הבשורה על פי לוקס, יחד עם מעשי השליחים, יוצרת חיבור בשני כרכים המוקדש לראשית הנצרות. לוקס לא היה עד ישיר לפעילותו של ישוע, אך היה בקשר עם השליחים ועם מנהיגי הקהילות הראשונות. הוא היה שותפו של פאולוס, כנראה יווני ורופא, ומצטייר כמחבר משכיל ושיטתי. בלוקס 1.1-4 הוא מסביר שחקר את הסיפורים הקיימים ואת עדויות עדי הראייה כדי להגיש לתאופילוס תיאור מסודר ואמין. בשורתו מתייחדת בתשומת לבה להקשר ההיסטורי, לרוח הקודש, לתפילה, לעניים, לנשים ולאנשים שבשולי החברה. סמכותו נשענת על מחקרו, על מקורותיו השליחיים ועל השתלבותו בקהילה המשיחית הקדומה.
ניתן לעיין גם ב:
לוקס כתב שני חיבורים המתמקדים בראשיתה ובתולדותיה של הקהילה המשיחית במאה הראשונה. הראשון, שכותרתו 'הבשורה על פי לוקס', מתאר את ראשית הנצרות, ואילו השני, 'מעשי השליחים', מספר על הולדת הקהילה. עבודתו של לוקס שונה בבירור מזו של מתי ומרקוס.
- מדוע חיבר בשורה שלישית?
- אילו סיבות מביאות אותנו לייחס את הכתיבה ללוקס?
- איזו סמכות אפשרה לו לכתוב בשורה?
- מתי כתב את החיבור הזה?
כעת נבחן את חיבורו וננסה לענות על כל השאלות האלה.
לוקס אינו מתאר אירועים שהיה עד להם. הוא הצטרף לאמונה המשיחית זמן קצר לאחר תחייתו של ישוע המשיח.
הוא לא פגש אותו, אך ללא ספק היה בקשר עם שליחים ועם מנהיגים של התנועה הדתית החדשה הזאת.
זה עדיין היה חוג מצומצם, וכל המנהיגים הכירו זה את זה באותה תקופה.
הוא לא היה יהודי, אלא כנראה יווני. הוא כותב בשפה הזאת, וסגנונו המוקפד מגלה אדם משכיל ובעל חשיבה מדעית.
הוא מקפיד להבהיר לנו את מסגרת עבודתו.
נבחן בפירוט את שיטת עבודתו. לוקס היווני אינו נמנה עם השליחים או עם מקורביו של ישוע המשיח; הוא שותפו של פאולוס, מחבר שלוש עשרה איגרות המצויות בכתבי הקודש שלנו.
כאן אנו מגלים את מקצועו של לוקס, המתואר כרופא. יש לציין שבאותה תקופה התואר 'רופא' ניתן לעיתים קרובות למרפאים, שלעיתים נחשבו לשרלטנים. לכן במאה הראשונה לא היו לתואר הזה אותה יוקרה ואותה מכובדות שיש לו כיום.
למרות משמעות הלוואי הזאת, מתוך קשריו של לוקס עם פאולוס אנו רואים בו דמות הקרובה יותר למטפלים בני זמננו. כשאנו בוחנים את כתביו, אנו מזהים איש רוח מלומד, בעל הכישורים הדרושים לכתיבת תולדות הקהילה המשיחית והנצרות.
חיבורו מציג את האירועים מנקודת מבט לא יהודית ופונה בעיקר לקהל פגאני. הכיוון הזה נבדל מחיבורים אחרים בני התקופה. למשל, חיבורו של מתי פונה בעיקר ליהודים, חיבורו של מרקוס פונה ללא יהודים באזורים הסמוכים, ואילו לוקס מרחיב את קהל קוראיו להקשר עולמי.
יתר על כן, כתיבת הבשורות הסינופטיות, ובהן חיבורו של לוקס, מקבילה להתפתחות הפעילות המשיחית ומדגישה את התפתחותו והתפשטותו של המסר המשיחי בקרב קהילות ותרבויות שונות.
הדבר מזכיר לנו את דברי המורה:
כיצד אפשר לקבוע שמחבר הבשורה השלישית ומעשי השליחים הוא אכן לוקס, שותפו של פאולוס?
שמו אינו מופיע בשני החיבורים, אך פאולוס מזכיר אותו שלוש פעמים: אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס אֶל־פִּילֵימוֹן 1.23-25, 2 טימותי 4.11 ו־אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַקּוֹלַסִּים 4.13-14.
