דניאל הנביא

יאשיהו, מלך ממלכת יהודה, בולט כמלך האחרון שהיה מסור באמת לשמירת תורת משה. בניגוד לסבו מנשה ולאביו אמון, הוא מתחייב לכבד את אלוהים ומבער את כל מקומות הפולחן המוקדשים לאלים זרים, שקבעו בארץ קודמיו.

La lecture des écrits d'Ésaïe lui révèle que les Babyloniens s'apprêtent à dominer la région (יְשַׁעְיָהוּ 39.5-7). Conscient qu'un jugement divin est imminent sur la nation de Juda — en raison de son abandon des voies de l'Éternel —, le roi sait également que le prophète Jérémie avertit sans relâche le peuple, depuis vingt-trois ans, des répercussions de son apostasie. Toutefois, ayant restauré l'observance de la Loi, Josias reçoit la promesse que ce châtiment ne s'abattra pas de son vivant (2 מְלָכִים 22.18-20).

באמצעות הנביאה חולדה הוכרז הדבר האלוהי הזה. מצב זה מזכיר שדבר אינו מופקר למקרה: סמכות עליונה, אלוהים עצמו, מתזמר את ההיסטוריה לפי תכנית שנקבעה בריבונות.

שלושים ואחת שנות מלכותו של יאשיהו התאפיינו בשלום, אך הדין שהוכרז היה חייב לבוא בהכרח. לאחר שלמד את נבואות ישעיהו, הבחין המלך בתהפוכות הגיאו־פוליטיות העמוקות שהתחוללו. הוא הבין שעלייתה של בבל מציעה הזדמנות אסטרטגית: להתיישר עם הכוח החדש הזה במקום להישאר תחת חסותה של מצרים, שנחשבה יקרה מדי במסים.

בהקשר זה קיבל יאשיהו את ההחלטה הנועזת לאתגר את פרעה נכו. האם יוזמה זו הונחתה על ידי הבטחה שנתקבלה מבבל, או שמא הייתה פשוט טעות בשיקול הדעת? כך או כך, פעולתו, שנראתה כמתריסה נגד כל היגיון מול העוצמה הצבאית המצרית, התבררה כטעות גורלית.

בשנת 609 לפנה״ס ההחלטה להתייצב נגד נכו גוררת השלכות טרגיות. בעמק מגידו מאבד יאשיהו את חייו ומסיים שלושים ואחת שנות מלכות. בתקופה ההיא דניאל הצעיר הוא רק כבן עשר.

ארבע שנים לאחר מות יאשיהו נקלעת ממלכת יהודה בין שאיפות מצריות ובבליות. בשנת 605 לפנה״ס, לאחר ניצחונו על האשורים והמצרים בכרכמיש, מוביל נבוכדנאצר השני חלק מעם יהודה בשבי לבבל, ובהם דניאל וחבריו. הצעיר הוא אז רק כבן ארבע עשרה. מסירותם הבלתי מתפשרת של ארבעת הנערים הללו — דניאל, חנניה, מישאל ועזריה — לאלוהיהם נותרת מופלאה.

Cette déportation marque le point culminant d'une détérioration politique et sociale qui s'aggrave depuis des années, comme l'avait annoncé le prophète Jérémie. Le règne paisible de Josias n'a fait que retarder cette chute inévitable. Bien que la situation économique et sociale critique du pays puisse sembler imputable au lourd tribut exigé par les Égyptiens, la véritable cause réside dans l'abandon de l'Éternel par le peuple.

הנביא ירמיהו מזכיר את תקופת האסון הזאת שנמשכת שבעים שנה:

דניאל לעולם לא ישוב אל מה שהוא רואה כ״הארץ היפה ביותר בעולם״, כלשון יחזקאל וכלשונו הוא. נאמן לאלוהיו עד סוף ימיו, יישאר בבל וישרת את השליטים השונים שיבואו זה אחר זה.

La chute de Babylone en 539 av. J.-C. — marquée par la prise de la ville par les Perses le 12 octobre — met fin à la domination babylonienne. Cyrus, nouveau maître de l'empire, adopte une politique de tolérance : il encourage les peuples conquis à pratiquer leur religion et leurs coutumes, et autorise les Judéens à regagner leur patrie pour reconstruire le Temple (יְשַׁעְיָהוּ 44.28, יְשַׁעְיָהוּ 45.1-4).

