המאמר בוחן כיצד נבואות התנ״ך מתגשמות בחיי ישוע ומזהה 24 נקודות המסומנות באירועים מרכזיים. בקישור בין הנבואות לבשורות הוא חוקר את התגשמות הכתובים ואת משמעותם המשיחית הנסתרת.
ניתן לעיין גם ב:
בפרק ״הנבואה״ זיהינו 12 נקודות בחלק הראשון של כתבי הקודש, התנ״ך, המתייחסות ללא ספק למשיח.
מצאנו עוד 12 נקודות שבתחילה לא נראו קשורות למשיח, אך אירועים בחיי ישוע האירו אותן. אלה נבואות כי הן מתארות אותו מאות שנים לפני בואו לעולם.
כמה מן הנבואות התגשמו תחילה בהקשר הפוליטי של זמנן, וקיבלו פירוש שני בבוא המשיח. נראה שמחבריהן לא היו מודעים לחלוטין למשמעות המשיחית של כתביהם.
נבחן את הטקסטים ונשווה למידע שבבשורות על ישוע, כדי לקבוע אם בני דורו יכלו לקשור את נבואות התנ״ך לפרטי חייו.
נשווה את 24 הנקודות הנבואיות בפרק ״הנבואה״ לאירועי הבשורות. מטרתנו לבדוק את ההתאמה והדיוק בין הנבואות לעובדות ההיסטוריות.
נסתמך רק על המידע הקיים בלי פירושים אישיים. נציין שמחברי הבשורות, בייחוד מתי, כבר יצרו כמה מן הקשרים האלה.
12 הנקודות הראשונות עוסקות במיוחד במשיח:
1-הכרזה על משיח עתידי
2-היותו בן האלוהים
3-בואו של שליח מבשר
4-לידתו בבית לחם
5-תאריו ותפקידיו המשיחיים
6-עשיית נסים משיחיים
7-כניסתו המשיחית לירושלים
8-חוויית הסבל והדחייה שלו
9-התאריך שנובא למותו
10-קבורתו בקבר של עשיר
11-תוכנית הגאולה שלו וברכותיו לכלל האנושות
12-תחייתו שהוכרזה
הרשימה השנייה של 12 נקודות קשורה למשיח בשל אירועים הנוגעים לו:
1-לידתו מבתולה
2-התיישבותו בנצרת
3-טבח החפים מפשע
4-שובו ממצרים
5-הבגידה בו
6-מחיר הבגידה
7-שימוש בכסף הבגידה לרכישת שדה היוצר
8-שתייתו חומץ
9-ידיו ורגליו הנקובות ללא עצם שבורה
10-החושך באור היום
11-הירח הצבוע בדם
12-עלייתו לשמים
נתווה הקבלות בין הנביאים לבשורות, בייחוד בעזרת גישת מתי שכבר ביצע חלק גדול מן הניתוח. נבקש לזהות את מקורות הקשרים שיצר.
נחזור ל־12 הנקודות הראשונות המתייחסות לדעתנו ישירות לישוע המשיח.
הכינוי אל גיבור:
ישעיהו מכנה את המשיח ״אל גיבור״, והשליח יוחנן מבהיר בפתיחתו את טבעו האלוהי של ישוע.
הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.1-5 מתאר את הדבר כקיים מראשית, עם אלוהים וכאלוהים בעצמו. הכול נברא בו, ובו החיים שהם אור האדם.
ב־הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.14 הדבר נהיה בשר ושוכן בתוכנו, מלא חסד ואמת, ומגלה את כבוד בן האב היחיד.
יוחנן פותח בקביעת אלוהות ישוע ומעיד שהוא בן האלוהים והמשיח שניבאו הנביאים. הוא מדגיש שהבנת המשיח דורשת הכרה בהתגלמות אלוהים באדם.
כך ישוע המשיח מוצג לא רק כאדם גדול אלא כאלוהים עצמו.
בטבילת ישוע התרחשו אירועים על־טבעיים. יוחנן המטביל, עד למעמד, מתאר התגלות מיוחדת: קול שמימי המכריז שישוע הוא בן האלוהים.
הכרזה זו הייתה יכולה להיתפס כחילול השם אז, משום שהרעיון שלאלוהים יש בן סתר את ההבנה המסורתית של טבעו.
אך יוחנן מספר בנאמנות מה שראה ושמע, למרות האתגר לפרשנותו שלו לאירועים.
