ANN128

המשרת במקרא: מעבד ה׳ ועד רחיצת הרגליים

המאמר בוחן את המושג המקראי של המשרת, כפי שישוע מדגים אותו ברחיצת הרגליים, מחווה סמלית של שירות ומסירות לאלוהים, המרכזית למסר הכתובים.

33 דקות משרת המקרא רחיצת הרגליים ענווה ישעיהו 48 פסוקים 15 ספרים

למידע נוסף

מבוא

סיפור רחיצת הרגליים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.1-17) הוא אחד הקטעים המרשימים ביותר בבשורה על פי יוחנן. במבט ראשון הוא עשוי להיראות כדוגמה פשוטה לענווה או כלקח מוסרי המיועד לתלמידים. ואולם למעשה זה משמעות תיאולוגית עמוקה בהרבה. אין זה אירוע מבודד, אלא שיאו של נושא מרכזי החוצה את כל ההתגלות המקראית: נושא השירות המתבצע מתוך ציות לאלוהים ומתוך נתינה עצמית.

כבר בברית הישנה קורא אלוהים לבני אדם להיות עבדיו כדי למלא את רצונו. משה, יהושע, דוד והנביאים, כולם מקבלים תואר כבוד זה, המבטא יחס מיוחד עם האדון ונכונות מלאה לעבודתו. עם זאת, דמויות אלה אינן אלא צל מקדים של משרת יחיד, שישעיהו הנביא בישר עליו בדיוק מרשים (יְשַׁעְיָהוּ 42.1-9 ; יְשַׁעְיָהוּ 49.1-6 ; יְשַׁעְיָהוּ 50.4-9 ; יְשַׁעְיָהוּ 52.13-53.12). הברית החדשה מכירה בישוע המשיח את ההגשמה המושלמת של נבואה זו.

הבשורות מראות אכן שישוע לא הסתפק בהוראת השירות כמידה טובה אחת מני רבות. הוא גילם אותו לאורך כל שירותו והציג אותו כמדד האמיתי לגדולה במלכות אלוהים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 20.25-28 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 10.42-45 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.24-27). רחיצת הרגליים היא הדוגמה המרשימה ביותר לכך: הרב נעשה מרצונו משרתם של תלמידיו, וכך הוא מקדים את ההשפלה העליונה של הצלב.

נספח זה מציע לעקוב אחר חוט מנחה זה לאורך כל הכתובים. הוא יבליט את האחדות המרשימה של ההתגלות המקראית, מ״עבדי ה״ הראשונים של הברית הישנה ועד לקהילה השליחית, דרך המשרת הסובל שישעיהו בישר עליו ושהתגלה במלואו בישוע המשיח. כך נבין טוב יותר שרחיצת הרגליים אינה רק דוגמה לענווה, אלא סיכום אמיתי של מפעל הגאולה של המשיח ושל הקריאה המופנית לכל המבקשים ללכת בעקבותיו.

I. השירות: מושג יסוד בהתגלות המקראית

בהגות המקראית, שירות אינו עיסוק משפיל. להפך, השירות מוצג כאחד הביטויים הנעלים ביותר של נאמנות לאלוהים.

כבר בברית הישנה נקראים אנשים רבים ״עבדי ה״. תואר זה ניתן בעיקר למשה (יְהוֹשֻעַ 1.1-2), ליהושע (יְהוֹשֻעַ 24.29), לדוד (2 שְׁמוּאֵל 7.5) וכן לנביאים (עָמוֹס 3.7).

להיות משרת אלוהים פירושו לחיות בציות לרצונו ולהקדיש את החיים לעבודתו.

עם זאת, דמויות אלה מבשרות על משרת יחיד, ששליחותו תעלה על שליחותם של כל האחרים.

II. המשרת שבישר עליו ישעיהו

הפרקים 42 עד 53 בספר ישעיהו מציגים בהדרגה דמות יוצאת דופן, הידועה בשם ״עבד ה״.

השיר הראשון מגלה משרת שנבחר בידי אלוהים להקים משפט בין הגויים (יְשַׁעְיָהוּ 42.1-9).

השני מתאר את קריאתו עוד לפני לידתו ואת שליחותו האוניברסלית (יְשַׁעְיָהוּ 49.1-6).