תחילת ההגמוניה הבבלית ניתנת לתיארוך לשנת 609 לפנה״ס, שנת מותו של יאשיהו, והיא מסתיימת בשנת 539 לפנה״ס, כלומר תקופה של שבעים שנה, בהתאם לנבואת ירמיהו. מחזורים נוספים באותו אורך ניכרים בהיסטוריה היהודית, ובראשם שבעים השנים המפרידות בין חורבן בית המקדש בשנת 587 לפנה״ס לבין בנייתו מחדש החלקית בשנת 516 לפנה״ס, ואחריהן שיפוצים עד שנת 417 לפנה״ס בימי דריוש השני. תקופות שונות אלה ממחישות את דיוק נבואת ירמיהו ומדגישות שההיסטוריה מונחית על ידי הרצון האלוהי.

נקודות המפתח ההיסטוריות המצויות ברוב סיפורי ספר דניאל מאפשרות לשחזר את הכרונולוגיה של חייו.

דניאל מקפיד לתארך את האירועים, לפי כללי תקופתו, על פי מספר שנות מלכותם של המלכים. לפיכך, בזכות הרמזים שנותן דניאל, אנו יודעים:

הגענו כך לשנת 539 לפנה״ס; דניאל הוא אז בן שמונים.

כשמשווים את הנתונים המקראיים לאלה של העמים הקדומים — הכשדים, הבבלים והאשורים — מתקבל דיוק היסטורי יוצא דופן. תרבויות אלה הקפידו על התבוננות בגרמי השמים (שמש, ירח, כוכבים) ורשמו את התאריכים החשובים בתולדותיהן. התצפיות האסטרונומיות האלה שימשו להתאמת החודשים והשנים, וכן לניסיון לחזות את העתיד.

הטקסט המקראי מספק סימוני זמן מדויקים, כגון ״בשנה הראשונה למלכות דריוש״. לעיתים מוזכרים אף החודש והיום המדויקים, ויש בכך שפע של מידע לתיארוך האירועים.

הדיוק שמביא הסופר עזרא, הקובע את התאריך 3 באפריל 458 לפנה״ס לפי הלוח הגרגוריאני שלנו, מתברר כמכריע. אזכור זה אינו נועד רק לאשר את האמת ההיסטורית של האירוע: נראה שפרט זה, שנדמה חסר חשיבות, הוא בעל חשיבות עליונה להבנתנו בימינו.

חשיבותו של נתון זה מתבהרת עוד יותר כשבוחנים את גילוייו המפתיעים של דניאל על שבעים השבועות. דברים אלה, בעלי משקל רב, ראויים לתשומת לב מיוחדת בהמשך מחקרנו.

Daniel se distingue par son intelligence exceptionnelle et sa vaste érudition. À plusieurs reprises, il interprète avec succès songes et présages pour les souverains successifs de Babylone, soulignant systématiquement que ces révélations ne proviennent pas de ses propres capacités, mais de son Dieu (דָּנִיֵּאל 2.27-28, דָּנִיֵּאל 4.18). Au fil des années, il est progressivement élevé à des fonctions d'autorité considérables (דָּנִיֵּאל 2.48, דָּנִיֵּאל 6.2-3).

חרף האחריות הפוליטית הבכירה הזאת, נשאר דניאל קשור בעומק לשורשיו ולגורל עמו. הוא משקיע בהתמדה כדי להבין את סיבות גלות היהודים ואת משכה. לשם כך הוא צולל ללימוד הכתובים, ובפרט Torah — afficher la définition INF032 — בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים — וכן נבואות ירמיהו (דָּנִיֵּאל 9.2).

Par cette étude attentive, Daniel parvient à la conviction que les soixante-dix années de captivité annoncées par Jérémie arrivent à leur terme (יִרְמְיָהוּ 25.11-12, יִרְמְיָהוּ 29.10). Il discerne que les événements historiques auxquels il assiste confirment la parole prophétique.

מתוך דרך זו עולים שלושה יסודות:

• הנבואה,
• ההיסטוריה
• והלימוד המעמיק של הכתובים.

דניאל מבין שסוף הגלות קרוב. המפגש עם המלאך גבריאל, השליח האלוהי, בא לאשר ולחתום את ההבנה הזאת.

Ce qui surprend véritablement dans la révélation apportée par Gabriel, c'est qu'elle ne se concentre plus sur les soixante-dix années de captivité. L'ange présente une nouvelle période : sept fois soixante-dix ans, soit quatre cent quatre-vingt-dix ans. Contrairement à l'exil, cette ère annoncée ne se rapporte pas à la domination des nations étrangères sur les Judéens, mais à un temps spirituel aboutissant à un événement crucial : la mort du Messie (דָּנִיֵּאל 9.24-26).

