_3 הבית הוא, לדעתנו, ביתה של מרים אמו של יוחנן המכונה מרקוס. מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 12.12.
_4 סעודת הפסח מתחילה בערב יום חמישי, אחרי השעה 18:00. אצל היהודים זה כבר יום שישי (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.17, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.20, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.14-18). לכן זה אינו הסדר הרשמי, שייערך בערב יום שישי הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.28.
_5 הסעודה מסתיימת בבוקר יום שישי לפני עלות השחר, בין חצות ל-2:30.
_6 יהודה איש קריות יצא לפני תום הסעודה הזאת. הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.30.
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
בפסוקים אלה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 14.1-15) אנו מוכנסים, הודות לעדותו של השליח יוחנן, אל תוך האינטימיות של חוג שנים עשר התלמידים. המבשר מכניס אותנו לרגע של קירבה עמוקה, שניות ספורות לפני דרמת הצלב. קטע זה מגלה לא רק את רוך לבו של המורה כלפי תלמידיו, אלא גם את עומק לימודיו הרוחניים בשעה שהוא מכין אותם לפרידתו. האווירה טעונה ברגש; הפסח זה עתה הסתיים, הלילה מתקדם, והאדון, המודע לבלבול שבלב חבריו, מתחיל בדברי נחמה:
ההזמנה הזו לאמונה מלאה בו היא לב הדברים. המשיח ישוע מגלה להם שהוא הולך להכין להם מקום בבית האב (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 14.2): לשון של תקווה ושל נחמה. הפרידה הזו, שמפניה הם חוששים, אינה אובדן אלא הבטחה לאיחוד עתידי. תומא, אחד הריאליסטים שבחבורה, נותן ביטוי לחוסר ההבנה שלהם:
שאלה זו נותנת למשיח הזדמנות לבטא את אחד הלימודים החשובים ביותר בכל הבשורה:
במילים אלה המשיח ישוע מציג את עצמו כמתווך היחיד בין אלוהים לבני אדם (1 טימותי 2.5).
פיליפוס, מצדו, מבקש לראות את האב כדי להיות שבע רצון. תשובתו של ישוע מגלה את האחדות המושלמת בין הבן לאב:
קטע זה מאיר את אלוהותו של המשיח: במעשיו ובדבריו מתגלה אישיותו של אלוהים עצמו (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַקּוֹלַסִּים 1.15). כך מגלים התלמידים שהאמונה בישוע המשיח אינה הסכמה שכלית אלא מפגש חי עם האב באמצעות הבן.
המשיח ישוע מבטיח להם גם שהמאמינים בו יעשו מעשים גדולים, משום שהוא הולך אל האב וישלח להם את הפרקליט, כלומר את רוח הקודש (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 14.12-13; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 14.26). הבטחה זו מכינה את הקרקע למשימתם העתידית של השליחים: את מה שראו אצל מורם הם ישחזרו, לא בכוחם הם אלא בכוח האלוהי שיפעל בהם.
יוחנן מוסר לנו כאן רצף של לימודים עשירים ורצופים. ייתכן שהוא ליקט כמה אמרות של המשיח ישוע שנאמרו ברגעים סמוכים זה לזה, כפי שמרמזים זרימת הסיפור והנושאים שנידונו. עם זאת, הדבר אינו משנה דבר בכרונולוגיה הכללית: אין מדובר עוד בעובדות היסטוריות אלא בלקחים רוחניים חיוניים להבנת המשך פועלו של המשיח ולידתה של העדות השליחית.
שיחה אינטימית זו בין המורה לבין אנשיו מציבה אותנו, הקוראים, בין שומעי הדברים. כמוהם אנו מוזמנים לאמון, לאמונה ולשלווה פנימית. המסר המרכזי של קטע זה הוא הבטחה לאיחוד קבוע: המשיח ישוע הולך, אך כדי לשכון בהם טוב יותר באמצעות הרוח. במצוקת השעות הבאות, הביטחון הזה יהפוך למקור תקוותם. כך שורשיו של הלימוד הגדול הראשון בנאום הפרידה אינם נעוצים בפחד מן הפרידה אלא בוודאות הנוכחות.
יוחנן מוסיף כעת 6 נקודות לימוד שיבואו זו אחר זו. אלה גם דברי הפרידה של המורה מתלמידיו.
1 המשיח ישוע הוא הדרך המובילה לשמים.
2 הוא מבשר את בואה של רוח הקודש.
3 הוא משווה את עצמו לגפן.
4 הוא מזהיר מפני רדיפות עתידיות.
5 הוא מנחם את תלמידיו.
6 הוא מסיים בתפילה, כמעין פרידה.
יוחנן מקפיד למסור בנאמנות את ההוראות האחרונות של המשיח ישוע, וממקם אותן ממש לפני מעצרו. על פי ניתוחינו, הקבוצה כבר הגיעה אל . לפיכך נשלב ששת מרכיבים אלה בסינופסיס שלנו כדי להציע פירוש מפורט.
קטע זה מדגיש שוב את חשיבותם ועושרם של כתבי יוחנן. היכרותו המעמיקה עם שאר הבשורות מאפשרת לו להשלים את תוכנן בהרמוניה, ולהציע תמונה מדויקת יותר של האירועים.
דבריו האחרונים של אדם נושאים תמיד עוצמה מיוחדת. בטקסט זה אנו נמצאים בפני לימודיו האחרונים של המורה, המסומנים בעומק ובחגיגיות יוצאי דופן.