לוקס מתאר כאן מצב יוצא דופן שמעיד על הצמיחה המהירה של הקהילה הקדומה. הניסים מתרבים, והמחבר מציין שהם נעשים “בידי השליחים” (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.12). ניסוח זה מראה שפעילות הניסים אינה מוגבלת עוד לפטרוס וליוחנן, אלא נוגעת מעתה לכל חבורת השליחים. הביטוי “בידי” (דיה טון כירון) מדגיש שהשליחים הם הכלים שבאמצעותם אלוהים פועל, בהתאם להבטחת ישוע שתלמידיו יעשו מעשים דומים למעשיו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 14.12).
השליחים מתכנסים בפומבי באכסדרת שלמה, בהר הבית, מקום שכבר הוזכר בנאום פטרוס אחרי (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 3.11). אכסדרה זו, מסדרון מקורה לאורך הצד המזרחי של חצר הגויים, שימשה מקום נוח להוראה ולהתכנסויות. ישוע עצמו לימד שם (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 10.23). הרחק מלהסתתר, השליחים ממלאים מעתה את שירותם בלב החיים הדתיים של ירושלים, ובכך מגשימים את השליחות שהאדון שקם לתחייה הפקיד בידם: להיות עדיו “בירושלים” לפני שיגיעו “עד קצה הארץ” (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.8).
2- ייחודה של חבורת השליחים
לוקס מדגיש גם שהשליחים מהווים מעתה קבוצה נפרדת, מוכרת ומכובדת. הטקסט מציין ש“איש מן האחרים לא העז להצטרף אליהם” (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.13). הערה זו עוררה פרשנויות שונות בקרב המפרשים. הפחד שעוררו האירועים האחרונים סביב חנניה ושפירה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.1-11) מסביר כנראה את הזהירות הזאת: מי ששקל להצטרף לשליחים נאלץ להעריך את רצינות המחויבות. קדושת אלוהים, שהתגלתה במשפט הזוג השקרן, הזכירה שהשתייכות לקהילה הנוצרית אינה עניין קל.
אולם זהירות זו לא פגמה כלל בהערכה שהשליחים זכו לה בקרב העם (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.13). פרדוכס לכאורה זה, פחד המתקיים לצד הערצה, מזכיר את יחסם של ההמונים לישוע אחרי ניסים מסוימים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 5.26 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 7.16). נוכחות אלוהים הגלויה מעוררת בעת ובעונה אחת יראת כבוד ומשיכה. הקהילה הקדומה נהנתה כך מיוקרה טובה בקרב העם, מצב שלוקס כבר ציין קודם לכן (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.47).
3- הצמיחה המתמדת של הקהילה
הקהילה לא חדלה לצמוח, וגברים ונשים כאחד באו לאמונה במספרים רבים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.14). אזכור מפורש זה של נשים ראוי לציון. לוקס, בבשורתו כמו במעשי השליחים, מקדיש תשומת לב מיוחדת למקומן של הנשים בתולדות הישועה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 8.1-3 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.14 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 9.36-42). נוכחותן המשמעותית בקרב המאמינים החדשים מעידה על אוניברסליות הבשורה, החוצה את המחסומים החברתיים והתרבותיים של התקופה.
אף שלוקס אינו מזכיר עוד במפורש טבילות בקטע זה, אין שום סיבה לחשוב שהנוהג שנקבע בחג השבועות פסק (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.38-41). הטבילה הייתה טקס הקבלה לקהילת המאמינים, בהתאם לציווי האדון (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.19). סביר אפוא שהמאמינים החדשים המשיכו להיקלט בקהילה באמצעות טקס זה, וקיבלו כך מחילת חטאים ואת מתנת רוח הקודש (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.38).
4- סצנות הריפוי והמקבילה לשירות ישוע
הסצנות המתוארות מזכירות את אלה של שירותו של ישוע עלי אדמות. כמו פעם סביב הרב, החולים נוהרים אל השליחים, וההמונים מקווים לקבל ריפוי (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 4.23-25 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 6.56). המשכיות זו אינה מקרית: השליחים ממשיכים את מעשהו של מי ששלח אותם. ישוע עצמו הודיע שתלמידיו יעשו “מעשים גדולים יותר” משלו, לא באיכות אלא בהיקף, הודות לשפיכת הרוח (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 14.12).