מוות זה לא יהיה סתם סיום היסטורי; הוא יסמן את תחילתה של עידן חדש של גאולה וישועה לאנושות.

אנו פונים עתה אל הטקסט שנותר מפתח חיוני להבנת סיפורו של ישוע המשיח.

קטע זה עורר דיונים רבים והוליד שפע של תיאוריות, שלעיתים קשה לתפוס אותן. התסיסה הזאת סביב הטקסט מעידה ללא ספק על חשיבותו הרבה.

ברצוננו להדגיש הערה חיונית, המשיבה למי שרואה בטקסטים האלה חידות חסרות עניין.

דברי המלאך שמוסר דניאל רומזים שהגילויים האלה מיועדים לדור החי באחרית הימים. מתעוררת אפוא שאלה: האם אנחנו הדור האחרון הזה, בפרט לאור האותות שהתקיימו ביחס לישראל? אם כך הדבר, חובה ללמוד את הטקסטים האלה כדי להפיק מהם הסברים הגיוניים, רציונליים ומלמדים.

Si ces paroles doivent rester scellées, à qui sont-elles destinées ? Dieu aurait-il parlé en vain ? Rappelons que dans l'Apocalypse, Jean insiste sur le fait que sa révélation ne doit pas être cachée (חזוֹן יוֹחָנָן 22.10).

Reprenons donc l'analyse du texte de Daniel concernant ces soixante-dix semaines. Le verset 24 indique que cette période marque l'intervalle entre deux événements majeurs : le décret royal autorisant la reconstruction de Jérusalem et la mort du Messie (דָּנִיֵּאל 9.24). Six points clés liés à l'œuvre expiatoire du Messie Jésus — incluant sa mort et sa résurrection — y sont évoqués.

La septième et dernière semaine se distingue des précédentes par ses caractéristiques singulières (דָּנִיֵּאל 9.27). La précision de ces informations permet d'analyser l'Histoire sous un éclairage nouveau. Cependant, après examen de nombreux commentaires sur ce sujet, force est de constater une certaine déception : les interprétations varient, et même les exégètes les plus rigoureux ne s'accordent pas sur les dates.

לכן נזהה תחילה את הנקודות המוסכמות, לפני שנפנה לנושאי המחלוקת. הסיכון גבוה: מדובר בקביעת התאריך המדויק של מות ישוע מנצרת, המשיח. אם התאריך הזה מאשש את נתוני הבשורות, הדבר יאשר את ידיעת הכול ואת כול־יכולתו של אלוהים, וכן את דיוק תכניתו.

האחדות בשאלה זו מתגלה באמת רק במחקרים מעמיקים ומבוססים מבחינה מתודולוגית. המונח ״שבוע״ בהקשר זה יובן כמציין שבוע שנים, כלומר תקופה של שבע שנים. כך, שבעים השבועות שמזכיר דניאל מתאימים לסך של ארבע מאות ותשעים שנה (7 × 70).

Pourquoi interpréter ces semaines comme des unités annuelles ? Cette lecture procède d'une déduction logique : des semaines composées de jours ou de mois seraient manifestement disproportionnées par rapport à l'ampleur historique des événements décrits. L'année apparaît donc comme la seule unité de temps cohérente. Cette interprétation se trouve renforcée par l'usage que fait Daniel du terme « années » ailleurs dans ses récits (דָּנִיֵּאל 9.2), ce qui suggère qu'il demeure dans le même registre temporel lorsqu'il évoque ces semaines.

Le point de départ de cette période est lié à un décret royal autorisant la reconstruction de Jérusalem (דָּנִיֵּאל 9.25). Quant à la soixante-dixième et dernière semaine, elle est généralement considérée comme distincte des soixante-neuf premières, en raison des caractéristiques uniques qui lui sont associées.

המחלוקת העיקרית בין החוקרים נוגעת לתאריך הצו המלכותי שמסמן את תחילת התקופה הנבואית של ארבע מאות ותשעים שנה, וכן לפירוש השבוע השבעים. הבדלי ניתוח אלה פוגעים בעקביות החישובים שנועדו לקשור את התקופה הזאת לתאריך מדויק למות ישוע. מבין הימים האפשריים לחגיגת הפסח שחלו ביום שישי בתקופה הנדונה, נהוג לקבל את 7 באפריל שנת 30 ואת 1 באפריל שנת 33 לספירה.

