_3 הבית הוא, לדעתנו, ביתה של מרים אמו של יוחנן המכונה מרקוס. מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 12.12.
_4 סעודת הפסח מתחילה בערב יום חמישי, אחרי השעה 18:00. אצל היהודים זה כבר יום שישי (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.17, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.20, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.14-18). לכן זה אינו הסדר הרשמי, שייערך בערב יום שישי הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.28.
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
1- הבהרה מושגית: ”הסעודה האחרונה“ בראייה מחודשת
יש מקום להבחנה מושגית חשובה: אין אנו יכולים לכנות סעודה זו ”אחרונה“ במובן המוחלט של המילה. הרי לאחר תחייתו שב המשיח ישוע וחלק סעודות עם תלמידיו. מחבר הבשורה יוחנן מספר בפרט את התמונה הבלתי נשכחת על חוף ים טבריה, שם הכין האדון המוקם לתחייה דג צלוי ולחם לשבעה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 21.9-13). גם לוקס מציין שהקם לתחייה אכל לעיני תלמידיו כדי להעיד על ממשותה הגופנית של תחייתו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.41-43).
ואף על פי כן נשארת סעודה זו של ליל יום חמישי ייחודית במהותה ובהיקפה התאולוגי: היא סעודת הפסח האחרונה שנחגגה לפני הייסורים, ובעיקר המסגרת לכינון סעודת האדון. לפיכך המסורת הנוצרית מכנה אותה בצדק ”הסעודה“ או ”סעודת האדון“ (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 11.20).
2- המסגרת הזמנית: ערב יום חמישי, י״ד בניסן
זהו ערב יום חמישי, 31 במרס שנת 33, לפי הכרונולוגיה המקובלת ביותר בין ההיסטוריונים. בהתאם לעיקרון העברי של ספירת הימים, היום הליטורגי החדש מתחיל בשקיעת החמה, בסביבות השעה שש בערב (בְּרֵאשִׁית 1.5; וַיִּקְרָא 23.32). כך, אף שעדיין יום חמישי לפי הלוח האזרחי ה, כבר נכנסנו לפי הלוח היהודי אל י״ד בניסן, יום הפסח.
נתון כרונולוגי זה חיוני להבנת הקשר בין אירועי הייסורים ומשמעותם הטיפולוגית: המשיח ישוע חוגג את הפסח ברגע שבו הוא עומד להיות להגשמתו הסופית.
3- נוכחות השנים עשר ויציאתו של יהודה
מחבר הבשורה לוקס מציין במפורש שהשנים עשר נוכחים בתחילת הסעודה: ”וכשהגיעה השעה, הסב לשולחן והשליחים עמו“ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.14). מספר סמלי זה של השנים עשר, המייצג את שנים עשר שבטי ישראל (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 19.28; חזוֹן יוֹחָנָן 21.12-14), מדגיש את ההיבט הקהילתי של התכנסות זו: המשיח אוסף סביבו את הגרעין המייסד של ישראל המחודשת.
אולם יהודה איש קריות לא יישאר עד סוף הסעודה. לאחר שקיבל מידי המורה את פרוסת הלחם הטבולה, נכנס בו השטן, והוא יצא מיד אל תוך הלילה כדי להוציא לפועל את בגידתו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.26-30). יוחנן מציין בפשטות נוגעת ללב: ”והיה לילה“ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.30), ובציון זמן זה הוא מורה על הכניסה אל החשכה הרוחנית העוטפת את מעשה הבגידה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.53).
4- סעודת פסח לפי הסינופטיים
שלוש הבשורות הסינופטיות נחרצות ופה אחד: אכן מדובר בסעודת פסח שנחגגה לפי הוראות ה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.17-19; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.12-16; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.7-13). לוקס מתעקש במיוחד על נקודה זו: ”ובא יום חג המצות, שבו היה צריך לזבוח את הפסח“ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.7).
מרכיבי סדר הפסח ניכרים בסיפור: הלחם הבלתי חמוץ (המצה), כוסות היין הטקסיות, דברי הפירוש שאמר ראש המשפחה, ואווירת ההנצחה של יציאת מצרים (שְׁמֹות 12.14; שְׁמֹות 13.8-10). המשיח ישוע מקיים כך את המחוות העתיקות ובה בעת מעניק להן משמעות חדשה מן היסוד.
5- הכרונולוגיה של יוחנן: מתח לכאורה
ברם, מחבר הבשורה יוחנן מציג נתון כרונולוגי השונה לכאורה. הוא מציין שמאשימיו של ישוע, במשפטו לפני פילטוס, ”לא נכנסו אל הפרטוריון, כדי שלא יטמאו ויוכלו לאכול את הפסח“ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.28). רמז זה מצביע על כך שהסדר הרשמי טרם נערך בעת המשפט, בבוקר יום שישי.
