אף שהאירועים המתוארים מתרחשים ביום שני, הכול מצביע על כך שישוע המשיח ותלמידיו עלו מדי יום למקדש בירושלים. עבורם היה זה מקום מרכזי, לא רק של תפילה, אלא בעיקר של הוראה. שם, בלב ההמונים שנאספו לחג הפסח, ניצל ישוע כל הזדמנות כדי להכריז את הבשורה הטובה על מלכות אלוהים. עולי הרגל באו מכל עבר, וכל אחד רצה לשמוע את האיש הזה, שדבריו נגעו בנפשות והעירו את התקווה לעולם חדש.
לוקס, בסיפורו, מדגיש מיד את תגובת הרשויות הדתיות. ראשי הכוהנים, הסופרים והזקנים היו נסערים עמוקות. זעמם גבר ככל שהשפעתו של ישוע גדלה. מתוך פחד לאבד את סמכותם על העם, הם המשיכו לחפש דרך להשתיקו אחת ולתמיד, ואף שקלו את הריגתו. אך הם היססו, משום שהעם, מרותק וקשוב, ספג כל מילה מפיו. ההמונים הכירו בו נביא, ואולי אף יותר מכך, והמנהיגים ידעו שמעצר אלים עלול לעורר מהומה.
לוקס טורח, בבשורתו, להסביר מי הן הקבוצות הדתיות השונות הללו: הסופרים, מומחי התורה; המורים, שומרי המסורת; ה, שצמחו מהאצולה הכוהנית; וה, מגיני הטהרה הטקסית בלהט. דאגתו נובעת מכך שהוא כותב לקהל לא יהודי, שאינו מכיר היטב את ההבחנות הללו.
כך מתגבשים בבירור שני מחנות: מצד אחד העם, נפעם ומוזן מדברי המשיח ישוע, המוצא בו אור חדש; מצד שני הרשויות הדתיות, מודאגות וקנאיות, הרואות בו איום ישיר על שלטונן ועל זכויותיהן. האווירה נעשית מתוחה יותר ויותר, בצומת שבין הרוחני לפוליטי, בעוד הכרזת מלכות השמים מטלטלת את הסדר הקיים.