כדי להתיישב עם נבואת דניאל, יש לזהות צו מלכותי המתיר את בניית ירושלים מחדש, להוסיף לו ארבע מאות ותשעים שנה — תוך התחשבות בהיעדר שנה אפס בלוח — ולהגיע לאחד משני התאריכים האלה. נוסף על כך, גם פירוש השבוע האחרון מעורר ויכוחים. יש הסבורים שאינו חלק בלתי נפרד מהתקופה ושהוא נדחה לקץ הימים; הספירה תהיה אז ארבע מאות שמונים ושלוש שנים ולא ארבע מאות ותשעים.

נבחן עתה את שתי הנקודות השנויות במחלוקת כדי להציע הסבר משביע רצון.

המקרא מזכיר ארבעה צווים מלכותיים העשויים לסמן את תחילת שבעים השבועות המוזכרים בספר דניאל. כל אחד מצווים אלה, היוצא מסמכות ריבונית, הוא מעשה רשמי שחייב לעמוד בקריטריון שקבע הטקסט הנבואי: ההיתר המפורש לבנות את ירושלים מחדש.

Un débat ancien et toujours vivace porte sur la question de savoir lequel de ces décrets doit être retenu comme point de départ. Sans prétendre trancher définitivement cette controverse, notre objectif est d'examiner attentivement les quatre actes royaux mentionnés dans les Écritures afin de proposer une interprétation susceptible de s'harmoniser avec דָּנִיֵּאל 9.24-25.

La référence la plus fréquemment invoquée concerne le décret rapporté par Néhémie, daté de 445 av. J.-C. (נחמיה 2.1-8).

לפי קטע זה נותן המלך ארתחשסתא לנחמיה רשות ללכת לירושלים כדי לשקם את העיר. צו זה, שתוארך לשנת העשרים למלכות ארתחשסתא, מזכיר במפורש את הבנייה מחדש, ולכן הוא עשוי להיות נקודת התחלה העולה בקנה אחד עם דברי דניאל.

אולם אם מוסיפים 490 שנה לשנת 445 לפנה״ס, מגיעים לשנת 46 לספירה — תוך התחשבות בהיעדר שנה אפס. תאריך זה מתברר כמאוחר מדי בהשוואה לשנים המקובלות בדרך כלל לצליבת המשיח, דהיינו 7 באפריל שנת 30 או 1 באפריל שנת 33.

Pour pallier cette difficulté, certains chercheurs ont proposé d'utiliser une « année prophétique » de 360 jours, en s'appuyant notamment sur les indications temporelles relatives au déluge (בְּרֵאשִׁית 7.11, בְּרֵאשִׁית 8.4). Selon cette méthode, la durée totale se trouve réduite d'environ 2450 jours, soit approximativement 6,8 années. Malgré cet ajustement, la période doit encore être corrigée pour coïncider avec les années 30 ou 33.

אם מביאים בחשבון רק את תשעה וששים השבועות הראשונים — תוך הוצאת האחרון, הנחשב נפרד —, החישוב הוא: 483 − 445 + 1 = 39. בהחלת שנה של 360 יום מפחיתים אחר כך כ־6.7 שנים, מה שמוביל לשנת 32; יש שלאחר תיקון בוחרים לבסוף בשנת 33. אף שגישה זו נפוצה מאוד, היא יוצרת רושם של כפיית הטקסט כדי להגיע לתוצאה שנקבעה מראש. הכול דומה יותר לחלק פאזל שהותאם באופן מלאכותי מאשר לביטוי של תכנית אלוהית המתאפיינת בדיוק.

תיאוריית אנדרסון, המבוססת על חישוב מסוג זה, נבחנת בפירוט רב יותר בנספח ANN067 שכותרתו ״התיאוריות של אנדרסון ודני״.

צו זה מתיר לעם יהודה לשוב למולדתו, אך הבנייה מחדש נוגעת רק לבית המקדש — הטקסט מפורש בעניין זה. נוסף על כך, תאריך זה מוקדם מדי: בהוספת 490 שנה ל־537 לפנה״ס מגיעים לשנת 47 לפנה״ס, רחוק מהתאריכים שנדונים למות המשיח.

צו זה אינו למעשה אלא אישור לצו שהוציא כורש. הוא מתמקד אך ורק בבניית בית המקדש מחדש ואינו מזכיר כלל את העיר. בהוספת 490 שנה ל־518 לפנה״ס היינו מגיעים לשנת 28 לפנה״ס — תאריך בלתי מתאים באותה מידה.

