_3 La maison est, selon nous, celle de Marie la mère de Jean surnommé Marc. מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 12.12.
_4 Le repas de Pâque commence le jeudi soir, après 18 h. C’est déjà le vendredi pour les Juifs (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.17, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.20, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.14-18). Ce n’est donc pas le Seder officiel qui se déroulera le soir du vendredi הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.28.
_5 הסעודה מסתיימת בבוקר יום שישי לפני עלות השחר, בין חצות ל-2:30.
_6 Judas l’Iscariote est parti avant la fin de ce repas. הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.30.
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
Ce n’est qu’à la fin du repas que Simon Pierre se révèle tel que nous le connaissons : impulsif, passionné, prêt à défendre son Seigneur coûte que coûte. Il n’hésitera pas à dégainer son épée plus tard, dans le jardin des Oliviers, croyant bien faire en protégeant le Messie Jésus (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.10).
Son attachement est sincère, mais son discernement est limité. Il ne croit pas un instant qu’il puisse renier son Maître, malgré les avertissements explicites de Jésus (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.33-34). Ce sentiment de loyauté est probablement partagé par d’autres disciples, plus réservés, mais tout aussi dévoués.
Luc souligne l’imminence de la mort du Messie. Face à cette annonce, Simon Pierre et un autre disciple proposent d’intervenir avec leurs épées (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.38). Leur réaction montre qu’ils sont encore loin de saisir l’ampleur spirituelle de la situation. Ils envisagent une lutte physique, alors que le Messie Jésus prépare une victoire spirituelle.
Malgré les explications répétées du Messie sur sa mission, souffrir, mourir, ressusciter, les disciples ne comprennent pas le sens profond de sa venue (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 9.22, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 16.21). Ils restent attachés à une vision terrestre du royaume, espérant un Messie conquérant plutôt qu’un Serviteur souffrant (יְשַׁעְיָהוּ 53.3-5).
:
היא תקיפה ומלאת חכמה כאחד. הוא יודע שהאירועים הבאים, מעצרו, צליבתו, תחייתו, יהיו מגלי זהותו ושליחותו האמיתיים. הוא אינו מבקש לשכנע אותם עוד במילים, אלא בהגשמת הכתובים.
Ce n’est qu’après la résurrection que les disciples comprendront pleinement la portée de la croix et la rédemption offerte par le Fils de Dieu (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.16-17, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.45-47). Leur foi sera alors fondée non sur des armes, mais sur la puissance du sacrifice et de l’amour divin.
יוחנן מוסיף כעת 6 נקודות לימוד שיבואו זו אחר זו. אלה גם דברי הפרידה של המורה מתלמידיו.
1 המשיח ישוע הוא הדרך המובילה לשמים.
2 הוא מבשר את בואה של רוח הקודש.
3 הוא משווה את עצמו לגפן.
4 הוא מזהיר מפני רדיפות עתידיות.
5 הוא מנחם את תלמידיו.
6 הוא מסיים בתפילה, כמעין פרידה.
יוחנן מקפיד למסור בנאמנות את ההוראות האחרונות של המשיח ישוע, וממקם אותן ממש לפני מעצרו. על פי ניתוחינו, הקבוצה כבר הגיעה אל . לפיכך נשלב ששת מרכיבים אלה בסינופסיס שלנו כדי להציע פירוש מפורט.
קטע זה מדגיש שוב את חשיבותם ועושרם של כתבי יוחנן. היכרותו המעמיקה עם שאר הבשורות מאפשרת לו להשלים את תוכנן בהרמוניה, ולהציע תמונה מדויקת יותר של האירועים.
דבריו האחרונים של אדם נושאים תמיד עוצמה מיוחדת. בטקסט זה אנו נמצאים בפני לימודיו האחרונים של המורה, המסומנים בעומק ובחגיגיות יוצאי דופן.