של החבר המפציר אצל הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 11.5-13 משתלב באופן טבעי מאוד בקו הטקסט הקודם, ואף מהווה המשך ישיר שלו.
ההקשר המיידי
סמוך לפני זה, ישוע מלמד את תלמידיו את "אבינו שבשמים" (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 11.1-4). זוהי תפילה פשוטה, המתמקדת ביחסים עם אלוהים, בסליחה, בתלות היומיומית ובהגנה מפני הרע.
הקשר ההגיוני למשל
מעבר חלק: לאחר שנתן תפילה לדוגמה, ישוע המשיח ממחיש כיצד להתפלל, בהתמדה ובאמון. בא להשיב על שאלה סמויה: האם אלוהים באמת שומע את תפילותינו?
נושא מרכזי: מדגיש את ההפצרה בתפילה, והפסוקים שלאחריו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 11.9-13) מחזקים רעיון זה בפעלים "שאלו", "בקשו", "דפקו".
גילוי לב אלוהים: בעוד שהחבר נכנע לבסוף בגלל ההטרדה, אלוהים נותן ברצון, ואפילו את רוח הקודש, המתנה העליונה.
מה זה מלמד אותנו
התפילה אינה רק נוסחה לשנן, אלא יחסים חיים עם אלוהים שמקשיב.
ישוע המשיח רוצה שתלמידיו יבינו שאלוהים אינו כחבר המהסס; הוא נדיב וקשוב הרבה יותר. הקטע דוחף אותנו להתמיד, גם כשהתשובה מתעכבת.
בסיכומו של דבר, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 11.5-13 אינו צץ משום מקום: הוא נובע באופן טבעי מ"אבינו שבשמים" ומעמיק את נושא התפילה בכך שהוא מגלה את טבעו של האלוהים שאליו אנו פונים.
זה לא הוצב כאן באקראי על ידי לוקס, אלא הוא חלק מן ההמחשה של ישוע המשיח.
של החבר המפציר מופיע אך ורק בבשורה על פי לוקס (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 11.5-8). הוא שייך לחומר הייחודי למחבר בשורה זה, שכן אין אנו מוצאים אותו לא אצל מתי, לא אצל מרקוס ולא אצל יוחנן.
מדוע דווקא לוקס?
לוקס מקדיש תשומת לב מיוחדת לתפילה, מציג את ישוע המשיח כאיש תפילה ומדגיש את חשיבות ההתמדה.
הרחמים והחמלה: זה ממחיש אלוהים שעונה, לא מתוך טרדה, אלא מתוך אהבה.
הנדחים והשוליים : החבר הדופק על הדלת בלילה הוא דמות של פגיעות, נושא יקר ללוקס.
משלים דומים במקומות אחרים?
אף ש זה ייחודי ללוקס, ניתן למצוא הוראות קרובות:
על האלמנה ושופט העוול (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 18.1-8), אף הוא ייחודי ללוקס, מדגיש תפילה מתמדת.
הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 7.7-11 חוזר על הדברים "שאלו, בקשו, דפקו", אך בלי של החבר.