_3 הבית הוא, לדעתנו, ביתה של מרים אמו של יוחנן המכונה מרקוס. מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 12.12.
_4 סעודת הפסח מתחילה בערב יום חמישי, אחרי השעה 18:00. אצל היהודים זה כבר יום שישי (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.17, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.20, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.14-18). לכן זה אינו הסדר הרשמי, שייערך בערב יום שישי הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.28.
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
1- כינון סעודת האדון הקדושה: רגע בעל משמעות רוחנית עצומה
כינון סעודת האדון הקדושה במהלך סעודת הפסח נושא משמעות רוחנית ותאולוגית עצומה. המשיח ישוע, ברגע המדויק שבו הוא חולק את סעודת הפסח האחרונה הזו עם תלמידיו, מעניק משמעות חדשה מן היסוד לסמלים עתיקים המושרשים עמוק בזיכרון ישראל. הלחם הלא חמץ (מצה) וכוס היין, מרכיבים מוכרים ומחויבים על פי הטקס בסעודת הפסח (שְׁמֹות 12.8 ; שְׁמֹות 12.14-20), הופכים מעתה לאותות גלויים ויעילים של גופו הנמסר ושל דמו הנשפך לישועת העולם (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.26-28 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.22-24 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.19-20).
מעשה כינון זה נטוע ברציפות של פסח העברים ובה בעת משלים אותו סופית. המשיח אינו מנציח עוד רק את היציאה ממצרים; הוא מחולל גאולה חדשה וסופית, גאולה מן החטא ומן המוות (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָרוֹמִיִּים 6.22-23 ; אִגֶּרֶת אֶל־הָעִבְרִים 9.12).
2- הפרשנות הכריסטולוגית החדשה של שה הפסח
המשיח ישוע אינו מפרש עוד את שה הפסח כזיכרון בלבד של גאולה היסטורית שהייתה, אלא כהכרזה נבואית וכהגשמה של גאולה רוחנית סופית. במותו הקרוב על הצלב הוא מביא סליחת חטאים וחותם ברית חדשה בין אלוהים לאנושות, כפי שהובטח בנבואה: ”הנה ימים באים, נאום ה, וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה“ (יִרְמְיָהוּ 31.31-34 ; אִגֶּרֶת אֶל־הָעִבְרִים 8.8-12).
ברית חדשה זו, שלא כברית הישנה החרוטה על לוחות אבן, תיכתב בלבבות בידי רוח הקודש (יְחֶזְקֵאל 36.26-27 ; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָשֵּׁנִית אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִים 3.3). היא נשענת לא על דם פרים ושעירים, שאינו יכול להסיר חטאים באמת (אִגֶּרֶת אֶל־הָעִבְרִים 10.4), אלא על דמו היקר של המשיח, ”שה תמים וללא רבב“ (הָאִגֶּרֶת הָרִאשׁוֹנָה לְפֶטְרוֹס הַשָּׁלִיחַ 1.18-19). כך מתקיימים דברי יוחנן המטביל: ”הנה שה האלוהים הנושא חטאת העולם!“ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.29).
3- ההכרזה המפורשת על מות המשיח
סצנה זו הייתה צריכה להבהיר לתלמידים את הכול בבירור גמור. המשיח ישוע מדבר בלי עקיפין ובלי רעלה אלגורית: ”זה גופי הניתן בעדכם“ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.19); ”זה דמי, דם הברית, הנשפך בעד רבים לסליחת חטאים“ (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.28). הלשון שנעשה בה שימוש — גוף נתון, דם נשפך — מורה במפורש על מוות אלים וקורבני.
אופיים הצוואתי של דברים אלה גלוי: המשיח מחלק את גופו ואת דמו כפי שאדם מחלק את רכושו לפני מותו. הוא מכונן זיכרון נצחי (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.19 ; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 11.24-25) המניח את היעדרו הגופני הקרוב. הכול במחוות ובמילים אלה מבשר בגלוי את מותו הקרב.
4- אי ההבנה המתמשכת של התלמידים
ואף על פי כן, למרות בהירותם של דברים אלה, התלמידים נשארים באי הבנה עמוקה. פסיביות זו מפתיעה את הקורא בן זמננו, ובמיוחד זו של שמעון פטרוס, תלמיד בעל מזג כה נלהב ומהיר תגובה. הוא שהתנגד בתוקף לכך שהרב ירחץ את רגליו — ”לעולם לא תרחץ את רגלי!“ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.8) —, הוא שמאוחר יותר ישלוף את החרב בגן גת שמני (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.10), אינו אומר מילה כשהמשיח מכריז בצורה כה מפורשת על מותו הקרב.