עם זאת, המחבר מתייחס במישרין לעצמו באמצעות השימוש במילה ״אנחנו״ בכמה קטעים בכרך השני שלו: מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 16.10, מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 16.17, מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 20.5, מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 20.21, מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 21.18, מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 27.1 ו־מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 28.16.
הוא נשאר שותף נאמן לפאולוס ועד לאירועים שונים המוזכרים במעשי השליחים. לכן אין בידינו מידע רב על לוקס, אך מאז פרסום שני הכרכים הם מיוחסים לו ללא ערעור רציני. לפיכך אין לנו סיבה לפקפק בכך שהוא מחברם. נוסף על כך, איש בחוג התלמידים המוכר לנו אינו נושא את השם הזה.
לוקס ניגש לכתיבת ספרו מכמה סיבות. ראשית, הוא מבקש להראות לידידו תאופילוס שכל ההוראה שקיבל מבוססת על עובדות מאומתות. בהפנותו את חיבורו לתאופילוס, פגאני שהצטרף לאמונה, לוקס מקווה להגיע לכל הלא יהודים ולהציע להם תיאור של ראשית התנועה הדתית שהם מצטרפים אליה, כלומר הנצרות.
כמו כן, לוקס רוצה להביא ציוני דרך היסטוריים שאינם מצויים בסיפוריהם של מתי ומרקוס. מידע זה מאפשר למקם מחדש בסדר הזמנים את אירועי חייו הארציים של ישוע. כך מבקש לוקס להציע סיפור חדשני שנוצר בעקבות מחקר מעמיק.
ייתכן שתאופילוס, כבן למעמד חברתי מיוחס, מימן את מחקריו של לוקס ועודד אותו לחלוק את ממצאיו עם קהל רחב יותר.
לסיכום, לוקס כותב את ספרו כדי להציג עובדות מאומתות, להביא ציוני דרך היסטוריים, לתאר את ראשית הנצרות ולהגיע לקהל לא יהודי, בעידודו של תאופילוס.
לוקס מספר לנו על שיטת עבודתו. הוא ערך מחקר מעמיק במטרה להציג דברים נכונים ומדויקים. הוא מתחיל בבחינת כתבים שונים, ובהם סיפוריהם של מתי ומרקוס, וכנראה מסמכים נוספים. לוקס מזכיר חיבורים המבוססים על עדויות השליחים, ובכך מציין שכתבים אלה אינם של מתי ומרקוס, שהיו עדים ישירים לדברים שהם מעידים עליהם. מרקוס מעלה על הכתב את זיכרונותיו של פטרוס.
לוקס קובע שרבים ניסו לספר את תולדות המורה, מהלך מובן בהתחשב בכך שהקהילה המשיחית המתהווה נשענה על הוראתו של ישוע. מתוך תשאול העדים ואיסוף פרטים אישיים, ובייחוד על חיי יוסף ומרים, נראה שלוקס יכול היה לקבל מידע ישירות ממרים, אימו של ישוע. מכיוון שהכתיבה התרחשה כנראה בסביבות שנת 60, מרים הייתה אז מבוגרת מאוד, כבת 75. לכן מתקבל על הדעת שלוקס השתמש ברשימות שנערכו בשיחות קודמות.
בעבודתו לוקס פועל במידה מסוימת כעיתונאי חוקר בן זמננו, המבקש להגיש דיווח אותנטי ומפורט על חיי ישוע. לכן סביר לחשוב שלוקס בדק בקפדנות את המידע שבספרו והעניק לו בכך אמינות היסטורית של ממש.
תאופילוס, וכנראה קוראים נוספים, יכלו להשוות את קביעותיו של לוקס לידיעותיהם על האירועים. נוסף על כך, מכיוון שכתבי מתי ומרקוס היו בידי לוקס, לא סביר שהיה כולל דברים סותרים שעלולים היו לפגוע באמינות סיפורו.
לסיכום, כאשר תאופילוס גילה את רשימותיו של לוקס, הוא הבין מיד את חשיבותן לקהילה ולכן עודד את לוקס לכתוב ביוגרפיה של ישוע. בעקבות ההצלחה הזאת כתב לוקס לאחר מכן את 'מעשי השליחים', סיפור שבו הוא עצמו עד ישיר, וכך המשיך את תולדות הקהילה המשיחית.