יש לציין שמדיניות השליטים הפרסים כללה מתן חופש דת ותמיכה בבנייה מחדש של מקומות פולחן. המוזיאון הבריטי שומר את גליל כורש המפורסם, המעיד על גישה זו ומאשש את הסיפורים המקראיים.

Il nous reste à examiner le décret mentionné dans עֶזְרָא 7.11-26. Si celui-ci ne s'avère pas être le point de départ recherché, il faudrait alors se tourner vers le décret de Néhémie ou envisager l'hypothèse — surprenante et peu probable — d'un cinquième décret n'ayant laissé aucune trace dans les Écritures.

לצו זה שלוש תכונות בולטות:

• הוא מובא במלואו בשפת המקור — ארמית —, בניגוד ליתר ספר עזרא הכתוב עברית. נאמנות זו לטקסט הרשמי מונעת כל שינוי אפשרי של המשמעות.
• התאריך מצוין בדיוק יוצא דופן: האחד בניסן של השנה השביעית לארתחשסתא, כלומר 3 באפריל 458 לפנה״ס לפי הלוח הגרגוריאני שלנו (עֶזְרָא 7.7-9).
• הערה מיוחדת רומזת להשראה אלוהית של צו זה (עֶזְרָא 7.27-28).

לפרטים נוספים ראו הנספח ANN006 שכותרתו ״התאריך המדויק של הצו״.

En ajoutant la période complète de 490 ans mentionnée en דָּנִיֵּאל 9.24, on obtient : −458 + 490 + 1 = 33. Nous parvenons ainsi au 3 avril 33, l'une des deux dates pressenties pour la résurrection du Messie — au jour près.

Une question demeure cependant : pourquoi existe-t-il un débat autour de cette date si l'équation semble si évidente ? La réponse réside dans le texte même d'עֶזְרָא 7.11-26 : le roi Artaxerxès n'y mentionne pas formellement la reconstruction de la ville de Jérusalem. Voilà pourquoi de nombreux exégètes écartent ce décret comme point de départ des soixante-dix semaines.

נוכיח שאף שהבנייה מחדש הזאת אינה מצוינת במפורש, היא מותרת במשתמע.

.

Après lecture de cet édit, force est de reconnaître qu'Artaxerxès ne mentionne pas expressément la reconstruction de Jérusalem — contrairement à son décret ultérieur adressé à Néhémie en 445 av. J.-C. (נחמיה 2.5).

נשים לב עם זאת ליחסו של המלך אל נחמיה: הוא אינו מהסס ואינו מתחמק בשאלת ההיתר לבנות את העיר מחדש. נראה שהשאלה המרכזית נוגעת יותר לאמצעים שיש להפעיל מאשר להחלטה עצמה. אפשר להסיק שהמלך כבר שקל אפשרות זו והתמקד כעת בהקצאת המשאבים הדרושים.

נבחן את פסוק 18:

המלך מדגיש את בית אלוהים, אך נותן לעזרא חופש פעולה רחב במסגרת הרצון האלוהי. והנה, מהו אותו רצון? הנביא ישעיהו הכריז עליו כמאה וחמישים שנה קודם לכן:

יוסף בן מתתיהו מספר בקדמוניות היהודים (ספר XI, פרק 1) שכורש נחשף לנבואה זו והתמלא רצון להגשים את הכתוב. בנוסחה ״תעשו כטוב בעיניכם, לפי רצון אלוהיכם״, בניית ירושלים מחדש כלולה אפוא במשתמע.

זאת ועוד, פסוקים 25-26 מעניקים לעזרא סמכויות מלאות להקים מחדש את מערכת המשפט:

כיצד אפשר לדמיין הקמת מערכת שיפוט בעיר חרבה? הבנייה מחדש מוקדמת מאליה במינוי זה.

Esdras avait manifestement compris le sens de ce décret, puisqu'il entreprit la reconstruction de la ville. Le chapitre 4 de son livre mentionne deux incidents ayant entravé la progression des travaux. Le second, rapporté en עֶזְרָא 4.7-16, se situe précisément sous le règne d'Artaxerxès.

יריבי השיקום כתבו למלך במחאה:

יש לשים לב: תלונתם אינה מבוססת על איסור כביכול לבנות את העיר מחדש, אלא רק על הסכנה העתידית של מרד. הדבר רומז שהבנייה מחדש הייתה אכן מותרת.