שתיקה זו של התלמידים מעידה על עומק עיוורונם הרוחני. לבם מסרב מן הקרביים לרעיון שמי שהכירו בו כמשיח, בן האלוהים החי (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 16.16), יוכל לסבול ולמות מוות מחפיר. אי הבנה זו צוינה במפורש בידי לוקס: ”הם לא הבינו דבר מכל זה; הדבר היה מכוסה מהם ולא ידעו מה שנאמר“ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 18.31-34).
5- הסירוב הלא מודע לאפשרות הצלב
אנו סבורים שבאף רגע בסעודה זו לא דמיינו התלמידים באמת מוות המתרחש במהירות כזו ובאכזריות כזו. תקוותם המשיחית, שהזינו אותה ציפיות העם למלכות מפוארת ומנצחת, שימשה מסך נפשי שמנע מהם לקלוט את אפשרות הצלב (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.21 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.6).
אילו היה מציאות זו מודעת להם לגמרי, היו מנסים ללא ספק למנוע את מעצר רבם. פטרוס אף ייתן לכך הוכחה כמה שעות מאוחר יותר כשיכה את עבד הכהן הגדול (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.10-11). אך ברגע זה של הסעודה נשארת הכרזת המשיח בעיניהם דבר סתום, לשון שהם שומעים בלי להבין (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 9.32).
6- נוכחותו המטרידה של יהודה ליד השולחן
לוקס מציין פרט מטלטל המחדד את המתח הדרמטי של הסצנה: יהודה איש קריות עדיין נוכח ליד שולחן קדוש זה ברגע כינון הסעודה. המשיח ישוע מצהיר במפורש: ”אולם הנה יד מוסרי אתי על השולחן“ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.21). ציון זה של לוקס שונה מסדר הסיפור שמרמז עליו יוחנן, שנראה כמי ששם את עזיבתו של יהודה לפני כינון הטקס (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.30).
שאלת הסדר הכרונולוגי המדויק של האירועים נתונה לדיון פרשני. כך או כך, נוכחות הבוגד בסעודת הברית החדשה מדגישה את עומקו שאין לחקור של החסד האלוהי: המשיח מגיש את אות אהבתו אפילו למי שעומד למסור אותו. אור וחושך יושבים זה לצד זה ליד אותו שולחן, ומראים שהחסד מוצע לכול, אפילו לאלה שבסופו של דבר פונים ממנו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.10-11 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 5.45).
7- כתיבת סיפורי הבשורה לאחר הפסחא
יש לציין שטקסטים אלה של הבשורה נכתבו לאחר צליבתו ותחייתו של המשיח. לאור אירועי הישועה האלה הבינו התלמידים בדיעבד את משמעות דברי רבם ומעשיו בסעודה זו. רוח הקודש, שהובטחה בידי המשיח, הזכירה להם את הכול והסבירה להם (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 14.26 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 16.13).
מות הרב ותחייתו היו הניצוץ ההרמנויטי שהאיר את הבנתם. הקם לתחייה עצמו נאלץ לפתוח את מוחם כדי שיבינו את הכתובים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.45). רק לאור הצלב והקבר הריק מקבלות מחוות אלה את משמעותן המלאה: הלחם השבור הופך לאות יעיל של הגוף שהוקרב, הכוס — לאות דם הברית הנצחית החותמת את הפיוס בין אלוהים לבני אדם (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָרוֹמִיִּים 5.8-11 ; אִגֶּרֶת אֶל־הָעִבְרִים 9.14-15).
8- עדות השליחים של פאולוס: התגלות ישירה
השליח פאולוס, אף שלא היה נוכח פיזית בסעודה זו — מאחר שבאותה עת עדיין לא היה תלמיד המשיח —, מוסר בכל זאת את סיפורה בסמכות מופלאה:
עדות זו של פאולוס עשויה להיראות מפתיעה במבט ראשון: כיצד יכול השליח לתאר סצנה זו כאילו היה עד ישיר לה? התשובה מצויה בדבריו שלו: ”כי אני קיבלתי מאת האדון את אשר מסרתי לכם“ (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 11.23). פאולוס מאשר במפורש שמסורת זו נמסרה לו בהתגלות ישירה מן האדון שקם לתחייה, ולא רק במסירה אנושית (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַגָּלָטִיִּים 1.11-12).
