_23 La mise sur la croix a donc lieu vers 9 h selon le texte de Marc. L’imprécision de la mesure permet d’intercaler le temps de déplacement pour aller jusqu’au mont Golgotha. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.20-41 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.31-56 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.26-49 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.17-30.
_24 כל חברי האלה יכולים עתה להשתתף בחגיגת הפסח המשפחתית, ברוח רגועה לאחר מה שהם רואים כניצחון מזהיר. אך האירועים לא יתפתחו כפי שדמיינו!
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
Au pied de la croix, l’évangile de Jean présente une scène à la fois sobre et profondément émouvante (cf. הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.25-27). Alors que tous les disciples avaient fui lors de l’arrestation (cf. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.56), Jean apparaît ici présent. Cette présence est remarquable : il est le seul disciple explicitement mentionné au moment de la crucifixion. Il a sans doute pris un risque réel, même si sa proximité avec le grand prêtre (cf. הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.15) a pu lui offrir une certaine protection.
סביב הצלב עומדות כמה נשים: מרים אם ישוע, אחותה, מרים אשת , ומרים המגדלית (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.25). בניגוד לבשורות האחרות המזכירות נוכחות ”מרחוק“ (השוו הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.55-56; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.40-41; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.49), יוחנן מדגיש את קרבתן. הדבר מבליט הן את אומץ ליבן הן את נאמנותן עד הסוף.
Dans ce contexte de souffrance extrême, Jésus prononce des paroles surprenantes. Voyant sa mère et le disciple qu’il aimait, il dit : « Femme, voici ton fils », puis à Jean : « Voici ta mère » (cf. הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.26-27). Ces paroles ne sont pas simplement affectives ; elles ont une portée concrète et symbolique.
Sur le plan humain, Jésus confie sa mère à Jean. Il manifeste ainsi une attention filiale remarquable, même au cœur de l’agonie. Cela montre qu’il ne se détourne pas des responsabilités terrestres. Le fait qu’il ne confie pas Marie à ses frères (cf. הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 7.5) suggère qu’ils ne croyaient pas encore en lui à ce moment-là.
Mais cette scène a aussi une dimension spirituelle. En confiant Marie à Jean, Jésus crée un nouveau lien, non fondé sur le sang mais sur la foi. Jean devient en quelque sorte le représentant des disciples, et Marie une figure de la communauté croyante. Ce geste illustre la naissance d’une nouvelle famille, celle des disciples unis autour du Christ (cf. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 3.35).
Le texte précise que « dès cette heure-là, le disciple la prit chez lui » (cf. הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.27). Cette obéissance immédiate souligne la fidélité de Jean et donne un aspect concret à cette parole : elle n’est pas symbolique seulement, elle engage une responsabilité réelle.
La présence de témoins est également importante. Les femmes, et Jean lui-même, constituent des sources directes de ce témoignage. Cela renforce la crédibilité du récit. D’autres figures comme Joseph d’Arimathée et Nicodème apparaîtront ensuite (cf. הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.38-39), montrant que même parmi les notables, certains ont été profondément marqués par ces événements.
לבסוף, קטע זה מגלה ניגוד בולט: בעוד ישוע סובל את ההשפלה ואת ייסורי הצלב, הוא ממשיך לפעול בסמכות וברחמים. הוא אינו מסתפק בסבל; הוא מארגן, מפקיד, יוצר קשר. גם במוות הוא נשאר זה שמקבץ.
עולה רעיון חזק: בלב הסבל הקיצוני ביותר ישוע אינו חדל לאהוב ולדאוג. כך נעשה הצלב לא רק מקום של קורבן, אלא גם מקום שבו נולד קשר חדש בין השייכים לו.