תשובת המלך משמעותית באותה מידה:

ארתחשסתא מורה להפסיק את העבודות, אך אינו מוקיע כל הפרה של צוו המקורי. לו לא כלל צו זה — ולו במשתמע — את ההיתר לבנות מחדש, היה המלך מגיב באמצעי ענישה חמורים בהרבה מהפסקה זמנית בלבד.

בשלב זה היו בתוקף רק שלושה צווים: אלה של כורש (537 לפנה״ס) ושל דריוש (518 לפנה״ס), שניהם נוגעים אך ורק לבית המקדש. הצו של שנת 458 לפנה״ס הוא אפוא שגרם להתנגדות זו — דבר המאשר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הבינו את ההיתר המשתמע שהכיל.

Cela explique également l'affliction de Néhémie lorsqu'il arriva à Jérusalem treize ans plus tard (נחמיה 1.3-4) : il savait que la reconstruction avait été autorisée, mais les progrès n'étaient pas à la hauteur de ses attentes. Rappelons que certaines familles impliquées dans les travaux de la muraille sous sa direction furent affectées à des sections situées à proximité de leurs maisons (נחמיה 3.10, נחמיה 3.23, נחמיה 3.28-30).

תפילת עזרא מאשרת שהוא הבין היטב את היקף הצו:

כשעזרא מדבר על ״מסתור בטוח בירושלים״, הוא רומז לבתים שנבנו מחדש ולעיר משוקמת.

מכל הסיבות האלה אנו מסיקים שצו המלך ארתחשסתא מ־3 באפריל 458 לפנה״ס הוא אכן נקודת ההתחלה של שבעים השבועות שמזכיר דניאל.

המלאך גבריאל הכריז לדניאל שתקופה של שבעים שבועות — כלומר 490 שנה — צריכה לחלוף עד מות המשיח (דָּנִיֵּאל 9.24-26). משום כך לא הכנסנו קטיעה בין השבוע הששים ותשעה לשבוע השבעים. עם זאת נותרת שאלה: מה עלה בגורל השבוע האחרון הזה, שבו אמור להופיע Antéchrist — afficher la définition INF265?

Selon notre interprétation, cette dernière semaine — ne s'étant pas déroulée comme prévu — a été en quelque sorte suspendue. Le temps s'est arrêté pour le peuple juif tandis que s'ouvrait l'ère de l'Église, ce « mystère » révélé par l'apôtre Paul (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָאֶפְסִיִּים 3.3-6). Cette semaine sera rejouée à la fin des temps ; elle deviendra alors une période de jugement et de tribulations (חזוֹן יוֹחָנָן 7.14), et s'achèvera par la victoire définitive du Messie Jésus.

מקבילה היסטורית מאירה עיקרון זה. לאחר הפסח יצאו העברים ממצרים והגיעו במהרה לשערי הארץ המובטחת. אך סירובם להיכנס אליה הביא את אלוהים לבטל את האירוע ולהחזיר את העם למדבר ארבעים שנה (בְּמִדְבַּר 14.33-34). בתום המסע הזה האירוע שוחזר: הפעם נכנס העם אל pays de Canaan — afficher la définition INF011 (יְהוֹשֻעַ 3.14-17). השבוע השבעים יתנהל לפי אותו עיקרון.

אנו מפתחים הצעה זו בנספח ANN067: התיאוריות של אנדרסון ודני.

Nous étudions maintenant le passage de דָּנִיֵּאל 9.24-27 :

Daniel annonce ici une période prophétique de « soixante-dix semaines » fixée pour le peuple d’Israël et pour Jérusalem (דָּנִיֵּאל 9.24). Dans le contexte prophétique, ces semaines doivent être comprises comme des semaines d’années, soit une durée totale de 490 ans.

מטרת התקופה הזאת היא התגשמות התכנית האלוהית: לכלא את הפשע, לכפר על החטא, להביא צדק עולמים, לחתום חזון ונביא ולמשוח קודש קודשים. הטקסט קושר אפוא ישירות את הנבואה הזאת למעשה המשיח ולגאולה.

Selon notre compréhension, ces 490 années forment un ensemble cohérent et continu, conduisant jusqu’au rejet et à la mort du Messie, événement central de l’expiation (יְשַׁעְיָהוּ 53.5-6 ; דָּנִיֵּאל 9.26). Toutefois, plusieurs objectifs mentionnés par Daniel ne semblent pas encore pleinement réalisés dans l’histoire. Cela conduit à envisager un accomplissement progressif de cette dernière semaine prophétique, dont l’achèvement appartiendrait encore à l’avenir.