ישוע אישר שהשליח שנובא להקדימו הוא יוחנן המטביל. דבריו הדהדו אצל יהודי זמנו שציפו לשני משיחים.
לפי אמונה זו, הראשון הוא משיח כוהני, תפקיד המשויך כעת ליוחנן המטביל. השני נועד להיות מלך, דמות שישוע בא לגלם.
ההבחנה בין משיח כוהני למלכותי הייתה נפוצה בציפייה המשיחית היהודית אז.
מיכה, בן דורם של ישעיהו והושע, פעל במאה השמינית לפנה״ס בימי יותם, אחז וחזקיהו מלכי יהודה. התקופה, כ־150 שנה לפני גלות בבל, התאפיינה באיומים גוברים על יהודה עם עליית כוח הבבלים.
מיכה חורג מעבר לאזהרות למנהיגי זמנו ומביט לעתיד רחוק: תקופת שיקום ולידת מלך בבית לחם, עיר מוצאו של דוד.
מיכה מדגיש גם את קדמות מוצאו של המלך העתידי ומרמז על שושלת עתיקה. נבואותיו מתארות אירועים שיתרחשו הרבה לאחר זמנו.
אנשי הדת היהודים הבינו היטב את דברי מיכה. כששאל אותם הורדוס הגדול היכן ייוולד המלך, ענו ללא היסוס: בית לחם.
מתי ויוחנן מאשרים במפורש שישוע נולד בבית לחם שביהודה, בהתאם לנבואת מיכה על מקום לידת המשיח. יוסף, מרים ויהודים נוספים כנראה הכירו נבואה זו.
אפשר לפרש בשתי דרכים את הכרזת מיכה שמוצא המלך קדום.
אפשר שהמשיח בא משושלת מלכותית, יורש לבית דוד.
ואפשר, כפי שמציע יוחנן בפתיחתו, שהמשיח התקיים עוד לפני בריאת העולם, דבר המדגיש את טבעו האלוהי והנצחי.
מזמור זה, שמחברו אינו ידוע, הזהיר בתחילה את העמים שלא למרוד במלך שזה עתה הומלך.
עם הזמן נקשר המזמור בזיכרון הקולקטיבי למלך המשיח המיוחל, שילה או המשיח.
בבשורות מרבים לכנות את ישוע ״מלך היהודים״ ו״בן דוד״, ומאשרים את זהותו המשיחית לפי הבנת התקופה.
כינויים אלה משקפים הכרה בישוע כמשיח המובטח, דמות מרכזית בציפייה היהודית לאחרית הימים.
יוחנן המטביל הכיר את נבואת יְשַׁעְיָהוּ 34.4-5. ישוע מפנה אליה וקושר את שליחותו ישירות לישעיהו, ומכריז בגלוי שהוא המשיח המובטח.
לאמירה חשיבות מיוחדת כי היהודים הכירו את ישעיהו. גם מנהיגי הדת הכירו בכך, כעדות הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.2, שלפיה אין אדם עושה נסים כאלה בלי עזרת אלוהים.
ההכרה בתפקיד ישוע המשיחי נשענה על הנסים, שנחשבו להוכחה לקשרו האלוהי.
כניסת ישוע לירושלים רכוב על עיר מופיעה בארבע הבשורות: הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 21.1-5, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 11.1-10, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 19.28-44 ו־הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.12-14.
נתמקד ביוחנן המדגיש נקודה מכרעת: התלמידים לא הבינו מה מתרחש לעיניהם.
אז לא הצליחו לקשור את האירוע לנבואת זְכַרְיָה 9.9, שכנראה הכירו. הדבר מראה שהתקשו לשייך את מעשי ישוע לנבואות התנ״ך.
רק מאוחר יותר, כפי שמציין מתי, התחילו התלמידים להבחין בהתאמות בין חיי ישוע לכתבי הנביאים ולהבינן.
כל ארבעת המחברים מתארים את הצליבה, אך לוקס מוסר את מרב הפרטים.
לצד סבל הצליבה הקיצוני, הקהל אינו מגלה חמלה אלא לועג לישוע. כך מתקיים ישעיהו כלשונו.
הסצנה האכזרית אצל לוקס ממחישה בעוצמה את התגשמות נבואות התנ״ך על סבל המשיח.
אנו מבהירים טקסט מורכב זה בפרק דניאל הנביא ובנספחים ANN005 : חישוב התאריכים בחיי ישוע המשיח, ANN006 : התאריך המדויק של הצו ו־ANN067 : התאוריות של אנדרסון ודני.
