לוקס עצמו מציין שמסר רק חלק מן הנאום שנשא פטרוס. הוא מוסיף: “ובדברים רבים אחרים העיד בהם והזהירם לאמור: היושעו מן הדור העקום הזה” (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.40). הערה זו מרמזת שהשליח הרחיב עוד את טיעונו בזכות היותו של ישוע המשיח, וקרא לשומעיו לתשובה ולאמונה.
2- השפעת הדרשה של פטרוס
השפעת הדרשה הייתה עצומה. השומעים, שנגעו עמוק בליבם דברי פטרוס, נענו בחיוב לקריאתו וביקשו להיטבל (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.37-41). תגובה זו מראה שהנאום השליחי השיג את מטרתו.
עולי הרגל היהודים שהיו בירושלים, שכבר הכירו את הכתובים ונזונו מהתקווה המשיחית, היו קשובים במיוחד להוכחה המושתתת על התורה, התהלים והנביאים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.14-36).
3- צמיחה בלתי צפויה
הגל הפתאומי של המאמינים החדשים הרשים כנראה עמוקות את השליחים ואת שאר התלמידים. מאחר שנעדרה מהם עתה הנוכחות הפיזית של רבם, לא יכלו עוד לפנות אליו כדי לקבל הוראות במישרין. הטיפול בקהילה שגדלה זה עתה בכשלושת אלפים איש היווה אתגר גדול וסימן את תחילתו של שלב חדש בתולדות הקהילה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.41).
בהקשר זה התגלה בואו של רוח הקודש כחיוני מיד כדי להדריך מבחינה רוחנית את הקהל הצעיר הזה ולאפשר לשליחים למלא את השליחות שהפקיד בידיהם המשיח (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.8; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 14.26; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 16.13).
4- הטבילות הנוצריות הראשונות
נראה סביר שקבוצת מאה ועשרים התלמידים התארגנה במהירות כדי להתמודד עם הצמיחה הבלתי צפויה הזאת (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.15). הטבילות שבוצעו באותו יום המשיכו את אלה שנהגו קודם לכן יוחנן המטביל (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 1.4-5) וכן תלמידי ישוע בראשית שירותו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.22; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 4.1-2).
הטבילה מופיעה מעתה כאות הנראה לעין להצטרפות למסר הבשורה וכנקודת הכניסה לקהילה החדשה הזאת.
5- משמעות חדשה של הטבילה
הטבילה עצמה לא הייתה דבר חריג בעיני יהודים אדוקים אלה. מזה זמן רב קבעו הוראות היהדות טבילות טקסיות שונות שנועדו לסמל טהרה (וַיִּקְרָא 15.5-13; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 7.3-4). בריכות הטהרה הרבות הממוקמות בסביבות בית המקדש הקלו אגב כך את קיום הטבילות האלה.
עם זאת, הטבילה הנוצרית קיבלה עתה משמעות חדשה. היא כבר לא ביטאה רק טהרה סמלית או הכנה לבואו של המשיח, כבהטפת יוחנן המטביל, אלא נקשרה לתשובה, לסליחת החטאים ולמפעל הגאולה שהשלים ישוע במותו ובתחייתו (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.38; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָרוֹמִיִּים 6.3-4).
הגאולה שהושגה בקורבנו של המשיח הייתה אפוא היסוד עצמו של טבילה זו, ממד שנעדר משירותו של יוחנן, אשר הכין רק את הלבבות לבוא המושיע (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.3-6; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.29).
6- קהילה בהנהגת רוח הקודש
סביר שחלק ניכר של אלתור אפיין יום יוצא דופן זה. איש מן התלמידים כנראה לא שיער תוצאה בהיקף כזה. דווקא בהקשר זה פעולת רוח הקודש מתגלה כחיונית.
כולם התמלאו ברוח הקודש בראשיתו של יום יוצא דופן זה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.1-4), ונוכחות אלוהית זו אפשרה לכלל הקהילה, גברים ונשים, לפעול בחוכמה ובסדר הדרוש כדי לקלוט ולהדריך את ההמון הזה של מאמינים חדשים.
כך, כבר ברגעיה הראשונים גילתה הקהילה שאינה נשענת על יכולות אנושיות בלבד אלא על פעולתה הריבונית של רוח הקודש, בהתאם להבטחת האדון שקם לתחייה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.4-5; זְכַרְיָה 4.6).
ה
?