PER271

זכאי רוצה לראות את המשיח ישוע

המאמר בוחן את סיפורו של זכי ביריחו, אשר מתוך רצון לראות את ישוע טיפס על שקמה. ישוע מבחין בזכי ושוהה בביתו, ובכך מגלם את שליחותו לגאולה. סיפור זה משתלב בתקופה שבין חנוכה לפסח, וכולל אירועי מפתח כמו נס אלעזר. המאמר מציג ניתוח פרשני ותאולוגי, ומדגיש את הממד האוניברסלי של מסר ישוע.

6 דקות זכי ישוע יריחו ישועה לוקס 19 3 פסוקים 2 ספרים

עיון

ניתן לעיין ב:

טקסטים מקראיים

מתי

הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי (תנ״ך עברי מודרני) אינו מוזכר בספר

מרקוס

הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס (תנ״ך עברי מודרני) אינו מוזכר בספר

לוקס

הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 19.1-10 (תנ״ך עברי מודרני)

ויבוא ויעבר ביריחו׃

והנה איש ושמו זכי מראשי המוכסים והוא עשיר׃

ויבקש לראות את ישוע מי הוא ולא יכל מפני העם כי שפל קומה היה׃

ויקדם וירץ ויעל על שקמה לראותו כי שם הדרך אשר יעבר בה׃

ויהי בבאו אל המקום ההוא ויבט ישוע ויראהו ויאמר אליו זכי רד מהר כי צריך אני לשבת היום בביתך׃

וימהר וירד ויאספהו בשמחה׃

וילונו כל הראים לאמר בא ללון בבית איש חוטא׃

ויעמד זכי ויאמר אל האדון הנה אדני את מחצית נכסי אני נתן לעניים ואם עשקתי איש אשיב לו ארבעתים׃

ויאמר אליו ישוע היום היתה תשועה לבית הזה באשר בן אברהם גם הוא׃

כי בא בן האדם לבקש ולהושיע את האבד׃

תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org

יוחנן

הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן (תנ״ך עברי מודרני) אינו מוזכר בספר

פרטים טכניים

מקום: העיר יריחו

תאריך: פברואר שנת 33

שיטת העבודה: עוקבים אחר לוקס

הערה על שיטת העבודה: לוקס הוא היחיד שמתעד את סיפור זכי זה

אדם נמוך קומה נוקט אמצעי קיצוני כדי לראות את ישוע למרות ההמון.

כרונולוגיה

במסע זה לירושלים בתחילת שנת 33, המשיח ישוע, בלווית תלמידיו וקרוביו, מגיע ליריחו זמן קצר לפני פברואר–מרץ. שלב זה, שמספר עליו לוקס, קודם לתחיית אלעזר בבית עניה, בבית . האווירה ביריחו עליזה, כפי שמראה ריפוי העיוור בר־טימאי. מסע זה מתרחש לפני הפסח של 1 באפריל שנת 33, שכן המשיח ישוע עדיין צריך להחיות את אלעזר ואחר כך לשהות באפרים.

הערות

לוקס מדגיש במדויק שהמשיח ישוע, בלווית תלמידיו, חוצה את יריחו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 19.1. תנועה זו משתלבת במסלול המוביל אותו לירושלים, בתחילת שנת 33. מטרת המסע היא להגיע לבית , שבו אלעזר זה עתה מת.

האווירה עליזה: אנשים רבים בחוץ, ופרשת ריפויו של בר־טימאי, העיוור שלבש את אדרתו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 10.50), מעידה שאנו בפברואר או במרץ. מאחר שהקור העז של ינואר חלף, הסצנה מתרחשת כנראה בפברואר או בתחילת מרץ.

אין מדובר בעלייה לרגל של הפסח, שתתקיים ב־¹ באפריל שנת 33. אכן, לפני אירוע זה המשיח ישוע צריך להחיות את אלעזר, ואחר כך יסתלק לזמן מה לאפרים שבשומרון.

הסיפור בלוקס 19.1-10 מתרחש ביריחו, עיר משגשגת ואסטרטגית השוכנת על הדרך המובילה לירושלים, ולוקס מציב פרשה זו מיד לפני הכניסה המשיחית כדי להראות כיצד הישועה מתגלה באופן מוחשי לפני הייסורים.

זכי, ראש המוכסים ואדם עשיר, מוצג כדמות מבוזה חברתית, הנחשבת משתף פעולה עם , חוטא בפרהסיה ואדם טמא, וקומתו הנמוכה, שלוקס מזכיר, מסמלת הן את אי־יכולתו הגופנית לראות את ישוע והן את קטנותו החברתית והמוסרית.

ואף על פי כן הוא מבקש באופן פעיל לראות מיהו ישוע, וריצתו וטיפוסו על שקמה מגלים צמא פנימי וענווה בלתי צפויה אצל אדם בדרגתו. המשיח ישוע, בהרימו עיניו אליו, הופך את הדינמיקה: כבר אין זה זכי המחפש את ישוע, אלא ישוע הרואה אותו, קורא לו בשמו ומכריז שעליו לשהות בביתו — ״צריך״ המבטא הכרח אלוהי ומראה שהמפגש אינו מקרה אלא מעשה רצוי של ישועה.

קבלת הפנים השמחה של זכי מגלה את נוכחות הישועה, ותגובתו המיידית, לתת מחצית רכושו לעניים ולהשיב פי ארבעה למי שפגע בהם, חורגת בהרבה מדרישות התורה ומראה שתשובתו אמיתית, מוחשית וחברתית.

