אנו נמצאים אפוא בירושלים, כנראה ברחבת בית המקדש, מקום נוח לפגוש בו את ההמון, אך למרבה הצער גם את המתנגדים.
הכול מתחיל בריפוי אחוז שד אילם, וההמון נדהם. עם זאת, מיעוט מתוך ההמון, בהנהגת , מבקש להפוך את המצב ולהשחיר את שמו של ישוע המשיח.
בבעל זבוב
לאחר מכן מגבש המיעוט המשפיע הזה בקשה לנס (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 11.16), בטענה שהוא רוצה להאמין בישוע המשיח. ואולם בקשתם נועדה יותר להשיג מחזה מרשים מאשר להזין דרך אמונה אמיתית. הדבר מראה שבקשתם אינה כנה, שהרי כבר ראו נס מוחשי: אדם אילם זה עתה קיבל את כוח הדיבור לנגד עיניהם. במקום להכיר במשמעותו הרוחנית של האירוע, הם מבקשים להסיט את תשומת הלב ולזרוע ספק סביב ישוע המשיח.
כך הם מנסים להשחיר את שמו של ישוע המשיח בכך שהם מדרבנים אותו לעשות אות מרהיב, משוכנעים שיסרב ושאז יוכלו לערער על הלגיטימיות שלו: “רואים? הוא לא באמת נביא.” התנהגות זו חושפת אסטרטגיה שמטרתה לשמור על סמכותם הדתית ולהימנע מכך שמסרו של ישוע המשיח יערער אותם. מכאן שעמדתם מסגירה סגירות כלפי אמונה אמיתית, שכן הם מסרבים להכיר בעובדה הברורה שכבר התגלתה לפניהם.
לאחר מכן הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 11.18-27 מוסר לנו את . עדים לנסיו מאשימים אותו בשיתוף פעולה עם השטן. ישוע המשיח, היודע את מחשבותיהם, משיב בשורה של טיעונים הגיוניים ורוחניים.
אז אישה פונה אליו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 11.27-28).
האישה מביעה שבח ספונטני לישוע (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 11.27) ומהללת את אמו מרים. זו דרך לומר: “אתה כה מופלא עד שאמך ודאי מבורכת!”
ישוע המשיח אינו דוחה את השבח, אלא מכוון אותו מחדש (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 11.28). הוא קובע שהאושר האמיתי אינו בא רק מקשרי דם או מאימהות, אלא משמיעת דבר אלוהים וקיומו.
קטע זה מרחיב את הברכה לכל התלמידים. הוא מראה שהקרבה האמיתית לישוע המשיח אינה תלויה בלידה, אלא בציות לאלוהים.
לאחר מכן משיב ישוע המשיח למי שעדיין מבקשים נס (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 11.29-32).
למבקשי הנס
לאחר מכן, כדי לסיים את הנאום, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 11.33-36 מביא על האור, המהדהדת את הקטע הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 5.14-16, שנזכר בדרשת ההר שנישאה כשנה וחצי קודם בגליל, ליד כפר נחום.
לסיום ברצוננו לשוב להתפתחות הטיעון בנאום זה של ישוע המשיח, המובא בקטע הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 11.14-36. נראה שקיים קשר בין טיעון זה לבין ההוראה על התפילה שהוצגה לתלמידים מיד לפני הנאום (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 11.1-13).
L’