השלישי מדגיש את צייתנותו המושלמת חרף הסבל וההשפלות (יְשַׁעְיָהוּ 50.4-9).

לבסוף, השיר הרביעי מגיע לשיאו בהציגו את המשרת הסובל הנושא את חטאי עמו (יְשַׁעְיָהוּ 52.13-53.12).

הברית החדשה מזהה במפורש את ישוע עם משרת זה, שבישרו עליו כמה מאות שנים קודם לכן (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 12.17-21 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.37 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 8.30-35 ; הָאִגֶּרֶת הָרִאשׁוֹנָה לְפֶטְרוֹס הַשָּׁלִיחַ 2.21-25).

התלמידים עדיין מקווים לממלכה ארצית ומשוחחים תדיר על המקום שכל אחד מהם יתפוס לצד המשיח (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 20.20-24 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 10.35-41 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.24).

ישוע משיב ומהפך לחלוטין את דרך החשיבה שלהם:

״כל המבקש להיות גדול ביניכם יהיה משרתכם״ (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 20.26 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 10.43).

אחר כך הוא מוסיף:

“בן האדם לא בא כדי שישרתו אותו, אלא כדי לשרת ולתת את נפשו כופר תחת רבים” (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 20.28 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 10.45).

במלכות אלוהים, הגדולה האמיתית אינה בהפעלת שלטון, אלא בהעמדת עצמך מרצון לשירות הזולת.

קביעה זו מכינה ישירות את רחיצת הרגליים שיוחנן מספר עליה.

IV. רחיצת הרגליים: משל בפעולה

בתחילת הסעודה האחרונה ישוע עצמו עושה את מה שהוא מלמד מראשית שירותו.

הוא פושט את גלימתו, לוקח מגבת, חוגר אותה ורוחץ את רגלי תלמידיו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.4-5).

מחווה זו חורגת בהרבה ממנהגי האירוח המזרחיים.

הרב נוטל מרצונו את מקומו של הנמוך שבמשרתים.

יוחנן אינו מספר רק על מעשה של נימוס.

הוא מציג חי.

האדון מראה באופן מוחשי מהו שירות לפי אלוהים.

כמה רגעים אחר כך הוא עצמו יסביר:

“דוגמה נתתי לכם, למען תעשו כאשר עשיתי לכם” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.15).

V. השירות מוביל אל הצלב

רחיצת הרגליים מבשרת כבר את ההשפלה העליונה של המשיח.

בפשטו את גלימתו ובלבשו אותה שוב (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.4 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.12), ישוע מבשר מראש את מסירת חייו מרצון.

כמה שעות מאוחר יותר ימלא המשרת במלואה את שליחותו בהקריבו את חייו למען ישועת העולם (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 10.17-18).

כך, השירות אינו רק מופת מוסרי.

הוא נעשה הדרך עצמה לגאולה.

עבד ה נושא את חטאי עמו כדי לפייס אותו עם אלוהים (יְשַׁעְיָהוּ 53.4-6 ; יְשַׁעְיָהוּ 53.10-12).

VI. המזמור באיגרת אל הפיליפים

השליח פאולוס מסכם בצורה נפלאה את הדינמיקה הזו במזמור הכריסטולוגי של האיגרת אל הפיליפים.

הוא מתאר תנועה כפולה.

בן האלוהים:

  • משפיל את עצמו מרצון;
  • לובש דמות עבד;
  • נעשה צייתן עד מוות, מוות על הצלב (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַפִּילִפִּיִּים 2.6-8).

אחר כך אלוהים:

  • מרומם אותו ברוממות עליונה;
  • נותן לו את השם שמעל כל שם (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַפִּילִפִּיִּים 2.9-11).

התקדמות זו תואמת בדיוק את התנועה שישעיהו כבר בישר עליה.

ההשפלה קודמת להתרוממות.

השירות מוביל לנצחון.

VII. התלמיד הנקרא ללכת אחרי רבו

תורתו של ישוע אינה נעצרת באישיותו שלו.

הוא קורא לכל אחד מתלמידיו לאמץ את אותה גישה.

