_3 הבית הוא, לדעתנו, ביתה של מרים אמו של יוחנן המכונה מרקוס. מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 12.12.
_4 סעודת הפסח מתחילה בערב יום חמישי, אחרי השעה 18:00. אצל היהודים זה כבר יום שישי (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.17, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.20, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.14-18). לכן זה אינו הסדר הרשמי, שייערך בערב יום שישי הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.28.
_5 הסעודה מסתיימת בבוקר יום שישי לפני עלות השחר, בין חצות ל-2:30.
_6 יהודה איש קריות יצא לפני תום הסעודה הזאת. הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.30.
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
בהבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 15.1-17, המשיח ישוע ממשיך בנאום הפרידה שלו ומשתמש בדימוי הגפן והזמורות כדי לתאר את טבעם של היחסים החיוניים בינו לבין תלמידיו. קטע שלישי זה מספר על דברים שנאמרו בהכרח בסוף שירותו של המשיח ישוע.
כאן הוא לובש צורה של תורה אינטימית, פואטית ורוחנית כאחד, שבה המשיח ישוע מבטא את לב מסרו לפני שהוא עוזב את שלו. לדברים אלה יש נימה של סיום, של פרידה רוויית עדינות וכובד ראש, לפני שיוחנן פונה לאירועים האחרונים שיסמנו את חייו של המורה עלי אדמות.
המשיח ישוע מצהיר:
משפט זה פותח את אחת מהצהרות «אני הוא» הגדולות של הבשורה על פי יוחנן. בהציגו את עצמו כגפן האמיתית, המשיח ישוע מבדיל את עצמו מדימוי ישראל ככרם שהיה לא פעם עקר או בוגד בברית הישנה (יְשַׁעְיָהוּ 5.1-7, תְהִלִּים 80.8-16).
הוא מצהיר שרק בו נמצא הפריון הרוחני האמיתי. האב, ככורם, מזמר את הזמורות כדי שיישאו פרי רב יותר, דימוי לתהליך הטהרה והקידוש שהתלמידים עוברים באמצעות הדבר (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 15.2-3).
המשיח ישוע מדגיש לאחר מכן את ההכרח המוחלט להישאר בו:
אחדות הדדית זו היא המפתח לחיים הנוצריים. בלי שותפות חיה עם המשיח, אין אפשרות לפרי רוחני כלשהו, כי הוא מקור כל חיוניות. ההזמנה להישאר אינה פסיבית: היא כוללת נאמנות, ציות ואהבה. מי שנשאר נושא פרי, כלומר מבטא הלכה למעשה את חיי הבן בתוכו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 15.5, אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַגָּלָטִיִּים 5.22-23).
יוחנן מדגיש כאן את הרציפות בין האמונה בישוע לפעולת האלוהים באמצעות רוח הקודש, שכבר הוכרזה בפרק הקודם (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 14.16-17). באמצעות דימוי הגפן, המשיח ישוע ממחיש את התלות האינטימית של תלמידיו, ואת המשימה שעליהם להמשיך אחרי הסתלקותו: לשאת פרי, פרי מתמיד ונאמן, לכבוד האב (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 15.8). ישוע קושר את הפריון הזה לאהבה:
האהבה הופכת כאן למרכז ולמנוע של כל יחס רוחני. להישאר במשיח פירושו להישאר באהבה זו, ולקיים את מצוותיו כשם שהוא עצמו קיים את מצוות אביו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 15.10, אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַפִּילִפִּיִּים 2.8). המטרה העליונה של תורה זו היא השמחה:
אהבה זו מוצאת את ביטויה העליון במסירת הנפש:
המשיח ישוע צופה כאן את קורבנו על הצלב, הביטוי העליון של האהבה האלוהית (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.16-17). הוא מעלה את תלמידיו ממעמד של עבדים למעמד של ידידים, משום שמעתה הם שותפים לידיעתו את האב ושותפים לתכניתו. הבחירה האלוהית מקבלת משמעות מוחשית:
זוהי הצהרה על ריבונות האלוהים בישועה ובשליחות. התלמידים נשלחים לשאת פרי מתמיד, בהתאם לרצון האב. קטע זה מסתיים בסיכום של כל התיאולוגיה היוחנאית: השותפות עם המשיח באמונה, הציות למצוותיו, ההישארות באהבתו, והפריון הרוחני לשירות העולם.
דברי המשיח ישוע אלה מהדהדים כהמלצה אחרונה לפני מעצרו. יוחנן מציב אותם כאן במכוון כמסקנה רוחנית לפני שהוא נכנס לסיפור האירועים האחרונים בחיי האדון. המשיח ישוע מציג את עצמו כמקור החיים, כמופת האהבה וכמתווך השמחה השלמה. באמצעות טקסט זה השליח מעביר לנו גם את חגיגיות הפרידה וגם את השלווה הבוטחת של משימה המופקדת עתה בידי ידידיו.