לאחר שקנאה אחזה בהם נוכח ההתפשטות המרשימה של הקהילה, מחליטים הכהן הגדול וחברי ה לפעול. השליחים נעצרים ומוחזקים בבית הסוהר הציבורי (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.18). צעד זה מסמן שלב חדש בהתנגדות של הרשויות הדתיות לתנועה הנוצרית. לאחר האיומים שהופנו אל פטרוס ויוחנן בהופעתם הראשונה בפני ה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.17-18), פונים מנהיגי היהודים מעתה אל המאסר.
ואולם נראה שמעצר זה בוצע בזהירות מסוימת. כמה פסוקים בהמשך מציין לוקס ששומרי בית המקדש חששו מתגובה עוינת של ההמון (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.26). זהירות זו מעידה על השפעתם הגוברת של השליחים בקרב העם. חרף ריחוק מסוים מצד האוכלוסייה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.13), גברים ונשים רבים ממשיכים להצטרף למאמינים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.14), והניסים שעשו השליחים זיכו אותם בהערכה רבה.
חשש זה של הרשויות אינו חדש. כבר בעת המעצר הראשון של פטרוס ויוחנן היססו חברי ה לנקוט צעדים חמורים יותר "בגלל העם" (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.21). המנהיגים הדתיים נתונים אפוא במצב עדין: הם מבקשים להפסיק את הכרוזה של השליחים מבלי לעורר מהומות העלולות לגרור התערבות של הרשויות הרומיות.
2- התערבות המלאך
במהלך הלילה מתרחש אירוע יוצא דופן המטרפד את תוכניותיהם של המנהיגים הדתיים. לוקס מספר בפשטות מרשימה ש"מלאך פתח בלילה את דלתות בית הסוהר" (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.19). כדרכו, אין המחבר מרחיב בפרטים הדרמטיים של הנס, אלא מדגיש בראש ובראשונה את משמעותו התאולוגית.
התערבות שמימית זו מזכירה כמה חילוצים המסופרים בתנ״ך. יוסף הוצא מכלאו כדי למלא את השליחות שאלוהים הכין לו (בְּרֵאשִׁית 41.14). דניאל נשמר בגוב האריות (דָּנִיֵּאל 6.21-22), ואילו שלושת הצעירים העברים הוגנו בדרך נס בתוך כבשן האש (דָּנִיֵּאל 3.24-25). בסיפורים אלה מדגישים הכתובים שאלוהים נשאר ריבון ושביכולתו לשמור על עבדיו כאשר הדבר מתיישב עם תכניתו.
מאוחר יותר יחווה פטרוס עצמו חילוץ פלאי נוסף (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 12.6-11), ופאולוס וסילס ישוחררו מבית הכלא בפיליפי (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 16.25-26). עם זאת, התערבויות יוצאות דופן אלה אינן מסמנות את סיומן של הרדיפות. הן מזכירות דווקא שהתנגדות בני האדם אינה יכולה למנוע את התגשמות תכניתו של אלוהים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.27-28 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.39).
3- דברי החיים האלה
המלאך אינו מסתפק בשחרור האסירים. הוא מוסר להם גם הוראה מפורשת:
«לכו, עמדו בבית המקדש ודברו אל העם את כל דברי החיים האלה» (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.20).
הביטוי "דברי החיים האלה" ראוי לתשומת לב מיוחדת. כנראה הוא מציין את מסר הישועה בישוע המשיח ואת החיים החדשים המוצעים בזכות מותו ותחייתו. המונח היווני זואה (חיים) מציין לעתים קרובות בברית החדשה את החיים הנצחיים ואת הקשר עם אלוהים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.16 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 10.10 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 17.3 ; הָאִגֶּרֶת הָרִאשׁוֹנָה לְיוֹחָנָן הַשָּׁלִיחַ 5.11-12).