9- טיבה של ההתגלות לפאולוס
קביעה זו מעלה שאלה פרשנית חשובה: האם קיבל פאולוס ידיעה זו אך ורק בהתגלות מיסטית, או גם דרך המסורת השליחית שהועברה בידי עדי ראייה? שתי הדרכים אינן סותרות זו את זו. פאולוס פגש בוודאי את השליחים בירושלים (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַגָּלָטִיִּים 1.18-19 ; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַגָּלָטִיִּים 2.1-2) וקיבל מהם את המסורות על המשיח ישוע.
עם זאת, הביטוי ”מאת האדון“ (apo tou Kyriou) מרמז שפאולוס רואה במסורת זו מסורת שהאדון עצמו הסמיך אותה בסופו של דבר, בין בהתגלות ישירה בחוויותיו המיסטיות (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָשֵּׁנִית אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִים 12.1-4) ובין באישור אלוהי של המסורת שקיבל. כך או כך, פאולוס מדבר בסמכות רוחנית העולה על זו של מוסר בלבד: הוא מוסר דבר של האדון לכנסייה של כל הזמנים.
10- המימד האסכטולוגי של סעודת האדון הקדושה
פאולוס מסיים את הוראתו בקביעה בעלת משקל אסכטולוגי רב: ”כי כל אימת שאתם אוכלים את הלחם הזה ושותים את הכוס הזאת, אתם מכריזים את מות האדון עד בואו“ (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 11.26). סעודת האדון הקדושה אינה אפוא רק זיכרון המופנה אל העבר; היא גם הכרזה בהווה וציפייה המופנית אל העתיד.
בכל פעם שהכנסייה חולקת את הלחם הזה ואת הכוס הזאת, היא מקיימת שלוש פעולות רוחניות בו-זמנית: היא מנציחה את מותו הקורבני של המשיח (מימד העבר), היא מכריזה על מוות זה כיסוד הישועה (מימד ההווה), והיא מחכה לשובו המפואר של האדון (מימד העתיד). הסעודה היא אפוא הסקרמנט המובהק של ”הזמן שביניים“ האסכטולוגי, בין בואו הראשון לבואו השני של המשיח (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס אֶל־טִיטוֹס 2.13 ; חזוֹן יוֹחָנָן 22.20).
11- הסעודה כציפייה לסעודה המשיחית
המשיח ישוע עצמו הדגיש את המימד האסכטולוגי הזה בעת הכינון: ”אני אומר לכם, מעתה לא אשתה מפרי הגפן הזה עד היום שבו אשתה אותו חדש עמכם בממלכת אבי“ (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.29 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.25 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.18). דבר זה פותח את האופק של הסעודה המשיחית, אותו משתה אסכטולוגי שבישרו הנביאים, שבו יאסוף אלוהים את עמו בקהילה מושלמת (יְשַׁעְיָהוּ 25.6-8 ; חזוֹן יוֹחָנָן 19.9).
סעודת האדון הארצית היא אפוא ציפייה סקרמנטלית לאותו משתה שמימי. היא מאחדת את המאמינים של כל הזמנים בקהילה אחת עם המשיח הצלוב והקם לתחייה, בציפייה להופעתו המפוארת.
12- סיכום: אות לאהבה מושלמת ולקהילה נצחית
כך סעודת האדון הקדושה שכונן המשיח ישוע באותו ערב חורגת מעבר להנצחה הטקסית בלבד של אירוע מן העבר. היא הכרזה חיה ויעילה: היא מבשרת את מות הגאולה של המושיע, חוגגת את ניצחונו הסופי על המוות בתחייה, ומחכה בתקווה לשובו המפואר כדי להקים במלואה את מלכות האלוהים (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 15.54-57).
בשברו את הלחם ובחלקו את הכוס בערב פסח זה, מעניק המשיח ישוע לשלו את האות המוחשי של אהבה מושלמת — האהבה שהובילה אותו לתת את נפשו למען אהוביו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 15.13) — ואת הערבון לקהילה נצחית עם אלוהים האב. ”כי כה אהב אלוהים את העולם, עד שנתן את בנו יחידו, למען כל המאמין בו לא יאבד כי יהיו לו חיי עולם“ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.16-17). בסעודה קדושה זו מוצאת האהבה האלוהית את ביטויה העליון ואת מסירתה האינטימית ביותר למאמינים של כל הזמנים.