המאמין מוזמן לשרת במקום לחפש את המקומות הראשונים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.26-27).

פטרוס יחזור על הדרישה הזו כשיבקש מהזקנים לרעות את עדר אלוהים לא כשליטים, אלא כמופת (הָאִגֶּרֶת הָרִאשׁוֹנָה לְפֶטְרוֹס הַשָּׁלִיחַ 5.2-3).

פאולוס יביע את אותה מחשבה:

״עבדו איש את רעהו באהבה״ (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַגָּלָטִיִּים 5.13).

כך נעשה השירות אחד מסימני ההיכר של החיים הנוצריים.

VIII. השירות בקהילה הראשונה

ספר מעשי השליחים מראה שתפיסה זו של השירות הטביעה חותם עמוק על הקהילות הנוצריות הראשונות.

השליחים מבחינים בין שירות הדבר לשירות השולחנות (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 6.1-6).

הדיאקונים מתמנים כדי לתת מענה לצרכים החומריים של המאמינים.

המילה היוונית דיאקונוס, המתורגמת בדרך כלל ״משרת״ או ״דיאקון״, מזכירה שכל אחריות בקהילה היא קודם כול שירות.

כך, כבר מראשיתה מבינה הקהילה שהסמכות הרוחנית מופעלת בענווה ובמסירות, בדמות אדונה.

IX. אחדות מרשימה של ההתגלות

נושא המשרת חוצה את כל המקרא.

משה משרת את אלוהים.

הנביאים משרתים את אלוהים.

המשרת שישעיהו בישר עליו ממלא בשלמות יעוד זה.

ישוע מגשים במלואה נבואה זו.

השליחים נעשים בתורם משרתי המשיח (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָרוֹמִיִּים 1.1 ; אִגֶּרֶת יַעֲקֹב 1.1 ; הָאִגֶּרֶת הַשֵּׁנִית לְפֶטְרוֹס הַשָּׁלִיחַ 1.1 ; אִגֶּרֶת יְהוּדָה 1).

לבסוף, כל המאמינים נקראים לחיות לפי אותו מופת.

רציפות זו מגלה את האחדות העמוקה של ההתגלות המקראית.

X. פניו האמיתיות של אלוהים

רחיצת הרגליים מגלה בסופו של דבר את אחד ההיבטים המטלטלים ביותר של ההתגלות הנוצרית.

אלוהים כול-יכול מראה את גדולתו לא בשלטון, אלא בשירות.

המלך נעשה משרת.

האדון כורע ברך לפני תלמידיו.

הבורא רוחץ את רגלי בריותיו.

הכול-יכולת האלוהית מתגלה באופן פרדוקסלי בענווה, באהבה ובנתינה עצמית.

התגלות זו מגיעה לשיאה בצלב, שם עבד ה נותן מרצונו את חייו למען ישועת העולם (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.16-17 ; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָרוֹמִיִּים 5.6-8).

סיכום

נושא המשרת הוא אחד החוטים המנחים של כל ההתגלות המקראית. ממשרתי הברית הישנה הראשונים ועד השליחים, דרך שירי המשרת של ישעיהו, מכין אלוהים בהדרגה את בואו של מי שימלא בשלמות יעוד זה: ישוע המשיח.
רחיצת הרגליים אינה אפוא מחווה פשוטה של ענווה, אלא סיכום חי של כל מפעלו. בנטלו מרצון את מקומו של המשרת, ישוע מגלה את אופייה האמיתי של מלכות אלוהים ומבשר את קורבן הצלב. הרחק מלהיות מנוגדים, השירות והכבוד נפגשים בו: דווקא משום שהשפיל את עצמו עד כדי מסירת חייו, הרים אותו האב ברוממות עליונה (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַפִּילִפִּיִּים 2.9-11). כך מגלה התלמיד שללכת אחרי המשיח פירושו ללכת באותה דרך של ענווה, אהבה ושירות, בתקווה לחלוק יום אחד בכבודו.

אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָשֵּׁנִית אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִים 5.20 : "אם כן, אנו שגרירים למען המשיח, כאילו אלוהים מפציר בנו; אנו מפצירים בכם בשם המשיח: התפייסו עם אלוהים!"