_3 הבית הוא, לדעתנו, ביתה של מרים אמו של יוחנן המכונה מרקוס. מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 12.12.
_4 סעודת הפסח מתחילה בערב יום חמישי, אחרי השעה 18:00. אצל היהודים זה כבר יום שישי (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.17, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.20, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.14-18). לכן זה אינו הסדר הרשמי, שייערך בערב יום שישי הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.28.
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
1- הוויכוח על הגדולה: ניגוד מרשים
אנו מבחינים כאן שהתלמידים עדיין אינם מבינים את המשמעות הרוחנית של הרגע החגיגי שהם חיים. ממש לאחר שהמשיח ישוע הודיע על בגידתו הקרובה ועל מותו המתקרב, פורץ ביניהם ויכוח מי מהם ייחשב לגדול ביותר (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.24). הניגוד הסיפורי הזה מרשים: ברגע שבו המורה מגלה את סוד השפלתו מרצון, תלמידיו שקועים בריב על הבכורה.
סצנה זו אינה מבודדת בבשורות. מרקוס ומתי מספרים על ויכוחים דומים שאירעו קודם בשירותו של ישוע, בעיקר לאחר ההודעה השנייה על הסבל (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 9.33-34) ובבקשת בני זבדי (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 10.35-41 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 20.20-24). חזרתו של הריב הזה מעידה על עומק התקשרותם של התלמידים להשקפה עולמית על סמכות ועל יוקרה.
2- ההתקשרות העיקשת לתפיסה ארצית של המלכות
תגובה זו מגלה עד כמה התלמידים נשארים קשורים להבנה אנושית ופוליטית של מלכות האלוהים. הם עדיין מדמיינים מלכות משיחית ארצית, התואמת את ציפיות ההמון באותה עת, שבה ימדדו הסמכות והתפארת לפי גדולתו ודרגתו של כל אחד (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.6). קטגוריות החשיבה של השלטון הארצי — היררכיה, שליטה, מקומות כבוד — עדיין מעצבות את מחשבתם (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 18.1-4).
תפיסה זו נשענה על התקווה המשיחית היהודית של המאה הראשונה, שציפתה למלך מבית דוד שישיב את הריבונות המדינית של ישראל ויקים אימפריה מפוארת (תְהִלִּים 2.6-9 ; תְהִלִּים 110.1-2). התלמידים, חרף שלוש שנות הכשרה אצל המורה, עדיין לא קלטו את המימד הרוחני והפרדוקסלי של המלכות שישוע הכריז עליה: מלכות שאינה מן העולם הזה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.36).
3- תורתו של המשיח על הגדולה האמיתית
המורה, בסבלנות מלאת רצון טוב רועה, מנצל הזדמנות זו כדי ללמד אותם שהגדולה האמיתית אינה בשליטה אלא בשירות נטול אנוכיות:
דברים אלה הופכים מן היסוד את ערכי העולם. בעוד מלכי הגויים שולטים בהם ובעלי הסמכות נקראים מיטיבים, בין תלמידי המשיח לא יהיה כך. הגדול צריך להיות כצעיר, והמנהיג כמשרת (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.25-26). אתיקה זו של שירות היא יסוד תורת הכנסייה בברית החדשה והסימן המבחין של הסמכות הנוצרית (הָאִגֶּרֶת הָרִאשׁוֹנָה לְפֶטְרוֹס הַשָּׁלִיחַ 5.2-3).
4- המשיח, הדוגמה המגולמת של השירות
המשיח ישוע אינו מסתפק בהוראת האמת הזאת בדיבור; הוא עצמו מגלם אותה באורח למופת. „כי מי גדול יותר, היושב אל השולחן או המשרת? הלא היושב אל השולחן? ואני, אף על פי כן, בתוככם כמשרת” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.27). האדון והמורה מציג את עצמו, באורח פרדוקסלי, כעבדם של כולם.
המבשר יוחנן ממחיש מציאות זו בסיפור רחיצת הרגליים, מעשה נבואי שבו המשיח מבצע את המלאכה השמורה לעבדים הנמוכים ביותר: „אם אני, האדון והמורה, רחצתי את רגליכם, גם אתם חייבים לרחוץ איש את רגלי רעהו. כי דוגמה נתתי לכם, כדי שכפי שעשיתי לכם כן תעשו גם אתם” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.14-15). מחווה זו מבשרת את ההשפלה העליונה של הצלב, שבו בן האלוהים ייתן את חייו כופר בעד רבים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 10.45 ; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַפִּילִפִּיִּים 2.5-8).
5- ההכחשה הנפשית וההתנגדות לצלב
אולי יש בלב התלמידים סוג של הכחשה, התנגדות לא מודעת לקבל את הסיכוי של הצלב ושל הפרידה מהמורה האהוב. אחרי שלוש שנים של קרבה יומיומית עם המשיח ישוע, אחרי שהיו עדים לנסיו ולעוצמתו האלוהית (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 2.11 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 11.43-45), הם אינם יכולים לדמיין את מותו.
התנגדות נפשית זו כבר פרצה בגלוי כאשר פטרוס, לאחר שהודה בכך שישוע הוא המשיח, התיר לעצמו לגעור בו: „חס לך, אדוני! לא יקרה לך הדבר הזה” (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 16.22). תשובתו החריפה של המשיח — „סור ממני, השטן!” (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 16.23) — מגלה עד כמה ההתנגדות לצלב נובעת ממחשבה בשרית שאינה מתיישבת עם תכנית האלוהים.
