אנו מגיעים אל ה השלישי המובא אצל מתי, זה של סעודת החתונה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 22.1-14).
זה אינו מובא אצל מרקוס או אצל יוחנן, אך קטע דומה נמצא אצל לוקס (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 14.15-24).
שני הסיפורים דומים להפליא, אך אינם ממוקמים באותו שלב בשירותו של ישוע.
אצל לוקס הסצנה מתרחשת קודם, כשהמשיח ישוע עדיין בדרכו לירושלים: הוא משיב לאחד המסובים בסעודה בביתו של . ה על "הסעודה הגדולה" ממחיש שם את החסד המוצע לכול, אפילו לאלה שהחברה מבזה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 14.15-24).
אצל מתי, לעומת זאת, ההקשר חגיגי ומתוח הרבה יותר. ישוע כבר בירושלים, במקדש, מול המנהיגים הדתיים המסרבים להכיר בסמכותו. מתי משחזר את ההגיון וההמשכיות שלה: ה על סעודת החתונה בא ישירות אחרי זה על הכורמים הרוצחים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 21.33-46) ושייך לאותו יום, יום שלישי, 29 במרץ בשנת 33, בשבוע הייסורים.
Dans ce cadre dramatique, Jésus avertit de manière prophétique des conséquences du rejet du Messie. Le roi de la , qui détruit la ville des meurtriers de ses serviteurs, évoque clairement le jugement de Dieu sur Jérusalem, lequel s’accomplira quelques décennies plus tard, en 70 apr. J.-C., lorsque le général Titus, fils de l’empereur Vespasien, rasera le Temple et fera massacrer des milliers de Juifs.
מתי מדגיש את הממד האסכטולוגי הזה ואת האחריות הרוחנית של ישראל. לדחות את הזמנת המלך פירושו לסרב לחסד האלוהי, ואיש אינו יכול לעשות זאת ללא עונש (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.16-17).
לבסוף, סצנת האיש ללא מדגישה אזהרה נוספת: אי אפשר להיכנס למלכות אלוהים בלי הצדקה שאלוהים עצמו נותן לאלה המאמינים במשיח.
הלבוש הזה מסמל את הטבע החדש שהמאמין לובש, לא בזכות מעשיו אלא באמונה (יְשַׁעְיָהוּ 61.10, אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָרוֹמִיִּים 13.14).
במילים אחרות, לא די להיות מוזמן; יש להשתנות, להיוושע באמת, כדי לקחת חלק בסעודה של אלוהים.