בינתיים ההמון רוטן למראה המשיח ישוע הנכנס אל בית חוטא, וחושף את חוסר הבנתו את ההיגיון של המלכות, בניגוד למבטו של המשיח ישוע, שאינו שופט אלא משקם.

המשיח ישוע מסיים בהכרזה שהישועה באה אל בית זכי ובקביעה שגם הוא בן אברהם, וכך משיב מנודה אל עם הברית, ולאחר מכן מסכם את שליחותו בהצהרה שבן האדם בא לבקש ולהושיע את האבוד.

קטע זה מדגיש שהחסד קודם לתשובה, שהישועה עוברת דרך קשר אישי עם המשיח ישוע, שהיא משנה באופן מוחשי את החיים וההתנהגות, שהמשיח ישוע הופך את הנורמות החברתיות בכך שהוא פונה אל המנודים, ושהשמחה מלווה תמיד את פריצת הישועה.

לבסוף הוא מזכיר שאיש אינו רחוק מדי מכדי שיושגו, שהתשובה כרוכה בתיקון ובנדיבות, ושיש לבחור בין המבט הרוטן לבין המבט הקורא בשם.

Zachée veut voir le Messie Jésus. L'article explore l'histoire de Zachée à Jéricho, qui, désireux de voir Jésus, monte un sycomore. Jésus remarque Zachée et séjourne chez lui, incarnant sa mission de rédemption. Ce récit s'insère dans la période entre Hanoucca et Pessa’h, comprenant des événements clés comme le miracle de Lazare. L'article présente une analyse exégétique et théologique, soulignant la dimension universelle du message de Jésus. Chronologie. Lors de ce voyage vers Jérusalem début 33, le Messie Jésus, accompagné de ses disciples et de proches, arrive à Jéricho peu avant février-mars. Cette étape, relatée par Luc, précède la résurrection de Lazare à Béthanie chez Marthe et Marie. L’atmosphère à Jéricho est animée, comme le montre la guérison de l’aveugle Bartimée. Ce déplacement intervient avant la Pâque du 1er avril de l'an 33, car le Messie Jésus doit encore ressusciter Lazare puis séjourner à Ephraïm. Commentaires. Luc souligne avec précision que le Messie Jésus, accompagné de ses disciples, traverse Jéricho (Luc 19, verset 1. Ce déplacement s’inscrit dans le parcours qui le mène vers Jérusalem, au début de l’année 33. L’objectif de ce voyage est de se rendre chez Marthe et Marie, où Lazare vient de mourir. L’atmosphère est animée : de nombreuses personnes sont dehors, et l’épisode de la guérison de Bartimée, l’aveugle qui portait son manteau (Marc 10, verset 50), témoigne que nous somme en février ou mars. Les grands froids de janvier étant passés, la scène se déroule probablement en février ou en tout début mars. Il ne s’agit pas du pèlerinage de la Pâque, qui aura lieu le 1er avril de l'an 33. En effet, avant cet événement, le Messie Jésus doit ressusciter Lazare, puis il partira pour un temps à Ephraïm, en Samarie. Le récit de Luc 19.1‑10 se déroule à Jéricho, une ville prospère et stratégique située sur la route qui mène à Jérusalem, et Luc place cet épisode juste avant l’entrée messianique pour montrer comment le salut se manifeste concrètement avant la passion. Zachée, chef des collecteurs d’impôts et homme riche, est présenté comme un personnage socialement méprisé, considéré comme un collaborateur des Romains, un pécheur public et un homme impur, et sa petite taille, mentionnée par Luc, symbolise autant son incapacité physique à voir Jésus que sa petitesse sociale et morale. Pourtant, il cherche activement à voir qui est Jésus, et sa course ainsi que son geste de grimper dans un sycomore révèlent une soif intérieure et une humilité inattendue pour un homme de son rang. Le Messie Jésus, en levant les yeux vers lui, inverse la dynamique : ce n’est plus Zachée qui cherche Jésus, mais Jésus qui le voit, l’appelle par son nom et déclare qu’il doit demeurer dans sa maison, un « il faut » qui exprime une nécessité divine et montre que la rencontre n’est pas un hasard mais un acte voulu du salut. L’accueil joyeux de Zachée manifeste la présence du salut, et sa réponse immédiate, donner la moitié de ses biens aux pauvres et restituer quatre fois plus à ceux qu’il a lésés, dépasse largement les exigences de la Loi et montre que sa conversion est authentique, concrète et sociale. Pendant ce temps, la foule murmure en voyant le Messie Jésus entrer chez un pécheur, révélant son incompréhension face à la logique du Royaume et contrastant avec le regard du Messie Jésus, qui ne juge pas mais restaure. Le Messie Jésus conclut en proclamant que le salut est entré dans la maison de Zachée et en affirmant qu’il est lui aussi fils d’Abraham, réintégrant ainsi un exclu dans le peuple de l’alliance, avant de résumer sa mission en déclarant que le Fils de l’homme est venu chercher et sauver ce qui était perdu. Ce passage met en lumière que la grâce précède la conversion, que le salut passe par une relation personnelle avec le Messie Jésus, qu’il transforme concrètement la vie et les comportements, que le Messie Jésus renverse les normes sociales en allant vers les exclus, et que la joie accompagne toujours l’irruption du salut. Il rappelle enfin que personne n’est trop loin pour être rejoint, que la conversion implique réparation et générosité, et qu’il faut choisir entre le regard qui murmure et celui qui appelle par le nom.