יוחנן מאשר כרונולוגיה זו בכך שהוא מכנה את יום הצליבה ”ערב הפסח“ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.14). כך, לפי נקודת המבט של יוחנן, המשיח ישוע נצלב בדיוק ברגע שבו נזבחו כבשי הפסח בבית המקדש, ובכך מתחזקת במופת הטיפולוגיה של שה האלוהים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.29; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.36).
6- הרמוניזציה של מסורות הלוח
הבדל לכאורה זה בין יוחנן לסינופטיים מוסבר בדו־קיומן, בימי בית שני, של כמה מסורות לוח בתוך היהדות. מחקרים היסטוריים, ובפרט אלה המבוססים על כתבי היד של , גילו שה נהגו לפי לוח שמש של 364 ימים, השונה מלוח הירח הרשמי שנהגו לפיו שלטונות המקדש.
זאת ועוד, הגלילים וחוגים מסוימים של ה נהגו לעתים במסורות לוח שונות מאלה של ה הירושלמים. כך, המשיח ישוע ותלמידיו, בני הגליל, היו חוגגים את הפסח לפי מנהגם האזורי, יום אחד לפני הסדר הרשמי של המקדש. השערה זו, שמגינים עליה פרשנים בני זמננו, מאפשרת ליישב את נתוני הסינופטיים ושל יוחנן בלי להניח סתירה.
7- ההשגחה האלוהית בבחירת העת
הסבר לוחי זה מגלה גם את עומקה של ההשגחה האלוהית. המשיח ישוע, שהיה מודע לחלוטין ל”שעה“ שקבע האב (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.1; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 17.1), בחר לחגוג סעודת פסח מוקדמת זו כדי לחלוק רגע של קרבה עם אנשיו לפני ייסוריו. הוא ידע שלמחרת, בשעה המדויקת שבה ישחטו הכבשים בחצרות המקדש, יוקרב הוא עצמו על הצלב קרבן כפרה על חטאי העולם.
צירוף מקרים טיפולוגי זה אינו מקרי: הוא מגלה את הגשמת דמויות הברית הישנה. המשיח הוא ”פסחנו“ ש”נזבח“ (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 5.7), שה הפסח האמיתי ”תמים וללא רבב, שנודע מראש לפני יסוד העולם“ (הָאִגֶּרֶת הָרִאשׁוֹנָה לְפֶטְרוֹס הַשָּׁלִיחַ 1.19-20).
8- כינון סעודת האדון: אות הברית החדשה
סעודה זו של ליל יום חמישי היא המסגרת החגיגית לכינון סעודת האדון. המשיח ישוע לקח את הלחם, ברך, בצע ונתן לתלמידיו באמרו: ”זה גופי הניתן בעדכם; עשו זאת לזכרי“ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.19; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 11.24). כמו כן, לאחר הסעודה לקח את הכוס ואמר: ”הכוס הזאת היא הברית החדשה בדמי, הנשפך בעדכם“ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.20; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 11.25).
הלחם והיין הופכים כך לאותות הנראים של נתינה שלמה: נתינת חייו למען ישועת האנושות. כינון זה מגשים את ההבטחה הנבואית של ירמיהו על הברית החדשה הכתובה בלבבות (יִרְמְיָהוּ 31.31-34; אִגֶּרֶת אֶל־הָעִבְרִים 8.8-12) ואת זו של יחזקאל על ההתחדשות הפנימית בידי הרוח (יְחֶזְקֵאל 36.26-27).
9- אופיו החגיגי של נאום הפרידה
אופיו החגיגי במיוחד של ערב זה ניכר בטון נאומו של המשיח ישוע עצמו. הוא אינו פונה עוד אל ההמון כרבי מלמד, אלא מדבר כחבר קרוב וכרועה קשוב העומד לעזוב את צאנו לזמן מה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 10.11-18; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 15.13-15). אווירת הסעודה רוויה בבת אחת חומרה נבואית ועדינות רועה.
נאומי הפרידה שמוסר יוחנן (פרקים 13 עד 17) נמנים עם הדפים העמוקים ביותר של ההתגלות בברית החדשה. המשיח מבשר בהם את הליכתו אל האב (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 14.1-3; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 16.28), מבטיח את שליחת הפרקליט, רוח האמת (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 14.16-17; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 16.7-15), וקורא לתלמידיו להישאר באהבתו כשם שהזמורות נשארות מחוברות לגפן (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 15.1-11).