6- המוות כשער לחיים: תעלומת הפסחא
התלמידים עדיין לא תפסו שמלאכת הישועה תושלם לא בתפארת המיידית והמנצחת שהם מקווים לה, אלא בהשפלה ובסבל המתקבלים מרצון. ואף על פי כן לימד המשיח פרדוקס יסודי זה באמצעות דימוי גרגיר החיטה: „אם גרגיר החיטה שנפל אל האדמה לא ימות, הוא נשאר לבדו; אך אם ימות, הוא נושא פרי רב” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.24-25).
מותו של המשיח הוא שער החיים, לא רק עבורו הוא בתחייתו המפוארת, אלא עבור כל המאמינים בו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 11.25-26 ; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָרוֹמִיִּים 6.3-5). תעלומת פסחא זו — חיים הפורצים מן המוות, תפארת העולה מן ההשפלה — תישאר בלתי מובנת לתלמידים עד שחר חג הפסחא (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.25-27).
7- הבטחת המלכות: פתח אסכטולוגי
אולם המשיח ישוע, במקום להישאר בתוכחה הסמויה שראוי להם על ויכוחם, מפנה את מבטם של תלמידיו אל העתיד המפואר הממתין להם. הוא נותן להם הבטחה חגיגית: „אתם הם שעמדתם עמי בנסיונותיי; ולכן אני מעניק לכם את המלכות, כשם שאבי העניק לי, כדי שתאכלו ותשתו על שולחני במלכותי, ותשבו על כסאות לשפוט את שנים עשר שבטי ישראל” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.28-30).
הבטחה יוצאת דופן זו מעניקה לשנים עשר כבוד אסכטולוגי חסר תקדים. חרף חוסר ההבנה שלהם כעת, חרף ויכוחם הבלתי ראוי, המשיח מכיר בנאמנותם ומודיע להם שישתתפו במלכותו . מתי מוסר אמרה דומה בהקשר אחר: „אמן אני אומר לכם, בחידוש הכול, כאשר בן האדם ישב על כסא כבודו, גם אתם שהלכתם אחרי תשבו על שנים עשר כסאות ותשפטו את שנים עשר שבטי ישראל” (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 19.28).
8- המוות כמעבר אל התפארת
בהכרזה נבואית זו מגלה המשיח ישוע לתלמידיו שמותו אינו סוף טראגי, אלא מעבר הכרחי אל תפארת המלכות. הצלב אינו כישלון; הוא הדרך הבלתי נמנעת אל ההתרוממות (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַפִּילִפִּיִּים 2.8-11 ; אִגֶּרֶת אֶל־הָעִבְרִים 12.2). המשיח צריך להיכנס אל תפארתו דרך הסבל (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.26).
החברות האחווה שהם חולקים בסעודת הפסח הזאת אינה אלא תמונה מקדימה, הקדמה סקרמנטלית לסעודה השמימית המובטחת לנאמנים עד הסוף. ההתגלות מתארת את החברות העליונה הזאת: „אשרי המוזמנים אל !” (חזוֹן יוֹחָנָן 19.9). הסעודה האחרונה הארצית מבשרת ומכינה את הסעודה האסכטולוגית של המלכות (יְשַׁעְיָהוּ 25.6-8 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 8.11).
9- היפוך הערכים: השירות כביטוי של גדולה
כך, בעוד התלמידים עדיין קשורים להווה ולשאיפותיהם האנושיות לבכורה, האדון פותח לפניהם חזון של מלכות רוחנית השונה מן היסוד ממלכויות הארץ. במלכות זו אין הגדולה מתבטאת בשליטה אלא בשירות, החיים מנצחים את המוות, וההשפלה מרצון קודמת להתרוממות האלוהית (אִגֶּרֶת יַעֲקֹב 4.10 ; הָאִגֶּרֶת הָרִאשׁוֹנָה לְפֶטְרוֹס הַשָּׁלִיחַ 5.6).
היפוך זה של ערכי העולם הוא לב האתיקה של הבשורה. ברכות ההר כבר הכריזו עליו: „אשרי עניי הרוח, כי להם מלכות השמים” (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 5.3). שירת מרים כבר שרה אותו בנבואה: „פיזר גאים בלבבם. הוריד שליטים מכסאות ורומם שפלים” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.51-52).
10- סיכום: האהבה כיסוד המלכות
סיפור הוויכוח הזה והתורה שבאה אחריו מגלים כך את הפדגוגיה הסבלנית של המשיח כלפי תלמידיו. במקום שבו היה אפשר לצפות לנזיפה חריפה, בוחר המורה ללמד, להמחיש בדוגמה אישית ולפתוח אופק של תקווה. הגדולה האמיתית במלכות האלוהים נמדדת במידת האהבה הנותנת את עצמה, ולא בכוח הכופה את עצמו.
„כי כה אהב האלוהים את העולם, עד שנתן את בנו יחידו, כדי שכל המאמין בו לא יאבד, כי אם יהיו לו חיי עולם” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.16-17). אהבה אלוהית זו, שנגלתה בשיאה בנתינת הבן על הצלב, נעשית דגם ומקור לאהבה האחווה שצריכה לאפיין את קהילת התלמידים: „כשם שאהבתי אתכם, כך גם אתם אהבו איש את רעהו” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.34).