הפנטקוסט, הנקרא בעברית שבועות, כלומר “חג השבועות”, הוא אחד משלושת חגי הרגל הגדולים שנקבעו בתורת משה (שְׁמֹות 23.14-17 ; דְּבָרִים 16.16). כל זכרי ישראל נקראו לעלות לירושלים כדי לחגוג חג זה.
השם העברי שבועות נובע מכך שהיה צורך לספור שבעה שבועות שלמים מחג הביכורים:
“וספרתם חמישים יום עד ממחרת ה השביעית” (וַיִּקְרָא 23.15-16).
בברית הישנה נושא חג זה כמה שמות. הוא נקרא “חג השבועות” (שְׁמֹות 34.22 ; דְּבָרִים 16.10), “חג הקציר” (שְׁמֹות 23.16) וכן “יום הביכורים” (בְּמִדְבַּר 28.26). הוא סימן את סוף קציר השעורים ואת תחילת קציר החיטים. בני ישראל הביאו אז לאלוהים את ראשית תבואת הקציר כאות הודיה ותלות בו (שְׁמֹות 23.16).
המונח “פנטקוסט” בא מן היוונית Pentêkostê, שפירושה “החמישים”. שם זה, המשמש בתרגום היווני של הברית הישנה ובברית החדשה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.1), מזכיר שחג זה נחגג חמישים יום אחרי חג הביכורים.
חג השבועות היה לפני הכול חגיגה שמחה. העם הודה לאלוהים על ברכותיו החומריות וחלק שמחה זו עם הלוויים, הגרים, האלמנות והיתומים (דְּבָרִים 16.11-12). שני לחמי חמץ הובאו לפני אלוהים, תכונה יוצאת דופן בין הקורבנות שנקבעו בתורה (וַיִּקְרָא 23.17).
במאה הראשונה משך חג השבועות לירושלים יהודים שבאו מאזורים רבים בעולם הים-תיכוני והמזרחי. לוקס מזכיר כך את נוכחותם של פרתים, מדים, עילמים, תושבי מסופוטמיה, אסיה הקטנה ומצרים, וכן מבקרים שבאו מ, מכרתים או מערב (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.5-11). התקהלות זו מסבירה מדוע הטפתו של פטרוס עוררה הד עצום ומדוע כשלושת אלפים איש הוטבלו באותו יום (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.41).
ביהדות הרבנית המאוחרת יותר נקשר חג השבועות גם לזכר מתן התורה בהר סיני, אף שקשר זה אינו נקבע במפורש בכתובים.
בעיני הנוצרים, לפנטקוסט של יום ראשון, 22 במאי שנת 33 לספירה, יש משמעות מיוחדת. באותו יום התקיימה ההבטחה שהכריז ישוע:
“כי בעוד ימים לא רבים תוטבלו ברוח הקודש” (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.5).
בעוד התלמידים מתכנסים בירושלים, נשפכה עליהם רוח הקודש (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.1-4). פטרוס פירש אירוע זה כהתגשמות נבואת יואל (יוֹאֵל 2.28-32 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.16-21). משום כך סבורים תיאולוגים רבים שפנטקוסט זה הוא ההתחלה הגלויה של הכנסייה ופתיחתו של שלב חדש בתולדות הישועה.
כך חג השבועות היהודי, שנקשר בתחילה בקציר ובהודיה לאלוהים, מקבל בברית החדשה ממד חדש, בהיותו המסגרת שבחר אלוהים לשפיכת רוח הקודש ולראשיתה של השליחות העולמית שהופקדה בידי התלמידים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.8).