סיפור רחיצת הרגליים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.1-17) הוא אחד הקטעים המרשימים ביותר בבשורה על פי יוחנן. במבט ראשון הוא עשוי להיראות כדוגמה פשוטה לענווה או כלקח מוסרי המיועד לתלמידים. ואולם למעשה זה משמעות תיאולוגית עמוקה בהרבה. אין זה אירוע מבודד, אלא שיאו של נושא מרכזי החוצה את כל ההתגלות המקראית: נושא השירות המתבצע מתוך ציות לאלוהים ומתוך נתינה עצמית.
כבר בברית הישנה קורא אלוהים לבני אדם להיות עבדיו כדי למלא את רצונו. משה, יהושע, דוד והנביאים, כולם מקבלים תואר כבוד זה, המבטא יחס מיוחד עם האדון ונכונות מלאה לעבודתו. עם זאת, דמויות אלה אינן אלא צל מקדים של משרת יחיד, שישעיהו הנביא בישר עליו בדיוק מרשים (יְשַׁעְיָהוּ 42.1-9 ; יְשַׁעְיָהוּ 49.1-6 ; יְשַׁעְיָהוּ 50.4-9 ; יְשַׁעְיָהוּ 52.13-53.12). הברית החדשה מכירה בישוע המשיח את ההגשמה המושלמת של נבואה זו.
הבשורות מראות אכן שישוע לא הסתפק בהוראת השירות כמידה טובה אחת מני רבות. הוא גילם אותו לאורך כל שירותו והציג אותו כמדד האמיתי לגדולה במלכות אלוהים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 20.25-28 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 10.42-45 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.24-27). רחיצת הרגליים היא הדוגמה המרשימה ביותר לכך: הרב נעשה מרצונו משרתם של תלמידיו, וכך הוא מקדים את ההשפלה העליונה של הצלב.
נספח זה מציע לעקוב אחר חוט מנחה זה לאורך כל הכתובים. הוא יבליט את האחדות המרשימה של ההתגלות המקראית, מ״עבדי ה״ הראשונים של הברית הישנה ועד לקהילה השליחית, דרך המשרת הסובל שישעיהו בישר עליו ושהתגלה במלואו בישוע המשיח. כך נבין טוב יותר שרחיצת הרגליים אינה רק דוגמה לענווה, אלא סיכום אמיתי של מפעל הגאולה של המשיח ושל הקריאה המופנית לכל המבקשים ללכת בעקבותיו.