_3 הבית הוא, לדעתנו, ביתה של מרים אמו של יוחנן המכונה מרקוס. מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 12.12.
_4 סעודת הפסח מתחילה בערב יום חמישי, אחרי השעה 18:00. אצל היהודים זה כבר יום שישי (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.17, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.20, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.14-18). לכן זה אינו הסדר הרשמי, שייערך בערב יום שישי הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.28.
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
1- מעשה יחיד במינו המסופר בבשורה על פי יוחנן
מבין ארבע הבשורות, רק יוחנן מספר על רחיצת רגלי התלמידים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.1-17). בעוד שהבשורות הסינופטיות מדגישות בעיקר את ייסוד סעודת האדון (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.26-29 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.22-25 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.19-20), יוחנן בוחר לספר על מעשה בעל משמעות תאולוגית יוצאת דופן.
במהלך הסעודה קם ישוע, פושט את גלימתו, לוקח מגבת וחוגר אותה סביב מותניו, יוצק מים לקערה ומתחיל לרחוץ את רגלי תלמידיו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.4-5).
בעולם היהודי של המאה הראשונה הייתה רחיצת הרגליים מחווה של הכנסת אורחים, שהצריכו אותה ההליכות בדרכים מאובקות. בדרך כלל עשה זאת עבד, משרת, או במשפחות הצנועות ביותר אדם בעל מעמד נמוך יותר (בְּרֵאשִׁית 18.4 ; בְּרֵאשִׁית 19.2 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 7.44).
העובדה שהרב עצמו מקיים את השירות הזה נראית אפוא כהיפוך מוחלט של הערכים האנושיים.
2- הרב נעשה משרת
במעשה זה ישוע אינו נותן רק שיעור בענווה.
הוא מגלה את מהותה של משימתו.
מי שהתלמידים מכירים בו כמשיח וכאדון מקבל מרצונו את מקומו של המשרת.
גישה זו ממחישה בצורה מושלמת את תורתו שלו:
היא גם מגשימה את הדברים שאמר קודם לכן:
“בן האדם לא בא כדי שישרתו אותו, אלא כדי לשרת ולתת את נפשו כופר תחת רבים” (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 20.28 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 10.45).
רחיצת הרגליים נעשית כך הקדמה גלויה לעין למעשה השירות הגדול ביותר, שישוע יבצע כעבור שעות אחדות כשיתן את חייו על הצלב.
3- אי-ההבנה של פטרוס
כפי שקורה לא פעם בבשורות, שמעון פטרוס מבטא באופן ספונטני את מה שכמה תלמידים חושבים מבלי לעז לומר.
נדהם עד עמקי נפשו, הוא מסרב שרבו יעשה לו מעשה השמור למשרתים:
סירובו אינו מעיד על חוסר אהבה, אלא על הבנה חלקית עדיין של משימת המשיח.
בעיניו, המשיח אינו יכול להשפיל את עצמו כך.
ואולם ישוע משיב לו שאת המשמעות העמוקה של המעשה הזה אפשר יהיה להבין במלואה רק אחרי מותו, תחייתו ומתן רוח הקודש (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.7 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 16.12-13).
4- “אם לא ארחץ אותך...”
תשובתו של ישוע היא לבו התאולוגי של הסיפור:
“אם לא ארחץ אותך, אין לך חלק עמי” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.8).
רחיצת הרגליים חורגת כאן ממחווה פשוטה של הכנסת אורחים.
היא נעשית סמל לפעולת הטיהור שרק המשיח יכול לבצע.
האדם אינו יכול להיכנס לשותפות עם אלוהים בזכות מעשיו שלו.
עליו להיטהר בפעולתו של בן האלוהים.
טיהור זה ימצא את הגשמתו בקורבן הצלב, שבו ישפוך ישוע את דמו לסליחת החטאים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.28 ; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָאֶפְסִיִּים 1.7 ; הָאִגֶּרֶת הָרִאשׁוֹנָה לְיוֹחָנָן הַשָּׁלִיחַ 1.7).
5- הרחצה ורחיצת הרגליים
נאמן לאופיו הספונטני, פטרוס משנה מיד את גישתו:
ישוע משיב לו:
“הרחוץ אינו צריך אלא לרחוץ את רגליו” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.10).
הטקסט היווני משתמש כאן בשני פעלים שונים.
הראשון (louō) מציין רחצה מלאה.
השני (niptō) מציין רחיצה של חלק מהגוף, כאן הרגליים.
הבחנה זו מאירה את משמעות דבריו של ישוע.