ניסוח זה מזכיר גם את דברי פטרוס המובאים בבשורה על פי יוחנן: "אדוני, אל מי נלך? דברי חיי עולם עמך" (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 6.68). ישוע עצמו מוצג כ"שר החיים" (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 3.15) וכ"הדרך, האמת והחיים" (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 14.6). כך, הוראת המלאך היא בראש ובראשונה להמשיך בהכרזת הישועה המוצעת במשיח.
4- ציות השליחים
השליחים מגלים ציות מיידי להוראות שקיבלו. לוקס מדגיש שהם נכנסים לבית המקדש עם עלות השחר כדי ללמד שם את העם (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.21). ראוי לציין שהם חוזרים בדיוק למקום שבו נעצרו כמה שעות קודם לכן.
זריזות זו ממחישה הלכה למעשה את העיקרון שיביע פטרוס כעבור רגעים אחדים בפני ה: "יש לציית לאלוהים ולא לבני אדם" (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.29). המאסר לא שינה כלל את נחישותם. להפך, הם חוזרים למשימתם כאילו לא קרה דבר, משוכנעים שמעשה אלוהים אינו יכול להיעצר בהחלטות אנושיות.
גישה זו מזכירה את זו של ישוע עצמו. במהלך שירותו עלי אדמות היה מלמד מדי יום בבית המקדש חרף העוינות הגוברת של המנהיגים הדתיים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 19.47 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 21.37-38). בראייתו של לוקס, השליחים ממשיכים אפוא את מפעלו של רבם.
5- הקהילה בתפילה
לוקס אינו מזכיר במפורש את תגובת הקהילה המשיחית במהלך לילה זה של מאסר. עם זאת, ניתן להניח שהמאמינים התפללו בעד השליחים. כמה שנים מאוחר יותר, כשיאסר פטרוס בידי הורדוס, תתפלל הקהילה בעדו בהתמדה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 12.5).
ייתכן גם שאחד מן השליחים ששוחררו הזהיר את שאר המאמינים לפני שחזר לבית המקדש. השערה כזו נשארת עם זאת בגדר ניחוש, והסיפור אינו מאפשר להרחיק לכת. כמו לעתים קרובות, לוקס מרכז את תשומת לבו ברכיבים החיוניים למטרתו התאולוגית.
6- עדיפות ההכרזה
מעורר תמיהה שלוקס מקדיש מקום מועט יחסית לנס עצמו. מספר מילים די בהן לתיאור התערבות המלאך, ואילו הדגש מושם מיד על השליחות שהופקדה בידי השליחים. ניגוד זה מגלה את נקודת המבט התאולוגית של המחבר.
העיקר אינו הפלא עצמו, אלא הכרזת הבשורה שנעשתה אפשרית בזכות החילוץ. לאורך כל ספר מעשי השליחים תופסת הכרזת הדבר מקום מרכזי (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 6.4 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 8.4 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 13.44-49 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 28.30-31). הניסים עצמם מופיעים בעיקר כאותות המאשרים את עדות השליחים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.20 ; אִגֶּרֶת אֶל־הָעִבְרִים 2.3-4).
7- מעשה שבני אדם אינם יכולים לעצור
בסיום סיפור זה, הרושם העולה הוא של המשכיות מרשימה. המעצר והלילה שעבר בבית הסוהר נראים בסופו של דבר כפרק זמני שאינו מסוגל להפסיק את תכנית הפצת הבשורה של השליחים.
לוקס מרמז אפוא שהתנגדות הרשויות הדתיות, תהא נחושה ככל שתהא, אינה יכולה לגבור על התקדמות הבשורה. נושא זה עובר לאורך כל ספר מעשי השליחים וימצא ניסוח מפורש במיוחד בדברי : "אם מעשה זה מאלוהים הוא, לא תוכלו להשמידו" (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.39). מירושלים ועד , המשך הסיפור יראה שלא האיומים, לא הרדיפות ולא המאסרים יוכלו למנוע את התפשטות דבר אלוהים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 6.7 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 12.24 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 19.20 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 28.30-31).
ה