מניתוחים אלה מסיקים שישוע נצלב ב־1 באפריל בשנת 33. המסמכים מפרטים לעומק את החישובים וההשערות התומכים בתאריך.
נבואות דניאל מאפשרות אפוא להסיק במדויק את מועד הצליבה.
מסקנה מיוחדת זו מתבהרת רק בלימוד קפדני. התוצאה מפתיעה ומרמזת על סמכות עליונה המכוונת את ההיסטוריה להגשמת תוכניתה המדויקת.
ישוע מת בזמן שקבע אלוהים, כפי שמראים אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָרוֹמִיִּים 5.6 ו־דָּנִיֵּאל 8.19.
ארבעת מחברי הבשורות מזכירים את קבורת ישוע בקבר (ראו הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.59, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.47, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.50 ו־הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.38.
לרוב רק עשירים נקברו בקברים, בעוד העניים נקברו לעיתים בקברי אחים. לכן הגשמת נבואה מסוימת זו של ישעיהו נראתה בלתי סבירה.
אך יוסף הרמתי הניח את גופת ישוע בקברו והביא להגשמת הנבואה. לא סביר שחשב על יְשַׁעְיָהוּ 53.9 בהחלטתו, אך פעולתו הלא מכוונת הגשימה אותה והנציחה את שמו עד היום.
הוֹשֵׁעַ 6.2 אינו מציין במפורש את תחיית המשיח, אך ההתאמה לתחיית ישוע ביום השלישי מרשימה.
ארבע הבשורות מתארות באופן מרשים את תחיית ישוע המשיח (ראו הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.1, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.1, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.1 ו־הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.1.
למרות הוראת המורה המפורשת, תלמידיו לא ציפו לנס. נראה שהתקשו לקבלו למרות הנבואות והאזהרות הישירות של ישוע.
מות ישוע שונה מכל מוות אחר כי הוא מציע לעולם גאולה. לכן מכנים אותו לעיתים ״קורבן הצלב״.
הרעיון שייך למסורת היהודית שבה מות קורבן חף מפשע מכפר על חטאים. ההבדל הוא שקורבן ישוע נחשב סופי וכלל־עולמי ומכסה את חטאי כל המכירים בו.
נעבור לנבואות שכבר התגשמו בעבר באופן מסוים, ובהרחבה נוגעות גם למשיח.
מבינים אותן בקישור לסיפור ישוע. ללא האירועים ההיסטוריים היו נשארות בלתי מוכרות או מפורשות לא נכון.
הטקסט הוא דברי ישעיהו לאחז מלך יהודה. מטרתו הראשונה להזהיר את השליט המורד, ואין לנבואה משמעות בלי הגשמה ממשית הנוגעת לו.
ישעיהו מודיע שצעירה בתולה תלד ילד ותקרא שמו עמנואל, כלומר ״אלוהים עמנו״. הלידה טבעית לגמרי במסגרת נישואין ובהשתתפות גבר.
האות לאחז הוא בשם הילד ובזמן לידתו. כשלוש שנים לאחר הנבואה, בשנת 732 לפנה״ס, קורסת ברית אחז מלך יהודה ורצין מלך ארם כאשר תגלת פלאסר השלישי האשורי מחריב את דמשק.
אחז ייאלץ לשלם מס כבד לאשור. הלידה ופרטי פסוק 16 מתגשמים אז כלשונם. כנראה הכיר את האישה והילד והבין את האות שהכריז ישעיהו.
אך לא יכול היה לצפות מה יקרה כעבור 730 שנה. בנבואות רואים לעיתים הגשמה בזמן ההכרזה ואחרת בעתיד.
פסוקי ישעיהו מקבלים משמעות מיוחדת בלידת ישוע. מתי קושר את הנבואה להתעברות יוצאת הדופן.
מתי פנה ליהודים שהכירו את ישעיהו. בני דורו היו מזהים בקלות פירוש שגוי או מוטה ומבקרים אותו.
אנו מקבלים את מסקנת מתי שזו נבואה על לידת ישוע המיוחדת: הגשמה בימי ישעיהו ושנייה כעבור כ־730 שנה.
ברור שלא ניתן להבין את הנבואה במלואה ללא נסיבות הלידה שחוותה מרים. ההיסטוריה גילתה את התגשמותה.
איננו מוצאים בתנ״ך טקסט מסוים התומך בדברי מתי על נצרת, אך הוא מזכיר ״הנביאים״. נראה שזה פירוש לכמה קטעים.