מי שכבר שייך למשיח טהור לחלוטין לפני אלוהים.
אף על פי כן לא חדל לחיות בעולם המסומן בחטא.
כשם שהרגליים מתלכלכות בהליכה, כך המאמין זקוק כל העת לשוב אל האדון כדי שהשותפות שלו עמו תתחדש (הָאִגֶּרֶת הָרִאשׁוֹנָה לְיוֹחָנָן הַשָּׁלִיחַ 1.8-9).
הטקסט אינו עוסק אפוא באובדן הישועה או בשמירתה, אלא בטיהור היומיומי הדרוש לחיי התלמיד.
6- יהודה: טהרה חיצונית בלבד
ישוע מוסיף מיד:
“אתם טהורים, אך לא כולכם” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.10).
יוחנן מבהיר מיד שהערה זו נוגעת ליהודה איש קריות (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.11).
יהודה קיבל כלפי חוץ את אותו שירות שקיבלו שאר התלמידים.
ואף על פי כן לבו נשאר סגור.
הבהרה זו מראה שהטיהור המסומל ברחיצת הרגליים אינו נובע מטקס חיצוני.
הוא מחייב אמונה אמיתית בישוע המשיח.
כך מציב יוחנן בעדינות זו מול זו שתי מציאויות: טיהור חיצוני וגלוי, והטיהור הפנימי שרק המשיח יכול לבצע.
7- דוגמה לכל התלמידים
לאחר שלבש שוב את בגדיו, ישוע עצמו מסביר את המשמעות המעשית של מעשהו:
“דוגמה נתתי לכם, למען תעשו כאשר עשיתי לכם” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.15).
האדון אינו מייסד כאן טקס חדש שנועד להחליף את הסקרמנטים.
הוא מזמין את תלמידיו לאמץ את אותה גישה של שירות צנוע וללא כל אינטרס.
הגדולה בממלכת אלוהים אינה בשליטה, אלא בשירות הזולת (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.24-27).
לקח זה מכין ישירות את המצווה החדשה שתבוא כעבור רגעים ספורים:
“אהבו איש את רעהו כאשר אהבתי אתכם” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.34-35).
השירות נעשה כך הביטוי הממשי של האהבה הנוצרית.
8- רחיצת הרגליים מבשרת את הצלב
לבסוף, לסיפור זה משמעות כריסטולוגית עמוקה.
ההשפלה מרצון של ישוע בקרב תלמידיו מבשרת את ההשפלה העמוקה בהרבה שיעבור על הצלב.
בפשטו את גלימתו, בלקחתו את דמות המשרת ואחר כך בלבשו שוב את בגדיו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.4 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.12), יוחנן מתאר תנועה המזכירה את זו שפיתח השליח פאולוס:
בן האלוהים משפיל את עצמו מרצון כדי להשלים את ישועת האנושות.
רחיצת הרגליים היא אפוא חי של כל מפעל הגאולה של המשיח.
9- התפתחות ספרותית מרשימה
יוחנן בונה את הסיפור הזה בהתקדמות קפדנית במיוחד.
הקורא עובר בזה אחר זה:
- ממעשהו הממשי של ישוע (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.4-5);
- לאי-ההבנה של פטרוס (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.6-9);
- ואז להסבר הרוחני (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.10-11);
- ולבסוף ליישום לכל התלמידים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.12-17).
התקדמות זו מובילה מן הנראה אל הבלתי נראה, מן הפעולה אל פירושה, ואחר כך מן ההוראה התאולוגית אל היישום המעשי.
זהו אחד המבנים הסיפוריים היפים ביותר בבשורה על פי יוחנן.
10- הענווה מגלה את כבוד הבן
רחיצת הרגליים מסכמת להפליא את התאולוגיה של יוחנן.
מי שהוא האדון והרב (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.13) בוחר בחופשיות להיות משרתם של תלמידיו.
השפלתו אינה פגיעה בכבודו; להפך, היא ההתגלות המושלמת ביותר שלו.
בשרתו את שלו עד כדי כריעה לפניהם, ישוע מגלה את פניו האמיתיות של אלוהים: אלוהים שאוהב, מטהר ונותן את עצמו לישועת בני האדם (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.16-17 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.1).
כך, מעשה זה אינו רק דוגמה מוסרית. הוא כבר מבשר את הצלב, שבו יושלם השירות הגדול ביותר שניתן לאנושות, בקורבן מרצון של בן האלוהים.
ניתן לעיין בנספח ANN128 : המשרת במקרא: מעבד ה' ועד רחיצת הרגליים.