חנניה ושפירה

פטרוס מצהיר אז שחנניה הניח לשטן למלא את לבו כדי לשקר לרוח הקודש (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.3). קביעה זו מדגישה את חומרת חטאם המיוחדת. לא היה זה סתם הונאה כלפי השליחים או כלפי הקהילה, אלא שקר המופנה כלפי אלוהים עצמו, שהרי לשקר לרוח הקודש משמעו לשקר לאלוהים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.3-4). קטע זה הוא, אגב, אחת העדויות המפורשות ביותר בברית החדשה לאלוהותה של רוח הקודש. בכך שפטרוס קובע שוויון ישיר בין “לשקר לרוח הקודש” (פס׳ 3) לבין “לשקר לאלוהים” (פס׳ 4), הוא מצהיר במשתמע על אלוהותו המלאה של האדם השלישי בשילוש.

גם התערבותו של השטן בסיפור זה ראויה להדגשה. כשם שהשטן נכנס ביהודה לפני בגידתו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.3 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.27), כך הוא ממלא כאן את לבו של חנניה. אזכור זה מזכיר שמאחורי החטא האנושי מסתתרת לעתים קרובות השפעה רוחנית רעה, מבלי שהדבר מפחית מאחריותו האישית של החוטא. חנניה נשאר אשם במלואו בבחירתו. יעקב מלמד ש“כל אדם מתפתה כשתאוותו שלו מושכת אותו ומפתה אותו” (אִגֶּרֶת יַעֲקֹב 1.14), ופטרוס עצמו יעודד בהמשך את המאמינים לעמוד בפני השטן (הָאִגֶּרֶת הָרִאשׁוֹנָה לְפֶטְרוֹס הַשָּׁלִיחַ 5.8-9).

4- משפטו של חנניה

למשמע דברים אלה נופל חנניה ומת, ומעורר פחד עמוק בכל אלה ששומעים על שאירע (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.5). משפט מיידי וגלוי זה מגלה את קדושת אלוהים באופן המזכיר את התגלויות אלוהים שבברית הישנה. יש לציין שפטרוס לא גזר גזר דין מוות; הוא הסתפק בגילוי האמת על חטאו של חנניה. המשפט בא ישירות מאלוהים, ומדגיש שהקהילה שייכת לאדון ולא לבני אדם.

הטקסט מציין ש“קמו הצעירים, עטפוהו, נשאו אותו וקברוהו” (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.6). מהירות הקבורה, בהתאם למנהגי היהודים בימים ההם, תורמת לאווירה החגיגית של הסיפור ומכינה את הסצנה הבאה, שבה שפירה מגיעה בלי לדעת את גורל בעלה.

5- משפטה של שפירה

כשלוש שעות לאחר מכן מגיעה שפירה בלי לדעת את האירועים הקודמים. פטרוס נותן לה אז הזדמנות לומר את האמת בשואלו אותה אם השדה נמכר במחיר פלוני (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.7-8). שאלה זו מגלה את רחמי אלוהים, אשר גם בתוך המשפט משאיר פתח לתשובה. שפירה יכלה להודות באמת ולהתנתק משקרו של בעלה. אולם היא מאשרת את השקר ברצון, וכך אחריותה האישית ברורה במלואה.

פטרוס מוכיח אותה על שהשתתפה בנסיון זה של רוח האדון (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.9). הפועל היווני פּייראזו, המתורגם “לנסות” או “לבחון”, הוא אותו פועל המתאר את נסיון ישוע במדבר (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 4.1) ואת האזהרה שלא לנסות את האדון (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 4.7, בציטוט של דְּבָרִים 6.16). חנניה ושפירה בחנו, כביכול, את גבולות ידיעתו הכול־יודעת של אלוהים, כאילו יכלו להונות את רוח הקודש. יהירות זו היא סוג חמור במיוחד של חוסר אמונה. שפירה מתה אף היא, והיא נקברת ליד בעלה.

6- יראת הקהילה וקדושת אלוהים

שני מקרי מוות פתאומיים אלה הותירו רושם עמוק על הקהילה הצעירה. לוקס מדגיש פעמיים שפחד גדול אחז בכולם (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.5 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.11). אין להבין פחד זה כאימה אמונית, אלא כהכרה מחודשת בקדושת אלוהים. המונח היווני פובוס, המשמש כאן, מציין בהקשר המקראי את יראת הכבוד שהיא “ראשית החכמה” (מִשְׁלֵי 9.10 ; תְהִלִּים 111.10).

דווקא ברגע שבו הקהילה חוותה צמיחה מהירה ואחדות מרשימה, אלוהים הזכיר שאין לבלבל בין חסדו לבין סוג של סלחנות כלפי החטא. מחבר האיגרת אל העברים יכתוב בהמשך: “כי אלוהינו אש אוכלת” (אִגֶּרֶת אֶל־הָעִבְרִים 12.29, בציטוט של דְּבָרִים 4.24). חסד אלוהים, הרחק מלבטל את דרישות הקדושה, הופך אותן לדחופות עוד יותר.

7- מקבילות מן הברית הישנה

פרק זה מזכיר כמה משפטים מופתיים של הברית הישנה, כגון משפטם של נדב ואביהוא (וַיִּקְרָא 10.1-3) או של עכן (יְהוֹשֻעַ 7.1-26). במקרה של נדב ואביהוא, בני אהרן, מותם אירע ברגע חנוכת עבודת המשכן, כאשר הקריבו לפני נצחי — הצג את ההגדרה של INF038 אש זרה שלא ציווה אותם. אלוהים אמר אז: “בקרובַי אקדש ועל פני כל העם אכבד” (וַיִּקְרָא 10.3).

המקרה של עכן דומה אף יותר לזה של חנניה ושפירה. אחרי הניצחון הניסי ביריחו, עכן לקח חלק מן החרם, וגרם לתבוסת ישראל מול העי ולמותו שלו. בכל אחד מן המקרים האלה אלוהים מתערב באופן יוצא דופן בראשית שלב חדש בתולדות הישועה כדי להדגיש את קדושת מעשהו. חנוכת העבודה הלוית, כיבוש כנען — הצג את ההגדרה של INF011 והולדת הקהילה הם רגעי יסוד שבהם אלוהים קובע בבירור את דרישותיו.

8- המשמעות התיאולוגית של הפרק

כך מראה הסיפור שכוחה של רוח הקודש, שהתגלה בקהילה הקדומה באמצעות ניסים, אחדות ונדיבות, כרוך גם בדרישה לאמת ולכנות. האדון ישוע עצמו לימד ש“כל המסתתר יתגלה, והמכוסה יוודע” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 12.2). לוקס מזכיר כך שהקהילה שייכת לאלוהים, ושאין מקום לחפש מראית עין של אדיקות בלי יושרה אמיתית של הלב. פאולוס יזהיר בהמשך מפני אנשים שיהיה להם “מראה של יראת שמיים, אך יכפרו בכוחה” (2 טימותי 3.5).

פרק טרגי זה מזכיר שכוחה של רוח הקודש לא התגלה רק בניסים, בריפויים ובצמיחת הקהילה, אלא גם בקדושה שהייתה אמורה לאפיין את עם אלוהים. הנביא יחזקאל הכריז שאלוהים יתן לעמו לב חדש וישים בו את רוחו (יְחֶזְקֵאל 36.26-27). הבטחה זו, שהתגשמה בחג השבועות, חייבה שינוי פנימי אמיתי, ולא התאמה חיצונית גרידא לציפיות הקהילה.

סיכום: פירות המשפט האלוהי

הפחד הגדול שאחז במאמינים ובכל אלה ששמעו על האירועים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.11) תרם לחיזוק הכבוד הראוי לאלוהים ולשמירה על טהרתה של הקהילה הצעירה. יש משמעות בכך שלוקס מזכיר כאן לראשונה את המונח אקלסיה (קהילה) במעשי השליחים. דווקא בהקשר של המשפט האלוהי מוצהרת זהות הקהילה כעם קדוש של אלוהים.

הרחק מלהפסיק את מעשה אלוהים, משפט יוצא דופן זה קדם לתקופה חדשה של צמיחה ושל גילויי כוחו של אלוהים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.12-16). הטקסט מדגיש ש“אותות ומופתים רבים נעשו בקרב העם בידי השליחים” וש“המוני גברים ונשים האמינו באדון”. כך הקדושה והכוח, הרחק מלהתנגד זה לזה, משתלבים בכלכלת אלוהים. כפי שכותב פטרוס באיגרתו הראשונה: “אתם גזע נבחר, כהונה מלכותית, גוי קדוש, עם סגולה, למען תספרו את תהילות מי שקרא אתכם מחושך אל אורו הנפלא” (הָאִגֶּרֶת הָרִאשׁוֹנָה לְפֶטְרוֹס הַשָּׁלִיחַ 2.9).

• (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.44-45) – שיתוף הרכוש בקהילה הקדומה
• (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.32-35) – אחדות הלב והנפש של המאמינים
• (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.36-37) – דוגמת בר־נבא
• (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.1-11) – סיפור חנניה ושפירה
• (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.12-16) – צמיחת הקהילה לאחר המשפט
• (יְהוֹשֻעַ 7.1-26) – חטאו של עכן
• (וַיִּקְרָא 10.1-3) – משפטם של נדב ואביהוא
• (דְּבָרִים 4.24) ; (דְּבָרִים 6.16) – קדושת אלוהים
• (תְהִלִּים 111.10) ; (מִשְׁלֵי 9.10) – יראת נצחי — הצג את ההגדרה של INF038
• (יְחֶזְקֵאל 36.26-27) – הבטחת הלב החדש
• (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 4.1), (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 4.7) – נסיון ישוע
• (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 6.1-2) – האזהרה מפני צביעות
• (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 12.2) ; (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.3) – דברי ישוע
• (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.27) – השטן ויהודה
• (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָשֵּׁנִית אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִים 9.7) – הנתינה בשמחה
• (2 טימותי 3.5) – מראית עין של אדיקות
• (אִגֶּרֶת אֶל־הָעִבְרִים 12.29) – אלוהים, אש אוכלת
• (אִגֶּרֶת יַעֲקֹב 1.14) – מקור הנסיון
• (הָאִגֶּרֶת הָרִאשׁוֹנָה לְפֶטְרוֹס הַשָּׁלִיחַ 2.9) ; (הָאִגֶּרֶת הָרִאשׁוֹנָה לְפֶטְרוֹס הַשָּׁלִיחַ 5.8-9) – זהותו וערנותו של עם אלוהים

הפשעם של חנניה ושפירה — הצג את ההגדרה של INF345
הגזר הדין שנגזר על חנניה ושפירה — הצג את ההגדרה של INF346