לוקס מספר אפילו שיש שהניחו חולים ברחובות, על מיטות וערסלים, כדי שצילו של פטרוס יגיע אליהם בעברו (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.15). פרט זה מזכיר את סיפורי הבשורות שבהם חולים ביקשו כדי להיגאל ממחלתם (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 5.27-28 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 6.56 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 8.44). הטקסט אינו מציין שלצל עצמו הייתה סגולה מיוחדת; הוא מדגיש בעיקר את האמונה ואת התקווה יוצאות הדופן של העם. כשם שהאישה הסובלת מדימום נרפאה באמונתה כשנגעה בבגד האדון (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 8.47-48), כך האמונה של תושבי ירושלים הכשירה אותם לקבל את הריפוי האלוהי.
5- יעילות הריפויים וזרימת ההמונים
כך או כך, התוצאה חד־משמעית: “כולם נרפאו” (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.16). קביעה מופלאה זו מדגישה את הכוח יוצא הדופן שליווה את שירות השליחים. לוקס מציין שההמונים נהרו גם “מן הערים הסמוכות לירושלים”, והביאו חולים ואנשים המעונים ברוחות טמאות (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.16). תהילת השליחים מתפשטת כך אל מעבר לחומות העיר הקדושה, ומזכירה כיצד התפרסם שמו של ישוע בכל האזור הסמוך (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 4.14 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 4.37).
אזכור הרוחות הטמאות מראה ששירות השליחים כלל גם שחרור אנשים אחוזי דיבוק, כפי שישוע נתן בכך דוגמה וציווה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.17 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 9.1). רצף ניסים כזה, ריפויים גופניים ושחרורים רוחניים, היה אמור לעורר שמחה עצומה בקרב האוכלוסייה ולתרום לגידול המתמיד במספר התלמידים. אותות אלה העידו שמלכות אלוהים נוכחת באמת ופועלת בקרב העם (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 11.20).
6- אתגרי הניהול של קהילה גדלה
הקהילה חווה אפוא התרחבות מרהיבה, בעוד השליחים צריכים ללמוד לנהל קהילה שהפכה לגדולה במיוחד. צמיחה מהירה זו תעורר עד מהרה אתגרים ארגוניים, כפי שיראה פרק הרטינה בין העברים להלניסטים, שהוביל למינוי שבעת הדיאקונים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 6.1-6). חוכמת השליחים תתבטא אז בהעברת אחריויות מסוימות לאחרים כדי להקדיש את עצמם במלואם “לתפילה ולשירות הדבר” (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 6.4).
כל סודיות נראית מעתה בלתי אפשרית לשליחים. שירותם הציבורי, ההמונים הסובבים אותם והניסים שהם עושים מושכים בהכרח את תשומת לבן של הרשויות. הקהילה הקדומה לא יכלה להישאר תנועה שולית; היא הפכה לתופעה שאי אפשר להתעלם ממנה בנוף הדתי של ירושלים.
7- דאגתן וקנאתן של הרשויות הדתיות
הרשויות הדתיות מתבוננות בהתרגשות זו בדאגה ובקנאה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.17). המונח היווני זלוס, המתורגם כאן “קנאה”, יכול לציין גם “להט”. אולם בהקשר זה מדובר בבירור בקנאה עוינת שנגרמה בשל הצלחת השליחים. ה, ששלטו ב ובכהונה בימים ההם, היו מוטרדים במיוחד מההטפה על התחייה, תורה שדחו (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.1-2 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 22.23).
ו נאלצים לקבוע שהם ניצבים מול אירועים שאין להם הסבר טבעי קל. הריפויים יוצאי הדופן והמצטרפים הרבים לאמונה הם בעיני העם אותות ברורים של התערבות אלוהית. מצב זה מזכיר את הדילמה שבה נתקל ה אחרי : “מה נעשה לאנשים האלה? כי נס ניכר נעשה על ידיהם, גלוי לכל יושבי ירושלים, ואין אנו יכולים להכחיש זאת” (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.16).
8- כישלון ההתנגדות האנושית מול מעשה אלוהים
מנהיגי היהודים חשבו שיעצרו את התנועה שהחל ישוע בכך שידונו אותו למוות. הם סברו שאם יסלקו את הרועה, הצאן יתפזר (זְכַרְיָה 13.7 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.31). אולם הרחק מלהיעלם, התנועה מתפתחת עוד יותר. תחיית ישוע הפכה את התבוסה הנראית לניצחון מזהיר, ושפיכת הרוח בחג השבועות העניקה לתלמידים כוח חדש (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.8).
כמה פסוקים להלן, , מורה התורה הנערץ ורבו של השליח פאולוס (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 22.3), יביע עיקרון שנודע לתהילה: “אם התוכנית הזאת או המעשה הזה מבני אדם הוא, יופר; ואם מאלוהים הוא, לא תוכלו להפריעו. פן תימצאו נלחמים באלוהים” (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.38-39). עצה זהירה זו מגלה חוכמה שחברי ה האחרים היו עושים טוב להרהר בה.
