בהבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 19.41-44 המשיח ישוע מתקרב לירושלים, מתבונן בה ופורץ בבכי, משום שהוא יודע שהעיר לא הכירה בפקודת האלוהים שהוצעה לה בדמותו, דבר החושף חוסר הבנה רוחני עמוק והזדמנות אבודה לשלום.
אז הוא מנבא בדייקנות את המצור, ההקפה והחורבן שה יבצעו בשנת 70, ומראה שמשפט זה אינו שרירותי אלא תוצאה טרגית של דחיית המשיח.
קטע זה מדגיש גם את חמלת המשיח ישוע, הבוכה בכנות על אלה הדוחים אותו, וגם את חומרת הדחייה של ההתגלות האלוהית. שאר הבשורות אינן מוסרות את הפרשה הזאת באותו מקום ובצורה זו: מתי ומרקוס מנבאים את חורבן בית המקדש מרחבת המקדש, ובמתי יש קינה על ירושלים בפרק 23, אך רק לוקס מציב את הסצנה בדרך מן ה ומתאר את דמעות ישוע למראה העיר.
ניתן להבין שהמשיח ישוע חזר על דברים מסוימים בהזדמנויות שונות, בהתאם להקשר שבו דיבר.
הכול מעיד על כך ששנים עשר השליחים נוכחים, כך שגם יהודה איש קריות מקשיב לרב. קשה לתאר שהשליח הזה הצליח להונות את סובביו כך, ואף על פי כן זה מה שאירע באמת. בנסיבות כאלה, איך יכול היה להמשיך בחייו?
המשיח ישוע, מצדו, יודע מה טיב האירועים העומדים להתרחש.
כמה מרכיבים בבשורות מראים שהמשיח ישוע ידע שמותו קרוב: הוא מכריז כמה פעמים על ייסוריו ומסביר ש„הוא עולה לירושלים” כדי להימסר, להיות מורשע ולהומת הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 10.32-34; הוא מתאר בפירוט מה יקרה לו, דבר המראה שהוא מודע לכך לגמרי הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 18.31-33; הוא מדבר על „שעתו” המתקרבת, בעיקר בבשורת יוחנן, שבה הוא אומר שהגיעה שעתו לעבור מן העולם הזה אל האב הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.1 והבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.23-27; הוא מכין את תלמידיו לאירוע זה בהסבירו להם שעליו לסבול, להידחות ולמות, ואחר כך לקום לתחייה הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 8.31; הוא מסכים מרצונו ללכת לירושלים למרות האזהרות והסכנה הברורה הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 9.51; הוא מייסד את סעודת האדון בקשרו ישירות את גופו ואת דמו למוות קרוב הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.19-20. כל הרמזים האלה מתכנסים להראות שהמשיח ישוע לא הלך אל מותו במקרה, אלא מתוך ידיעה מלאה של מה שמצפה לו ומתוך בחירה מרצון.
בבשורת יוחנן הרעיון שהמשיח ישוע ידע מן ההתחלה שיהודה יבגוד בו מופיע בבירור בהבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 6.64 ובהבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 6.70-71. בהבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 6.64 כתוב שהמשיח ישוע ידע „מן ההתחלה” מי אינם מאמינים ו„מי הוא זה שימסור אותו”. אחר כך בהבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 6.70-71 אומר המשיח ישוע לשנים עשר: „הלא אני בחרתי בכם, בשנים עשר? ואחד מכם שטן”, ויוחנן מבהיר מיד שדיבר על יהודה. שני קטעים אלה מראים שלפי יוחנן ידע המשיח ישוע מוקדם מאוד על בגידתו העתידית של יהודה.
בנוגע להכרזה על חורבנה העתידי של ירושלים, יש לציין שמפרשים מסוימים של הבשורות חלקו על אופיים הנבואי של דברים אלה. לדבריהם, הבשורות נכתבו לאחר האירועים, וזה מסביר את דיוק התחזיות. גישה ביקורתית זו מבוססת על הרעיון שהטקסטים שילבו עובדות היסטוריות שכבר התממשו, ובכך מעמידה בספק את אמיתותם הנבואית.
נימוק זה מופיע גם בלימוד ספר דניאל, בייחוד בנוגע לדָּנִיֵּאל 11.11-35. בעוד שהניתוח שלנו מקדים את כתיבת הטקסט הזה למאה השישית לפני הספירה, חוקרים מסוימים מציעים תאריך מאוחר בהרבה, במאה השנייה לפני הספירה, לאחר בואו של אנטיוכוס אפיפנס. פער פרשני זה ממחיש את הקושי לקבוע את התיארוך המדויק של כתבי הקודש.
בסופו של דבר, הטקסט המקראי שומר על מידה של סוד עבור מי שאינם דבקים באמונה. אלוהים מגלה בו לעיתים אירועים עתידיים, אך הממד הנבואי הזה נשאר בלתי מובן או שנוי במחלוקת בעיני מי שאינם מאמינים בו.