10- הקריאה לאהבת אחים
בלב פרידה זו מניח המשיח ישוע לתלמידיו מצווה חדשה: ”אהבו איש את רעהו; כשם שאהבתי אתכם, אהבו גם אתם איש את רעהו. בזאת יכירו כולם שתלמידי אתם, אם תהיה אהבה ביניכם“ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.34-35; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 15.12-17).
מצוות אהבת האחים היא אות ההיכר של הקהילה המשיחית. אין מדובר עוד רק באהבת הרע כמוך (וַיִּקְרָא 19.18), אלא באהבה ”כפי ש“המשיח אהב, כלומר עד כדי נתינה עצמית מוחלטת (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָאֶפְסִיִּים 5.2; הָאִגֶּרֶת הָרִאשׁוֹנָה לְיוֹחָנָן הַשָּׁלִיחַ 3.16). מידתה של אהבה חדשה זו היא הצלב עצמו.
11- התודעה הנבואית של המשיח
המשיח ישוע יודע בבהירות מושלמת שהסבל קרוב, שהצלב מחכה לו כבר למחרת. אולם הרחק מלברוח או להפגין חרדה לפני בני אדם, הוא מעיד על שלום ריבוני העולה על כל הבנה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 14.27; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַפִּילִפִּיִּים 4.7). שלווה זו נובעת מציות מושלם לרצון האב, שבא לידי ביטוי בפרט בתפילה בגת שמני: ”אבי, אם אפשר, יעבור ממני הכוס הזאת! אך לא כרצוני, כי אם כרצונך“ (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.39; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.36; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.42).
תפילת הכהן הגדול ביוחנן 17 מגלה את עומק השותפות בין הבן לאב על סף הייסורים. המשיח מתפלל על הוד עצמו באמצעות הצלב (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 17.1-5), על שמירת תלמידיו וקידושם (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 17.6-19), ועל אחדותם של כל המאמינים שיבואו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 17.20-26).
12- המורשת הרוחנית שהועברה לתלמידים
בסעודה זו שבערב ייסוריו מוסר המשיח ישוע לתלמידיו את מורשתו הרוחנית. הוא מפקיד בידיהם את דברי האב (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 17.8; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 17.14), מעודד אותם לנאמנות בעיצומן של הרדיפות הבאות (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 15.18-21; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 16.1-4), ומבטיח להם שעצבותם הנוכחית תהפוך לשמחה עם שובו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 16.20-24).
כך הוא חותם, בקרבת העלייה, את השותפות הנצחית בין אלוהים לבני אדם ומכונן את הברית החדשה שהתנבאו עליה מדורות. התלמידים, שעדיין נבוכים ואינם תופסים במלואה את משמעות הדברים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 16.17-18), יקבלו את אורה של רוח הקודש לאחר חג השבועות (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 14.26; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.1-4).
13- הפניה לנספח ANN027 : סעודת הפסח
את מסקנותינו המפורטות בעניין סתירה כרונולוגית לכאורה זו על מועד סעודת הפסח אנו מציגים בנספח ANN027 : סעודת הפסח האחרונה. שם נבחנים לעומק הנתונים ההיסטוריים (לוחות בית שני, מנהגי הגליל, עדויות יוספוס פלביוס והמשנה), העמדות הפרשניות הקלסיות והעכשוויות, וכן ההשלכות התאולוגיות של כל השערה.
שאלה זו, הרחוקה מלהיות סקרנות כרונולוגית גרידא, נוגעת בלב הכריסטולוגיה: היא קובעת את היחס הטיפולוגי בין שה הפסח לקרבנו של המשיח, ומאירה את משמעות כינון האוכריסטיה.
14- סיכום: הסעודה הפותחת את הדרך לגאולה
סעודה זו, הרחוקה מלהיות טקס פולחני גרידא או מנהג מקובל, נשארת אחד המעשים המשמעותיים ביותר בכל שירותו הארצי של המשיח ישוע. היא מסכמת את תולדות הישועה מאז יציאת מצרים, מגשימה את הדמויות הנבואיות של הברית הישנה, ומכוננת את הברית החדשה המושתתת על אהבתו הגואלת של המושיע.
בכינון סעודת האדון פותח המשיח את הדרך לגאולה שהושלמה על הצלב ולשותפות הנצחית בין אלוהים לעמו. ”כי כה אהב אלוהים את העולם עד שנתן את בנו יחידו, למען כל המאמין בו לא יאבד אלא יהיו לו חיי עולם“ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.16-17). דבר זה, שנאמר קודם בשירותו של ישוע, מוצא בסעודת הפסח הזאת את המחשתו הדברנית ביותר ואת הגשמתו הקרובה ביותר.