_23 אם כן, העלאתו על הצלב מתרחשת בסביבות השעה 9 לפי הכתוב במרקוס. אי-הדיוק במדידה מאפשר להוסיף את זמן ההליכה עד להר גולגותא. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.20-41 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.31-56 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.26-49 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.17-30.
_24 כל חברי האלה יכולים עתה להשתתף בחגיגת הפסח המשפחתית, ברוח רגועה לאחר מה שהם רואים כניצחון מזהיר. אך האירועים לא יתפתחו כפי שדמיינו!
_25 מסביבות הצהריים ועד השעה 15:00 יש חושך על אזור ירושלים. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.45 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.33 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.44.
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
בין האירועים המלווים את צליבתו של המשיח ישוע, הופעת החושך באור יום היא אחד האותות הבולטים ביותר המדווחים בבשורות. שלושת מחברי הבשורות הסינופטיות מזכירים תופעה זו בהתאמה: "מהשעה השישית עד השעה התשיעית היה חושך על כל הארץ" (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.45 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.33 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.44-45).
בספירת השעות היהודית, השעה השישית מקבילה בערך לצהריים והשעה התשיעית לשלוש אחר הצהריים. כך, בעוד השמש הייתה אמורה להיות בשיאה, חושך בלתי רגיל מכסה את הארץ במשך שלוש שעות בערך. הניגוד המרשים הזה בין הרגע המואר ביותר ביום לבין הופעת החושך לא יכול היה שלא להותיר רושם עמוק על עדי האירוע.
מבחינה תיאולוגית נראה שלחושך זה יש משמעות סמלית מרכזית. בכתבי הקודש החושך קשור לעיתים קרובות למשפט אלוהי, לצרה או להתערבות יוצאת דופן של אלוהים בתולדות בני האדם (שְׁמֹות 10.21-23 ; יוֹאֵל 2.10 ; עָמוֹס 8.9). הנביא עמוס הכריז: "והיה ביום ההוא, נאם אדני יהוה, והבאתי השמש בצהריים והחשכתי לארץ ביום אור" (עָמוֹס 8.9). בלי לטעון בוודאות שנבואה זו התכוונה ישירות לצליבה, הדמיון נותר מדהים.
אפשר להבין את החושך הזה גם כביטוי לחומרה יוצאת הדופן של הרגע. לפי האמונה הנוצרית, ישוע נושא אז את חטאי העולם ומשלים את מלאכת הגאולה שהנביאים בישרו עליה (יְשַׁעְיָהוּ 53.4-6 ; הָאִגֶּרֶת הָרִאשׁוֹנָה לְפֶטְרוֹס הַשָּׁלִיחַ 2.24). מפרשים אחדים ראו אפוא בחושך זה אות קוסמי המדגיש את החשיבות האוניברסלית של מות המשיח.
אפשר גם להבחין בכך בצניעות אלוהית. בעוד בן האלוהים חשוף להשפלה פומבית, מוכה, מוחרף ונצלב, נראה שהחושך מכסה בחלקו את סצנת החרפה הזאת. אף שהטקסטים המקראיים אינם אומרים זאת במפורש, פירוש זה ממחיש כיצד ייתכן שאלוהים הביע את התנגדותו לאלימות שהופעלה נגד עבדו הצדיק (יְשַׁעְיָהוּ 52.13-14 ; יְשַׁעְיָהוּ 53.3).
בסביבות השעה התשיעית צועק ישוע בקול גדול. לוקס מוסר את דבריו האחרונים: "אבי, בידיך אפקיד רוחי" (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.46). גם מתי ומרקוס שומרים את זכר הצעקה האדירה הזאת שקדמה מיד למותו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.50 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.37). לנוכחים, הצעקה הזאת נתפסה ללא ספק תחילה כביטוי אחרון של סבל קיצוני. רק לאחר שהאור שב ונקבע המוות הבינו עד תום שהמשיח נשם זה עתה את נשימתו האחרונה.
השעה התשיעית הייתה גם זמן תפילת הערב וקורבן התמיד במקדש (שְׁמֹות 29.39 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 3.1). שעה זו, שבדרך כלל סומנה בתקיעות טקסיות, קבעה את קצב החיים הדתיים בירושלים. ואולם י"ד בניסן זה שונה מכל הימים האחרים. ברגע שבו נחגג שה הפסח בזיכרון הקולקטיבי של ישראל, השלים ישוע את קורבנו על הצלב (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.29 ; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 5.7).
התופעות שבאו אחר כך מחזקות עוד את אופיו יוצא הדופן של היום הזה: פרוכת המקדש נקרעת מלמעלה למטה, הארץ רועדת והסלעים נבקעים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.51 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.38 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.45). נוכח כל האותות האלה, ה ה שהופקד על הפיקוח על ההוצאה להורג נרגש עמוקות. מתי מוסר את הצהרתו: "אמנם זה היה בן אלוהים" (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.54). לוקס מדגיש מצדו שהוא שיבח את אלוהים בהכירו בחפותו של ישוע (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.47).
כך נראה החושך של הצהריים כדבר רב יותר מתופעה אטמוספרית בלבד. הוא אות חגיגי המלווה אחד האירועים המרכזיים בסיפור המקראי: מותו של המשיח ישוע. בעוד אור העולם נדחה בידי בני האדם (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.4-5 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 8.12), נראה שהבריאה עצמה מעידה על חשיבותו של הרגע הייחודי הזה בתולדות הישועה.