Une hypothèse est que Matthieu ait fait le lien entre le mépris envers Nazareth, un village dont le développement dépendait directement de la ville romaine de Sépphoris toute proche, donc associé à l'occupant , et le rejet que le Messie Jésus allait subir.
אפשר לקשור זאת לישעיהו המתאר את הבוז והסבל של עבד האל. נצרת הבזויה מסמלת את דחיית ישוע שמוצאו בה.
נתנאל מסכם בדבריו החדים את מצב התקופה.
מתי קובע ללא היסוס שעל ישוע לגור בנצרת לפי הנבואות. קשה למצוא מקור ישיר, אך הסיפור מאשר שהמשפחה רצתה להתיישב בבית לחם לאחר מצרים ולבסוף בחרה בנצרת, כפר מוצאה.
ההחלטה הושפעה מהתגלות מלאך ליוסף. אזכור נצרת אצל מתי, בלי נבואה מסוימת, מתפרש בהקשר הרחב של קישור חיי ישוע לכתבי הנביאים.
נראה לנו שמתי לא טעה בציטוט, אלא בחר פירוש תאולוגי המדגיש את משמעות חיי ישוע לאור כתבי הקודש העבריים.
ירמיהו רומז כאן לאירוע טרגי וכואב. רמה נמצאת כ־8 ק״מ מצפון לירושלים, ואילו בית לחם כ־8 ק״מ מדרומה. רחל, אמם הקדומה של יוסף ובנימין, מסמלת את אימהות ישראל. היא חיה כעשר מאות לפני האירוע שמזכיר ירמיהו.
אזכור רחל הבוכה על ילדיה נראה כ־ ליגון ולשממה שחוו האימהות בגלות 722 לפנה״ס, כאשר אשור כבשה את ממלכת הצפון והגלתה ישראלים רבים. הגלות ודאי גרמה סבל בל יתואר, לרבות מות ילדים, דבר העשוי להסביר את הבכי.
לכן ירמיהו כנראה מבטא ברחל את הכאב הקולקטיבי וההיסטורי של ישראל, המסומל באם המתאבלת על ילדיה. התמונה ממחישה את עומק המצוקה הלאומית בעקבות האסונות והזעזועים.
מתי קושר במפורש את נבואת יִרְמְיָהוּ 31.15 לטבח ילדי בית לחם וסביבתה שבבשורתו.
מתי כנראה מפרש את כאב רחל על ילדיה בגלות כתמונה מקדימה לייאוש אימהות בית לחם מול טבח הורדוס.
פירוש מתי משקף גישה טיפולוגית: אירוע בתנ״ך הוא תמונה מקדימה או סמל לאירוע בברית החדשה. סבל רחל מקדים את יגון אימהות בית לחם. כך הוא קושר את הנביאים לחיי ישוע ומדגיש המשכיות והתגשמות של נבואות בדמותו.
ברור שמתי אינו משתמש בירמיהו מילולית אלא מקשר בסמליות בין סבל העבר לסבל בימי ישוע.
פירוש מתי לנבואת ירמיהו על טבח בית לחם הוא דוגמה לשיטה הטיפולוגית של מחברי הברית החדשה: אירועי התנ״ך נתפסים כסמלים מקדימים לאירועים מאוחרים.
מתי קושר את טבח הבנים היהודים בידי הורדוס לנבואת יִרְמְיָהוּ 31.15 על בכי רחל. אף שירמיהו לא חזה במפורש אסון זה, מתי מפרשו כהגשמה סמלית.
לפי מתי כאב רחל ממחיש מראש את יגון אימהות בית לחם. חשוב לציין שפירוש זה ייחודי למתי ואינו עולה ישירות מירמיהו.
לכן, אף שמכירים בתוקף הפירוש בהקשר הברית החדשה, יש להודות שירמיהו לא ציין במפורש אירוע עתידי כזה.
מתי מצטט את הושע המזכיר את הצלת העברים הגדולה עם משה. הוא חוזר לנושא בספרו הוֹשֵׁעַ 12.9, הוֹשֵׁעַ 12.13 ו־הוֹשֵׁעַ 13.4.
מתי מחיל אפוא את דברי הנביא על ישוע המשיח שישוב אכן ממצרים.
רק סיפור ישוע מאפשר לקשור את דברי הנביא הוֹשֵׁעַ 11.1 על ״קריאת בני ממצרים״ לשיבת משפחתו מן הגלות. מתי מצטט זאת כהוכחה נוספת למשיחיות ישוע.
