב.

מלכי יהודה ימשיכו להתפתות לחפש בה תמיכה נגד בבל.

מדיניות זו תורמת למתחים שיובילו להתערבויות המאוחרות של נבוכדנצר.

יש אפוא להבין את שנת 605 כמעבר במאזן הכוחות, ולא כהיעלמות מיידית של כל השפעה מצרית.

דניאל אינו מגיע לבבל בעקבות אירוע בודד.

העתקתו שייכת לשינוי גיאופוליטי רחב בהרבה.

נפילת הכוח האשורי, היריבות בין מצרים לבבל, ניצחון כרכמיש והתפשטות בבל קובעים את המסגרת המדינית שבה מתרחש סיפורו.

ספר דניאל מתחיל אפוא ברגע שבו ההיסטוריה האישית של הצעיר היהודי פוגשת את זו של הממלכות הגדולות.

דניאל 1 אינו מכחיש כלל את הסיבות המדיניות והצבאיות של האירוע.

לנבוכדנצר יש צבא.

מצרים מנוצחת.

יהודה מאבדת בהדרגה את אוטונומיותה.

אך המספר מוסיף ממד שהניתוח המדיני לבדו אינו יכול לספק:

״ויתן אדני בידו את יהויקים.״ (דָּנִיֵּאל 1.2)

הטקסט אינו מחליף אפוא את ההיסטוריה בתיאולוגיה.

הוא מציע קריאה תיאולוגית של ההיסטוריה.

האימפריות פועלות באמת, אך אצל דניאל אינן הרמה האחרונה של ההסבר.

כדי להציג את הקשרו של דניאל 1, הנוסח הבא מאפשר להימנע מן הבלבולים העיקריים:

בשנת 605 לפנה״ס נבוכדנצר, שהיה עדיין יורש העצר בעת מסע כרכמיש, מנצח ניצחון מכריע את הצבא המצרי. ניצחון זה פותח לבבל את השלטון על סוריה-ארץ ישראל. בתנועת ההתפשטות שבאה אחריו עוברת יהודה מתלות מצרית לשלטון בבלי. דניאל 1 ממקם בהקשר זה התערבות נגד ירושלים, העברת חלק מכלי המקדש ובואם של דניאל וכמה צעירים יהודים לבבל. יש להבחין בין התערבות זו לבין הגלות הגדולה של 597 ולבין חורבן ירושלים בשנת 586 לפנה״ס.

נוסח זה שומר על רצף האירועים ההיסטורי מבלי לזהות באופן מלאכותי את כרכמיש עם המצור על ירושלים.

2 מְלָכִים 23.29-30 ; 2 מְלָכִים 23.31 ; 2 מְלָכִים 23.33-34 ; 2 מְלָכִים 23.35 ; 2 מְלָכִים 24.1 ; 2 מְלָכִים 24.10-12 ; 2 מְלָכִים 24.14-16 ; 2 מְלָכִים 25.1-2 ; 2 מְלָכִים 25.8-10 ; 2 מְלָכִים 25.11 ; 2 דִּבְרֵי הַיָּמִים 35.20-24 ; יִרְמְיָהוּ 46.2 ; יְחֶזְקֵאל 1.1-3 ; דָּנִיֵּאל 1.1 ; דָּנִיֵּאל 1.1-2 ; דָּנִיֵּאל 1.3-6 ; דָּנִיֵּאל 1.2 ; דָּנִיֵּאל 5.2-4.