9- המאבק באלוהים: מפעל נדון לכישלון
כך, הרשויות הדתיות, בהמשיכן להתנגד לשליחים, מוצאות עצמן מעורבות במאבק החורג ממסגרת של סכסוך אנושי גרידא. בעיני לוקס, הן מתנגדות מעתה לא רק לתלמידים אלא לפעולת אלוהים עצמה. המונח שבו משתמש , תיאומאכוי (“לוחמים באלוהים”), מבטא בעוצמה מציאות זו (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.39). ההיסטוריה המקראית מציעה דוגמאות רבות לנסיונות אנושיים להתנגד לתכניות אלוהים, וכולם נדונו לכישלון (תְהִלִּים 2.1-4 ; מִשְׁלֵי 21.30).
מעשה אלוהים ממשיך להתקדם בעוצמה שאין לעמוד בפניה. הנביא ישעיהו הכריז: “כן יהיה דברי אשר יצא מפי, לא ישוב אלי ריקם, כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו” (יְשַׁעְיָהוּ 55.11). כמו כן ישוע הבטיח: “אבנה את קהילתי, ושערי שאול לא יגברו עליה” (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 16.18). הרדיפות העתידות, הרחק מלהשמיד את הקהילה, יתרמו באופן פרדוקסלי להפצתה, על פי העיקרון שניסח טרטוליאנוס מאוחר יותר: “דם הקדושים הוא זרע הנוצרים”.
סיכום: ריבונות אלוהים בהתרחבות הקהילה
קטע זה ממחיש באופן מופתי את ריבונות אלוהים בהתרחבות קהילתו. למרות התנגדות הרשויות הדתיות, למרות המכשולים האנושיים, מעשה אלוהים מתקדם ללא מעצור. הניסים מאמתים את המסר השליחי, המצטרפים לאמונה מתרבים, והקהילה הנוצרית מתבססת כמציאות שאי אפשר לעקוף בנוף הדתי של ירושלים.
לוקס מזמין כך את קוראיו להכיר ביד אלוהים בתולדות הקהילה הקדומה. מה שמתרחש אינו פרי המקרה או התחכום האנושי, אלא התגשמות תכנית הגאולה של אלוהים, שהנביאים בישרו עליה וישוע המשיח חנך אותה. כפי שיכריז פטרוס לפני ה: “עלינו לציית לאלוהים ולא לבני אדם” (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.29). שכנוע זה יניע את השליחים לאורך כל שירותם, והוא נשאר מופת לקהילה בכל הדורות.
- (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.8) – הבטחת הכוח והציווי המיסיונרי
- (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.14) – הנשים בקהילה הקדומה
- (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.38) ; (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.38-41) ; (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.47) – חג השבועות ותוצאותיו
- (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 3.11) – אכסדרת שלמה
- (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.1-2) ; (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.16) – התנגדות ה
- (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.1-11) – חנניה ושפירה
- (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.12-16) – ניסי השליחים
- (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.17) ; (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.29) ; (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.38-39) – ההתנגדות ועצתו של
- (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 6.1-6) ; (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 6.4) – מינוי הדיאקונים
- (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 9.36-42) – טביתא
- (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 22.3) – , רבו של פאולוס
- (יְשַׁעְיָהוּ 55.11) – יעילותו של דבר אלוהים
- (זְכַרְיָה 13.7) – הרועה המוכה
- (תְהִלִּים 2.1-4) – ההתנגדות הבטלה של הגויים
- (מִשְׁלֵי 21.30) – אין חוכמה נגד
- (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 4.23-25) – שירות הריפוי של ישוע
- (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 16.18) – ההבטחה בנוגע לקהילה
- (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 22.23) – ה והתחייה
- (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.31) – הרועה המוכה
- (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.19) – ציווי הטבילה
- (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 5.27-28) ; (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 6.56) ; (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.17) – ריפויים ואותות
- (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 4.14) ; (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 4.37) – תהילת ישוע
- (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 5.26) ; (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 7.16) – יראת הכבוד
- (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 8.1-3) ; (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 8.44) ; (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 8.47-48) – הנשים והאמונה
- (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 9.1) ; (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 11.20) – הסמכות שניתנה לתלמידים
- (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 10.23) – ישוע באכסדרת שלמה
- (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 14.12) – המעשים הגדולים יותר
היכן התכנסו המאמינים הראשונים?