לא סביר שיוסף ומרים פירשו את האירוע כמתי בדיעבד. הוא מקביל בין הוצאת העברים ממצרים לישועת ישוע המביאה ברכה, ומראה שאירועי העבר מקבלים משמעות חדשה לאור המאוחר.
ההקבלה בין מזמור דוד לבגידת יהודה איש קריות ברורה. דוד מתייחס לחייו שלו, אך אותן מילים מהדהדות בבגידת מקורבו של ישוע.
הקשר מתגלה רק בהכרת האירועים שהובילו למעצר ישוע. ללא ההקשר, המשמעות הנבואית של דוד הייתה נסתרת.
זכריה מציין אפילו את סכום הבגידה, השווה למחיר עבד.
מתי מספר על בגידת יהודה איש קריות ומציין את הסכום שהציע תמורתה.
הבגידה והסכום שקיבל יהודה מאירים את זְכַרְיָה 11.12. הסכום תואם למחיר עבד ב־שְׁמֹות 21.28-32.
דיוק הנבואה מרשים. לא ברור שיהודה הכיר את זכריה, ואין סימן שקישר את הנבואה למעשיו, שכן המשיך בדרך ההרס שהסתיימה בהתאבדותו.
פסוק 13 בזכריה מגלה שני פרטים מרשימים: כסף המושלך למקדש ואז אזכור מסקרן של יוצר.
הפרטים מקדימים לכאורה את בגידת יהודה בבשורות: השלכת הכסף במקדש ואחר כך רכישת שדה היוצר בו.
מתי קושר את נבואת זְכַרְיָה 11.12 אך מציין את ירמיהו כמקור. האם בלבל בין שני הנביאים?
לא סביר, בייחוד משום שפנה לקהל המכיר את הטקסטים והיה מזהה כל טעות.
אף שירמיהו עוסק בנושאים דומים (ראו יִרְמְיָהוּ 19.4 ו־יִרְמְיָהוּ 6.11, הקטע קשור יותר ל־זְכַרְיָה 11.12. ייתכן שמתי בחר בכוונה בנביא הידוע יותר, ירמיהו, להדגיש את חשיבות האירוע ומשמעותו, תוך רמיזה לזכריה.
הנבואה ב־זְכַרְיָה 11.13, שנכתבה מאות שנים קודם, חוזה בדיוק מרשים את פרטי בגידת יהודה איש קריות.
הקטע מתאר סכום מסוים, השלכתו במקדש ורכישת שדה יוצר. פרטי זכריה מתגשמים במעשי יהודה כמתואר בבשורות.
מעניין שלמרות בהירות הנבואה בדיעבד, חכמי הדת אז לא קישרו אותה לבגידה, דבר שהיה עשוי לשנות את הבנתם ותגובותיהם.
פסוק 13 בזכריה מגלה שני פרטים מרשימים: כסף המושלך למקדש ואז אזכור מסקרן של יוצר.
הפרטים מקדימים לכאורה את בגידת יהודה בבשורות: השלכת הכסף במקדש ואחר כך רכישת שדה היוצר בו.
הרשויות הדתיות אספו את הכסף שהשליך יהודה, אך לא החזירוהו לאוצר כי שימש לרכישת הבגידה בישוע.
החליטו להקצותו ולהוסיף אם צריך לרכישת קרקע לקבורת זרים.
הקרקע שייכת ליוצר, בדיוק לפי זְכַרְיָה 11.12-13. הפרטים התגשמו, אך מומחי התורה כגון לא הבחינו, אחרת היו קונים חלקה אחרת.
ייתכן ש־ לא ידעו אז את העובדות, שנחשפו רק בהמשך. לוקס מזכיר אותן ב־מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.16-19.
רק בדיעבד הבחינו השליחים בדיוק זכריה. הפרטים כנראה עוררו תרעומת בקרב , שלא הבינו מיד את השלכות החלטתם.
דוד מדבר כאן על ניסיונותיו וצרותיו שלו, ודבריו מבטאים את סבלו ואתגריו.
המזמור מבטא מרירות בתמונות רעל וחומץ. אלה שבים בעוצמה בתיאור צליבת ישוע אצל מתי.
בעת סבלו הוצע לישוע חומץ עם מרורה, כנראה חומר מר או רעיל. ההתאמה בין דוד לחיי ישוע מדגישה את האופי הנבואי של התנ״ך.