Après avoir présenté la vision dans son ensemble, Daniel en détaille maintenant la structure (דָּנִיֵּאל 9.25). La période est divisée en deux segments : sept semaines, puis soixante-deux semaines, soit un total de soixante-neuf semaines prophétiques.

Le premier cycle de sept semaines correspond vraisemblablement à la restauration et à la reconstruction de Jérusalem dans un contexte de grandes difficultés, conformément aux récits d’Esdras et de Néhémie (נחמיה 4.17-18). Le second cycle de soixante-deux semaines conduit jusqu’à l’apparition du Messie.

דניאל מבחין אפוא בשלושה שלבים:

• תקופה ראשונה של 49 שנה המוקדשת לבניית ירושלים מחדש;
• תקופה שנייה של 434 שנה המובילה אל המשיח;
• ולבסוף, שבוע נבואי אחרון מיוחד, נפרד מקודמיו.

חלוקה מדויקת זו מדגישה את אופיו המסודר וההדרגתי של הלוח הנבואי שנתגלה לדניאל.

Le verset 26 constitue un tournant majeur de la prophétie (דָּנִיֵּאל 9.26). Daniel annonce qu’« après les 62 semaines » le Messie sera retranché. Cette expression doit être comprise à la lumière du verset précédent : les 62 semaines s’ajoutent aux 7 premières, soit un total de 69 semaines.

הטקסט מבהיר אפוא שהמשיח יוכרת אחרי 69 השבועות, ומכאן שהאירוע מתרחש במהלך השבוע הנבואי השבעים.

Daniel évoque ensuite la destruction de Jérusalem et du sanctuaire par « le peuple d’un prince qui viendra ». Historiquement, cette annonce trouve un accomplissement remarquable dans les événements de l’an 70, lorsque les armées romaines dirigées par Titus, fils de l’empereur Vespasien, détruisent Jérusalem et le Temple (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 21.20-24).

הנבואה מזכירה גם שממות שיימשכו ״עד קץ מלחמה״. תקופה זו ניתנת לקישור עם דיכויו הסופי של המרד היהודי בנפילת מצדה, בפסח שנת 73 לספירה.

Nous observons ici un phénomène fréquent dans les textes prophétiques : une compression du temps. Daniel juxtapose plusieurs événements séparés par de longues périodes historiques sans détailler les intervalles qui les séparent. Ce procédé apparaît également dans d’autres passages prophétiques (יְשַׁעְיָהוּ 61.1-2 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 4.18-21).

Le dernier verset introduit un personnage distinct du Messie (דָּנִיֵּאל 9.27). Alors que le Messie a disparu du récit prophétique, un nouvel acteur impose une alliance pour une semaine et interrompt les sacrifices au milieu de cette période.

שבוע זה מחולק לשני חלקים שווים של שלוש שנים וחצי. במחצית השנייה מתגלה השליט הזה כיריב אלים והרסני. אף שדניאל אינו משתמש במפורש במונח ״Antéchrist — afficher la définition INF265״, התיאור מתאים לזה שהתפתח מאוחר יותר בכתבי השליחים (2 סלוניס 2.3-4 ; חזוֹן יוֹחָנָן 13.1-8).

דניאל נראה אפוא כמציג שתי תקופות מקבילות:

• שבוע שבעים ראשון הממוקד במשיח;
• שני, אסקטולוגי, שנשלט בידי מחקה של המשיח.

בשני המקרים השבוע מסומן בשבר באמצע שבע השנים. מבנה מקביל זה נראה מכוון ומדגיש את הניגוד בין מעשה המשיח האמיתי לבין מעשה מחקהו.

אחד המאפיינים הבולטים ביותר בספר דניאל הוא החזון המצומצם הזה של ההיסטוריה. הנביא עובר ישירות מחורבן ירושלים לתקופה הסופית שלפני הקמת מלכות אלוהים, מבלי להזכיר במפורש את עידן הכנסייה.

Cette absence ne signifie pas que cette période n’existe pas, mais plutôt qu’elle ne fait pas partie du cadre principal de la révélation donnée à Daniel, centrée sur Israël et Jérusalem (דָּנִיֵּאל 9.24).

ההיסטוריה מאשרת כמה יסודות שהכריז הנביא:

חורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה;
פיזור העם היהודי;
סיום המלחמה נגד Rome — afficher la définition INF004 לאחר נפילת מצדה בשנת 73.

