נוכח ההמון שלא חדל לגדול, סביר שפטרוס והתלמידים האחרים פנו אל סביבות בית המקדש, המקום היחיד שהיה מסוגל להכיל קהל כזה. בהקשר יוצא דופן זה מבין פטרוס שעליו לנאום כדי להכריז את הבשורה לרבבות אלה. בכך הוא הולך בעקבות מורו, שהוראותיו ודרכו בהפצת הבשורה נחרטו עמוק בזיכרונו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 5.1-2; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 8.1).
2- השתנותו של פטרוס
הניגוד לפטרוס שהכרנו כמה שבועות קודם לכן בולט במיוחד. חמישים ושלושה ימים קודם לכן, בחצר הכהן הגדול, הכחיש מי שעתיד היה להפוך לדובר העיקרי של השנים עשר את רבו מתוך פחד (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.69-75; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.15-27). מעתה, אותו אדם עצמו מופיע לפני המון עצום בביטחון מרשים.
שינוי פנימי זה נראה כאחד הגילויים הקונקרטיים הראשונים של פעולת רוח הקודש בחיי השליחים, בהתאם להבטחת האדון: “תקבלו כוח כשרוח הקודש תבוא עליכם, ותהיו לי עדים” (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.8).
טבעי שפטרוס נוטל את היוזמה בנאום נוצרי גדול ראשון זה. מראשית שירותו של ישוע הוא מופיע לעתים קרובות כדובר חוג השליחים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 16.16; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 6.68-69). שום דבר אינו מעיד שהכין את הנאום מראש. הביטחון שהוא מגלה מזכיר את דברי ישוע שהכריז שרוח הקודש תסייע לתלמידיו כשיצטרכו להעיד (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 10.19-20; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 12.11-12).
3- נאום המושתת על הכתובים
הנאום עצמו מצטיין בבהירותו ובסמכותו. פטרוס פותח בהפרכת האשמת השכרות שהעלו כמה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.13-15), ואחר כך הוא מפרש את אירועי חג השבועות לאור נבואת יואל (יוֹאֵל 2.28-29; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.16-21).
לאחר מכן הוא מציג את ישוע מנצרת, מזכיר את שירותו, את נסיו, את מותו ובעיקר את תחייתו (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.22-24), ובהמשך מוכיח, מתוך התהלים, שאירועים אלה בושרו בכתובים (תְהִלִּים 16.8-11; תְהִלִּים 110.1; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.25-36). טיעונו נשען אפוא על עדות הכתובים ועל עדות השליחים, שהפכו לעדי תחייתו של ישוע המשיח (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.22).
4- קריאה לתשובה
דברי פטרוס נוגעים עמוק במצפונם של שומעיו (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.37). רבים מהם שמעו כנראה על ישוע, נכחו בגזר דינו או היו עדים לתופעות יוצאות הדופן שליוו את מותו, ובראשן החושך ורעידת האדמה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.45; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.51-54). הנאום השליחי מעניק עתה פירוש לאירועים אלה ומציג את ישוע כמשיח שבישרו הנביאים.
בדברי פטרוס מצויים גם כמה צלילים משירותו של יוחנן המטביל. כמותו הוא קורא לשומעיו לתשובה ולטבילת מים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 3.1-6; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 1.4). אולם מופיע חידוש מהותי: פטרוס מבשר גם את מתנת רוח הקודש שהבטיח אלוהים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.38-39). הבטחה זו היא אחד האותות של הברית החדשה שבישרו הנביאים (יִרְמְיָהוּ 31.31-34; יְחֶזְקֵאל 36.25-27).
5- הטבילה בשם ישוע המשיח
הטבילה מתבצעת מעתה בשם האדון ישוע המשיח (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.38). בנוסחה זו מדגיש פטרוס שסליחת החטאים נשענת מעתה על מפעל הגאולה של המשיח ולא עוד על חזרה על קורבנות בית המקדש (אִגֶּרֶת אֶל־הָעִבְרִים 9.11-14; אִגֶּרֶת אֶל־הָעִבְרִים 10.10-14).
מבלי להתנתק מיד ממנהגי היהדות, הטפה זו מניחה את היסודות למה שיהפוך בהדרגה לנורמה של הקהילה הצעירה. העומק התיאולוגי של נאום זה, שבועות ספורים בלבד לאחר הצליבה, הוא אחת העדויות הבולטות ביותר לפעולת רוח הקודש בחיי השליחים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 14.26; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 16.13).
6- שלושת אלפים מאמינים חדשים
תוצאתה של הדרשה הנוצרית הראשונה הזאת בולטת ביותר. נוגעים בלבם, שומעים רבים מקבלים בברכה את דברי פטרוס (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.37). באותו יום מצטרפים לקהילת התלמידים כשלושת אלפים איש (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.41).
הקהילה נכנסת כך לשלב חדש בתולדותיה. מה שהיה עד אז קבוצה קטנה של כמאה ועשרים מאמינים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.15) הופך לפתע לקהילה של כמה אלפי אנשים. ההתפשטות שבישר ישוע מתחילה אז להתגשם בפעולת רוח הקודש, המתגלה מיד כחיונית להנהגתה ולצמיחתה של הקהילה הצעירה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.8).
?
ה