היא מבליטה את המשיח כדמות מרכזית בכל כתבי הקודש, שסבלה נובא זמן רב מראש.
ב־תְהִלִּים 22.1-29 דוד מתאר נושאים המקדימים את הצליבה: ידיים ורגליים נקובות, חלוקת בגדים והפלת גורל על הכותונת, בלי שעצם תישבר.
פרטים מדויקים להפליא אלה תואמים היטב את סיפורי הצליבה בבשורות.
זכריה משתמש גם ב״דקור״ ומזכיר ״יחיד״ ו״בכור״. אף שנכתבו מאות שנים קודם, הביטויים מזכירים מאוד את מות ישוע ומדגישים את אופי הכתובים הנבואי והמקדים לגבי המשיח.
ניתן לעיין בהפניות: שְׁמֹות 12.46, תְהִלִּים 34.19, זְכַרְיָה 12.10 ו־חזוֹן יוֹחָנָן 1.7.
יוחנן מדגיש את הגשמת נבואות זכריה ואת הפרטים שהתממשו סביב חיי ישוע.
הדיוק בהגשמת נבואות עתיקות כה רבות מביא לשקול הנהגה אלוהית המכוונת את האירועים.
הדבר מאתגר את החשיבה הרגילה ומרמז על התערבות או ידיעה על־טבעית המנחה את ההיסטוריה בהתאם לנבואות.
עמוס מנבא חושך חריג בצוהרי יום מות המשיח. הנבואה מתאימה לצליבת ישוע, שבה מסופר שהשמים החשיכו בעת עינויו.
נבחן את התופעה ואת התאמתה לשלושת ימי ולילות יונה בנספח ANN035 : שלושת הימים ושלושת הלילות.
הניתוח יבהיר את התאמת אירועי מות ישוע לתחזיות עָמוֹס 8.9 ויחזק את ההסכמה בין הכתובים לעובדות חייו.
כשפטרוס מצטט את יואל ומזכיר תופעות אטמוספריות, נראה שהוא מתייחס לאירועי 1 באפריל 33, שרוב העדים הנוכחים כנראה ראו.
הפירוש מפורט בנספח ANN036 : נאום השליח פטרוס. ננתח כיצד הוא קושר את יואל לנסיבות הצליבה החריגות ונאיר את הרקע המקראי וההיסטורי למסר.
המלך הנביא דוד מזכיר את עליית המשיח לשמים.
עליית ישוע, אירוע מרכזי בחיי השליחים, מתוארת רק בידי לוקס בבשורתו ובמעשי השליחים. התקופה שאחרי התחייה הייתה מלאה בשאלות התלמידים על תוצאת שירות מורם.
במשך ארבעים יום נגלה המשיח הקם שוב ושוב לנשים שהלכו אחריו, לשליחיו ולתלמידים נוספים.
תקופת אי־הוודאות הסתיימה במפתיע. יום חמישי 12 במאי בשנת 33 התחיל כרגיל אך עמד להיכנס להיסטוריה.
השליחים התכנסו עם מורם על וקיבלו את הוראותיו האחרונות. אז עלה ישוע לשמים לעיניהם המשתאות. המעמד יוצא הדופן, מלא המשמעות והרגש, ייחרת בזיכרונם לעד.
רגע זה מסמן לא רק את סיומה הפיזי של בקרב תלמידיו, אלא גם את תחילתו של עידן חדש בשליחותם.
התאריך המדויק, 12 במאי 33, מדגיש את חשיבות האירוע בלוח הנוצרי ואת המפנה בהפצת האמונה.
סקרנו ככל האפשר את הנבואות על ישוע. חלקן קשורות אליו ישירות ואחרות רומזות לו אף שכבר התגשמו בזמן הכרזתן.
מתוך 25 הנבואות לפחות 12 קשורות ישירות למשיח. אנו מבקשים לחשב את הסיכוי ש־12 עובדות שנחזו יתגשמו יחד.
חישוב בלתי אפשרי זה מגלה בכל זאת את חוסר האפשרות שכל המידע יתגשם באדם אחד, ישוע המשיח, בתוך שלוש שנים וחצי בלבד.
לימוד הטקסטים מוביל לשקול מישהו המנהל את ההיסטוריה ומסדר את העובדות להגשמת תוכניתו.
הבנת העובדות חורגת מיכולת השכל האנושי ומרמזת על ממד הנסתר מאיתנו לחלוטין.
דניאל מגיע במחקריו למסקנה מפתיעה שאנו שותפים לה:
