_3 La maison est, selon nous, celle de Marie la mère de Jean surnommé Marc. מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 12.12.
_4 Le repas de Pâque commence le jeudi soir, après 18 h. C’est déjà le vendredi pour les Juifs (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.17, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.20, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.14-18). Ce n’est donc pas le Seder officiel qui se déroulera le soir du vendredi הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.28.
_5 הסעודה מסתיימת בבוקר יום שישי לפני עלות השחר, בין חצות ל-2:30.
_6 Judas l’Iscariote est parti avant la fin de ce repas. הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.30.
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
בקטע זה ישוע המשיח מבשר לתלמידיו על פרידה קרובה, באומרו:
(
Cette parole les déroute, car ils ne comprennent pas ce qu’elle signifie, leur vision, restant limitée à ce qu’ils vivent dans l’instant (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 16.17-18). Le Messie Jésus leur explique alors que leur tristesse se changera en joie, comme une femme qui traverse la douleur de l’enfantement mais se réjouit ensuite de la naissance de son enfant, une image déjà présente chez les prophètes pour annoncer une délivrance à venir (יְשַׁעְיָהוּ 66.7-9, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 16.20-22).
Il leur annonce qu’après son départ ils auront un accès direct au Père par la prière, au nom du Fils, ce qui marque une étape nouvelle dans la relation entre Dieu et les croyants, rendue possible par l’œuvre du Messie (אִגֶּרֶת אֶל־הָעִבְרִים 4.16, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 16.23-24).
Le Messie Jésus affirme que le Père lui-même les aime parce qu’ils ont cru qu’il vient de Dieu, soulignant que la foi ouvre une relation personnelle et authentique avec le Père (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 16.27). Les disciples expriment alors leur conviction d’avoir enfin compris, mais le Messie Jésus leur révèle qu’ils vont bientôt être dispersés, chacun retournant chez soi, le laissant seul, ce qui s’accomplira lors de son arrestation (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.50, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 16.31-32).
ועם זאת הוא מצהיר שהוא אינו לבדו לעולם, כי האב עמו, ומזכיר שגם בשעת מבחן הנוכחות האלוהית נשארת. הוא מסיים בכך שהוא נותן להם דבר שלום וניצחון: יהיה להם צער בעולם, אך הם יכולים לאזור עוז, כי הוא את העולם, ניצחון שכבר הושג ומבטיח שלרע לא תהיה המילה האחרונה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 16.33, אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָרוֹמִיִּים 8.37).
Ainsi, ce discours prépare les disciples à traverser la crise de la crucifixion en leur donnant la certitude que la souffrance n’est que temporaire et que la joie de la résurrection transformera leur compréhension et leur mission (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.20).