הסבר שבעים השבועות של דניאל

בנבואתו מבשר דניאל תקופה של "שבעים שבועות" שנקצבה לעם ישראל ולירושלים (דָּנִיֵּאל 9.24). הרוב המכריע של הפרשנים מבין שבועות אלה כשבועות של שנים, כלומר משך כולל של 490 שנה.

הטקסט יוצר קשר ישיר בין צו המורה על שיקום ירושלים לבין בואו של המשיח, אשר "יִכָּרֵת" כדי לכפר על החטאים (דָּנִיֵּאל 9.26 ; יְשַׁעְיָהוּ 53.5-6).

נבואה זו מופלאה, שכן נראה שהיא מספקת מסגרת כרונולוגית המאפשרת לקבוע בדייקנות את האירועים המרכזיים של שליחות המשיח. אולם הקושי טמון בהתאמת הנתונים הכרונולוגיים של דניאל לנתוני הבשורות ולהיסטוריה הפרסית.

בהקשר זה התפתחו התיאוריות הפרשניות העיקריות, ובהן תיאוריותיהם של סר רוברט אנדרסון ושל אדוארד דני תופסות מקום מרכזי.

ראוי להדגיש הערה אחת: חוקרים רבים הגיעו למסקנות דומות מבלי להסתמך בהכרח ישירות על עבודותיהם של שני מחברים אלה.

סקירה כללית

סר רוברט אנדרסון (1841-1918), מחבר הספר The Coming Prince שראה אור ב-1894, נותר אחת הדמויות המרכזיות בפרשנות הדיספנסציונליסטית של שבעים השבועות של דניאל בעולם האוונגלי דובר האנגלית.

עבודתו, פרי שנים של מחקר היסטורי, כרונולוגי ומקראי, השפיעה עמוקות על הפרשנות הנבואית המודרנית. אנדרסון מבקש בעיקר להוכיח שהנביא דניאל בישר בדייקנות את בואו הפומבי של המשיח ואת תקופת דחייתו (דָּנִיֵּאל 9.24-27).

כדי לבסס את חישובו הוא רואה בצו שניתן לנחמיה בעניין בניין ירושלים את נקודת המוצא (נחמיה 2.1-8). לפי פרשנותו, צו זה הוצא בשנת 445 לפנה"ס. בחירה זו היא יסוד כל הוכחתו הכרונולוגית.

הקשיים הכרונולוגיים

אם מחילים ישירות את 490 השנים הסולאריות על צו 445 לפנה"ס, התוצאה מגיעה בקירוב לשנת 46 לספירה, דבר שנותר בלתי מתיישב עם הנתונים שבבשורות על צליבת המשיח.

והנה, לפי השחזורים האסטרונומיים והלוחיים העיקריים, שני תאריכים נחשבים בדרך כלל להתיישב ביותר עם הנתונים המקראיים על חג הפסח שקדם לשבת — הצג את ההגדרה של INF089:

• 7 באפריל 30 לספירה;
• 1 באפריל 33 לספירה.

דווקא קושי כרונולוגי זה מניע את אנדרסון לפתח שיטת חישוב מיוחדת שנועדה ליישב בין נתוני דניאל לנתוני הבשורות.

השימוש בשנים נבואיות של 360 יום

המאפיין הראשון של גישתו הוא שימוש בשנים נבואיות של 360 יום במקום בשנים סולאריות רגילות.

אנדרסון נשען במיוחד על סיפור המבול, שבו חמישה חודשים מקבילים למאה וחמישים יום (בְּרֵאשִׁית 7.11 ; בְּרֵאשִׁית 8.3-4), דבר המרמז על חודשים של שלושים יום. עיקרון זה מושווה גם למשכים הנבואיים המוזכרים בהתגלות, שבהם ארבעים ושניים חודשים מקבילים ל-1260 יום (חזוֹן יוֹחָנָן 11.2-3 ; חזוֹן יוֹחָנָן 12.6).

מתוך התבוננויות אלה מפתח אנדרסון את מושג "השנים הנבואיות" של 360 יום, המכונות לעיתים "שנות המקדש".

שיטה זו מקטינה במידה ניכרת את הפער הכרונולוגי בין צו נחמיה לתקופת הצליבה.

המרכיב החיוני השני בתיאוריית אנדרסון הוא ניתוק השבוע השבעים משישים ותשעת השבועות הראשונים (דָּנִיֵּאל 9.27).

לפי פרשנות זו, שישים ותשעת השבועות הראשונים — כלומר 483 שנים נבואיות — מובילים לבואו הראשון של המשיח. השבוע האחרון, לעומת זאת, נדחה לקץ הימים ושייך למסגרת האסכטולוגית.

חישובו של אנדרסון נשען אפוא בעיקר על 483 השנים שקדמו להפסקת התוכנית הנבואית הנוגעת לישראל.

גישה זו מאפשרת להגיע לתאריך הקרוב יחסית לתקופת הצליבה. בהמשך יחדד הרולד הואנר את התיאוריה עוד יותר בכך שיבחר בשנת 444 לפנה"ס במקום 445, כדי להשיג התאמה מדויקת יותר לשנת 33.

גבולות ודיונים סביב תיאוריה זו

למרות ההשפעה העצומה שהייתה לסר רוברט אנדרסון על הפרשנות הנבואית המודרנית, כמה קשיים עדיין נדונים בין המומחים.

