רק ימים ספורים לאחר הנאום הגדול שנישא בחג השבועות, ביום ראשון 22 במאי 33 (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.14-40), פטרוס ויוחנן נמצאים שוב בבית המקדש, והפעם לפני המון רב שבא לראות את הריפוי המופלא של איש צולע מלידה, המוכר היטב לתושבי ירושלים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 3.1-10).
כמו בחג השבועות, פטרוס רואה בנס הזה הזדמנות חדשה להכריז את הבשורה, ובאופן טבעי הוא נושא דברים כדי להסביר להמון את משמעותו של האירוע יוצא הדופן.
2- מסר שבמרכזו אישיותו של המשיח
נאומו של פטרוס, תקיף במיוחד, מזכיר בכמה היבטים את נאומו של יוחנן המטביל. כמו המבשר שקדם לו, הוא קורא לשומעיו לתשובה ולשיבה אל אלוהים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 3.1-2 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 3.19). עם זאת, מסרו מתייחד באופיו הממוקד עמוקות במשיח.
כל טיעונו מתכנס אל ישוע המשיח, אל מותו, אל תחייתו ואל האדרתו אצל האב (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 3.13-15). מבלי להשתמש במינוח התאולוגי שיפותח מאוחר יותר באיגרות, פטרוס מציג כבר את יסודות הגאולה שהושגה בקורבנו של המשיח. מי שנדחה והוסגר למוות בידי בני אדם הוקם לתחייה ורומם בידי אלוהים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 3.15).
מעתה בשמו נעשים הניסים ובשמו מוצעת לבני האדם סליחת החטאים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 3.16 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 3.19).
3- התשובה וזמני ההתרעננות
בניגוד לנאום חג השבועות, פטרוס אינו מזכיר כאן במפורש לא את טבילת המים ולא את מתנת רוח הקודש. מטרתו המיידית היא בראש ובראשונה לפרש את ולהוכיח שישוע הוא אכן המשיח שנחזה בידי משה והנביאים (דְּבָרִים 18.15 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 3.22-24).
הוא מדגיש גם את הצורך בתשובה, כדי שהחטאים ימחו ויבואו זמני ההתרעננות שאלוהים הבטיח (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 3.19-21).
4- השפעת הנאום
לוקס אינו מוסר בדיוק רב כל כך את התוצאות המיידיות של ההטפה השנייה הזאת כפי שעשה בנאום חג השבועות. אפשר אף שחלק ניכר מהקהל כבר שמע את פטרוס כמה ימים קודם לכן והצטרף כבר לקהילה המשיחית הצעירה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.41).
אף על פי כן, תגובתן המהירה של הרשויות הדתיות, שהביאו למעצרם של פטרוס ויוחנן (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.1-3), מראה שלנאום החדש הייתה השפעה ניכרת. לוקס מציין אכן ש«רבים מאלה ששמעו את הדבר האמינו» ושמספר המאמינים הגיע אז לכחמשת אלפים גברים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.4).
סביר אפוא שההטפה השנייה הזאת תרמה תרומה משמעותית לצמיחת הקהילה בירושלים, מבלי שאפשר לקבוע בדייקנות כמה מאמינים חדשים נוספו בהזדמנות זו.
5- פטרוס ויוחנן, שני שותפים שאין להפריד ביניהם
יוחנן מלווה את פטרוס לאורך כל האירועים האלה, אך לוקס אינו מביא שום דבר מדבריו. שתיקה זו אינה אומרת שהוא נותר פסיבי. רואות בבירור בפטרוס וביוחנן שותפים שאין להפריד ביניהם במפעל המיסיונרי הזה, ויעמידו אותם יחד לפני ה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.13).
מאז הבשורות, שני התלמידים האלה מופיעים לעיתים קרובות יחד (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.8 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.2-8), וספר מעשי השליחים מאשר את שיתוף הפעולה ההדוק הזה.
לוקס אינו מציין עוד היכן נמצאים שאר השליחים ומאה ועשרים התלמידים שהוזכרו קודם (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.15). הסיפור מתמקד בעיקר בפטרוס וביוחנן, מבלי לשלול את נוכחותם של מאמינים אחרים בקרבת מקום. מיקוד ספרותי זה מאפשר ללוקס להאיר את התפקיד המיוחד שמילאו שני האנשים האלה בראשית ימי הקהילה.
6- ניסים בשירות ההטפה
סיפוריו של לוקס מראים שהניסים הופכים שוב ושוב להזדמנויות להכריז את הבשורה. הם אינם מהווים לעולם מטרה בפני עצמם, אלא מושכים את תשומת לבם של ההמונים כדי להוביל אותם אל ישוע המשיח.
פטרוס מופיע באופן טבעי כדובר הראשי של חבורת השליחים, תפקיד שמילא כבר בימי שירותו הארצי של האדון (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 16.16 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 6.68-69).
7- המשכיות עם הטפת הנביאים
הקריאה לתשובה לא הייתה חדשה בעיני השומעים היהודים. מושג זה שייך מימים ימימה לרוחניות ישראל ותפס מקום חשוב בהוראת הנביאים (יְשַׁעְיָהוּ 55.7 ; יוֹאֵל 2.12-13). יוחנן המטביל עצמו שב על נושא זה בתחילת שירותו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 3.1-2).
שומעיו של פטרוס לא הופתעו אפוא כלל מן הקריאה הזאת לשוב אל אלוהים. החידוש האמיתי היה במקום אחר: יסוד הישועה לא נחפש עוד בקורבנות בית המקדש, אלא באישיותו של ישוע המשיח עצמו.
פטרוס מציג עתה את המשיח הצלוב והקם לתחייה כקיום ההבטחות שניתנו לאבות ולנביאים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 3.25-26). כך ההטפה השליחית משתלבת ברצף היהדות המקראית ובה בעת פותחת שלב חדש בתולדות הישועה, שבמרכזו אישיותו ופעלו הגואל של האדון ישוע המשיח.
8- קהל יהודי בעיקרו
הנאום השני של פטרוס מופנה בבירור אל קהל יהודי בעיקרו. הוא נישא בתחומי בית המקדש, נשען כולו על כתבי ישראל ופונה אל מראי מקום המוכרים ליהודי המאה הראשונה.
פטרוס פונה אל בני עמו כאל יורשי ההבטחות שניתנו לאברהם ולנביאים. מטרתו אינה לגלות להם את אלוהי ישראל, שהם מכירים כבר, אלא להוכיח להם שישוע מנצרת הוא המשיח שהוכרז מזה זמן רב, ושבו מוצאות עתה הבטחות הברית את קיומן (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 3.25-26).