לאחר האירועים האלה נראה שהנבואה מדלגת קפיצה זמנית ניכרת אל קץ הימים, שבו מופיע השליט הזה, העוין את אלוהים ואת העם היהודי.

אנו מבקשים להסביר את השזירה הנראית לעין של שני השבועות הנבואיים: זה הקשור במשיח וזה הקשור בAntéchrist — afficher la définition INF265. לפי ניתוחנו, דניאל לא קיבל גילוי מפורט של כל האירועים העתידיים בהתפתחותם הכרונולוגית המלאה, אלא חזון נבואי מצומצם המתאפיין בצורה של דחיסת זמן. נראה שהתופעה הנבואית הזאת הביאה אותו להניח זה לצד זה, מנקודת מבט אחת, אירועים נפרדים השייכים לתקופות שונות בתולדות הישועה.

כך, המשיח ודמותו האסקטולוגית של Antéchrist — afficher la définition INF265 נראים קשורים לאותו שבוע נבואי (דָּנִיֵּאל 9.26-27), בעוד שנתונים מקראיים אחרים מראים שהם שייכים לשני הקשרים היסטוריים נפרדים. אכן, הכתובים מורים על מרווח ניכר בין דחיית המשיח, חורבן ירושלים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 21.20-24) ואירועי אחרית הימים המתוארים בספר ההתגלות (חזוֹן יוֹחָנָן 13.1-8).

Cette manière de présenter des événements éloignés dans une même vision n’est pas exceptionnelle dans les textes prophétiques. Les prophètes contemplent parfois plusieurs accomplissements successifs sans distinguer clairement les périodes intermédiaires (יְשַׁעְיָהוּ 61.1-2 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 4.18-21). Nous considérons que Daniel 9 s’inscrit dans cette logique prophétique.

לפי השערת העבודה שלנו, 69 השבועות הנבואיים מובילים בדיוק לתחילת שירותו של יוחנן המטביל ואחר כך של המשיח:

• צו ארתחשסתא יתוארך ל־3 באפריל -458;
• 483 שנים לאחר מכן יתחיל שירותו של יוחנן המטביל ב־5 באפריל שנת 26 לספירה;
• טבילת המשיח ותחילת שירותו ימוקמו ב־4 באוקטובר שנת 29 לספירה, ביום הכיפורים;
• le rejet et la mort du Messie interviendraient au terme des 490 années, au printemps 33 (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.14-18).

(דיוקם של התאריכים האלה נותר השערה העולה ממחקרנו.)

מנקודת מבט זו שירותו של יוחנן המטביל יימשך כ־3.5 שנים, ואחריו שירות המשיח במשך זמן דומה. מבנה השבוע הנבואי האחרון יתברר אז בבירור.

הולדת ישוע, הממוקמת כשלושים שנה לפני תחילת שירותו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.23), תוביל לתאריך משוער המתאים לסתיו שנת -2, אולי בזמן fête des Tabernacles — afficher la définition INF208 (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.14).

פרטים אלה יהיו נושא לניתוחים מפורטים בנספחים המוקדשים לכרונולוגיה של חיי המשיח.

Daniel distingue soigneusement une première période de sept semaines, soit 49 années (דָּנִיֵּאל 9.25). Cette phase semble correspondre à la reconstruction complète de Jérusalem après l’exil.

Nous nous trouvons alors à l’époque d’Esdras et de Néhémie. Néhémie arrive à Jérusalem sous le règne d’Artaxerxès et entreprend la reconstruction des murailles malgré l’opposition des peuples voisins (נחמיה 2.1-8 ; נחמיה 4.1-23).

Les murailles sont rebâties rapidement, en cinquante-deux jours (נחמיה 6.15), mais la restauration complète de la ville nécessite plusieurs décennies. Néhémie lui-même gouverne Juda pendant douze années (נחמיה 5.14).

תקופה ראשונה זו של 49 שנה עשויה אפוא לסמן את ההשלמה ההדרגתית של שיקום ירושלים, המטרה העיקרית של הצו המלכותי. בנייה זו מהווה את הרקע ההיסטורי ההכרחי להתגשמותה המאוחרת של הנבואה המשיחית.

Elle rappelle également plusieurs promesses prophétiques annonçant le relèvement de Jérusalem après l’exil (יְשַׁעְיָהוּ 44.26-28 ; יְשַׁעְיָהוּ 58.12).