גישה זו נשענת בין היתר על כמה הנחות כרונולוגיות ולוחיות:

• השימוש בשנים נבואיות של 360 יום;
• הבחירה בצו נחמיה כנקודת מוצא;
• ניתוק השבוע השבעים;
• חישובים מורכבים שלעיתים קשה לקורא שאינו מומחה לעקוב אחריהם.

חוקרים מסוימים סבורים שההתאמות העוקבות הללו מחלישות את הפשטות הנראית לעין של טקסט דניאל. אחרים, להפך, רואים בהן ניסיון עקבי ליישב בין הנתונים ההיסטוריים, הנבואיים והבשורתיים.

כך או כך, השפעתה של תיאוריה זו נותרה ניכרת. סופרים אוונגליים רבים אימצו את מסקנות אנדרסון כולן או מקצתן, לעיתים מבלי לבחון מחדש את מכלול ההנחות ההיסטוריות והמתמטיות שעליהן נשענת הוכחתו.

גישה שנשכחה ברובה

עבודותיו של אדוארד דני (1831-1919) מוכרות כיום הרבה פחות מאלה של סר רוברט אנדרסון. ובכל זאת, חוקרים אחדים סבורים שגישתו לשבעים השבועות של דניאל מצטיינת בפשטות מתודולוגית רבה ובעקביות כרונולוגית ראויה לציון.

בניגוד לאנדרסון, דני רואה בצו שניתן לעזרא בימי מלכות ארתחששתא בשנת 458 לפנה"ס את נקודת המוצא (עֶזְרָא 7.11-26).

לפי גישה זו, חיבור 490 השנים הנבואיות — המובנות כשנים סולאריות רגילות — מוביל באופן טבעי לאביב שנת 33, תוך התחשבות בהיעדר שנה אפס במעבר בין התאריכים שלפני ישוע המשיח לאלה שאחריו.

התאמה כרונולוגית ראויה לציון

כאשר לוקחים כנקודת ייחוס את הצו המתוארך לאביב 458 לפנה"ס ומוסיפים לו את 490 השנים שבישר דניאל (דָּנִיֵּאל 9.24-27), החישוב מגיע לאביב שנת 33, התקופה המתאימה לאירועי הייסורים והתחייה של המשיח ישוע.

לגישה זו כמה יתרונות חשובים. היא אינה דורשת לא שימוש בשנים נבואיות של 360 יום ולא שום תיקון כרונולוגי מורכב שנועד להתאים את התוצאה הסופית.

המערכת נשענת פשוט על השנים הסולאריות הרגילות הנהוגות בלוח ההיסטורי, מה שמקנה לה בהירות מסוימת ועקביות מתמטית מיידית.

ההסתייגויות העיקריות

נגד פרשנות זו מועלות בדרך כלל שתי הסתייגויות עיקריות.

צו עזרא

הראשונה נוגעת לצו ארתחששתא שנמסר לעזרא. בניגוד לטקסט נחמיה (נחמיה 2.1-8), צו זה אינו מזכיר במפורש את בניין חומות ירושלים.

עם זאת, כמה סימנים מלמדים שהרשאה זו יכלה להיות גלומה בהחלטות המלך שניתנו לעזרא.

עזרא מודה לאלוהים על שאיפשר את שיקום ירושלים (עֶזְרָא 9.9). קטעים נוספים בספר עזרא מראים גם כן שבניין העיר היה באותה עת דאגה מדינית מרכזית (עֶזְרָא 4.12-16). לבסוף, השלטונות הפרסיים יורו בהמשך להפסיק את העבודות, הוכחה שהן אכן החלו.

גורמים אלה מובילים חוקרים מסוימים לסבור שלצו עזרא הייתה משמעות רחבה יותר מרפורמה דתית בלבד.

שאלת השבוע השבעים

הקושי השני נוגע לפרשנות השבוע הנבואי האחרון שמזכיר דניאל (דָּנִיֵּאל 9.27).

בפרספקטיבה פרשנית זו, השבוע השבעים מוצא התגשמות היסטורית ראשונה בין השנים 26 ו-33 לספירה בשירותו של יוחנן המטביל ולאחריו בשירותו של המשיח ישוע (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.1-23).

דחיית המשיח מתפרשת אז כהפסקה של התפתחות הנבואה הנוגעת לישראל. השבוע האחרון יחווה לאחר מכן התגשמות אסכטולוגית עתידית, שסימנה הופעתה של דמות עוינת לאלוהים, המקושרת לעיתים קרובות לדמות האנטי־משיח — הצג את ההגדרה של INF265 (2 סלוניס 2.3-4 ; חזוֹן יוֹחָנָן 13.1-8).

קריאה זו מאפשרת להסביר את המבנה המיוחד של דָּנִיֵּאל 9.27 מבלי להפריד את השבוע האחרון לחלוטין משישים ותשעת השבועות הראשונים.

הערכה כללית

הגישה המיוחסת לדני מתבלטת בעיקר בפשטותה הנראית לעין ובשימוש הישיר בשנים סולאריות רגילות. היא נמנעת מכמה התאמות כרונולוגיות הנחוצות במערכת של אנדרסון, ומציעה קריאה רציפה של 490 השנים שבישר דניאל.

אף שתיאוריה זו נותרה בעמדת מיעוט בפרשנות המודרנית, יש בה עקביות פנימית המסבירה את העניין המחודש שמגלים בה כיום חוקרים מסוימים.