אנו מקבלים חיבור בשני כרכים. הכרך הראשון, המעניין אותנו במיוחד, דומה לסיפוריהם של מתי ומרקוס שכבר פורסמו. הוא פועל על פי מתווה דומה ומציג רצף כרונולוגי מקביל של האירועים. כך לוקס מצטרף באופן הגיוני למתי ולמרקוס ברשימת הבשורות הסינופטיות.
סביר שמסיבות כספיות בחר לוקס להשתמש בשתי מגילות פפירוס לכתיבת שני חלקי סיפורו. בשורתו נעשית הארוכה מבין שלוש הבשורות. גם הבשורה על פי יוחנן, שתתפרסם כמה עשרות שנים לאחר מכן, תהיה קצרה יותר.
אם נחזור לעיקרון שפיתחנו בלימוד על הבשורות, ולפיו מונים את 178 האירועים המרכזיים השונים המוזכרים בארבע הבשורות, לוקס מספר על 111 מהם. הוא שואל 74 ממתי וממרקוס: 62 סיפורים כבר נרשמו אצל מתי ומרקוס, 6 לקוחים ממתי, 6 ממרקוס ו־37 ייחודיים ללוקס.
כאשר לוקס מתחיל לכתוב את סיפורו, מתי ומרקוס כבר תיעדו 112 יחידות סיפור שונות, ולוקס מוסיף 37, כך שהסכום הכולל מגיע ל־149. יש להמתין ליוחנן, שיוסיף 29, כדי שהמספר יגיע ל־178.
מחקריו של לוקס אפשרו לו לציין 37 אירועים שלא הוזכרו אצל מתי ומרקוס. אולם מה שחשוב בעינינו הוא ציוני הדרך ההיסטוריים שלוקס מקפיד לרשום. למרות עצמאותו, חיבורו משלים את סיפוריהם של מתי ומרקוס. הוא אינו מעתיק אותם, אלא מוסיף פרטים שמתבררים כחיוניים עבורנו כיום.
הערותיו הכרונולוגיות מסייעות לנו לאשר את כתבי הנביא דניאל כדי לקבוע את מועד מותו של ישוע המשיח.
מכיוון שלוקס לא השתייך לחוג השליחים, הוא לא השתתף בהחלטות בנוגע לכתיבת עדויותיהם. עם זאת, אנו יכולים להבחין במבנה דומה בין חיבורי מתי, מרקוס ולוקס, הידועים כבשורות הסינופטיות. הדמיון הזה מלמד שלוקס הכיר את סיפוריהם של מבשרי הבשורה האחרים ושהוא כתב מאוחר יותר.
אנו מעריכים שהבשורה על פי מרקוס פורסמה בסביבות שנת 46, מיד אחרי מתי. לעומת זאת, נראה שלוקס כתב זמן רב לאחר מכן. נראה בבירור שהוא כתב את שני כרכי תולדות הקהילה המשיחית ברצף, בלי להמתין זמן רב. אם נמקם את מסעו האחרון של השליח פאולוס בסביבות שנת 59 או 60, נוכל להעריך שכתיבת הבשורה על פי לוקס כבר הושלמה באותו זמן.
ספר מעשי השליחים מסתיים בפעילותו של פאולוס ב־. הוא אינו מזכיר את מותו, שחל כנראה בסביבות שנת 67. הדבר מביא אותנו לחשוב שכתיבת מעשי השליחים הסתיימה בסביבות שנת 62 או 63. לכן אפשר לתארך את כתיבת הבשורה על פי לוקס לשנתיים עד שלוש קודם לכן, כלומר לסביבות שנת 60, בזמן מאסרו של פאולוס בקיסריה. סביר מאוד שלוקס השלים את עבודתו על הבשורה בתקופה הזאת.
בניגוד לסיפוריהם של מתי ומרקוס, סיפורו המאוחר יותר של לוקס כולל ציוני דרך היסטוריים הממחישים את איכות המחקר שנעשה. לוקס לא היה כפוף לאותם אילוצים חיצוניים שהגבילו את השליחים בהכנת חיבוריהם. לכן הוא הקדיש כמה שנים למחקר ואסף תיעוד רב במטרה לכתוב את ראשיתה של הקהילה המשיחית. תאופילוס, שגילה את חשיבות המידע שאסף לוקס, עודד אותו לכתוב את הסיפור המצוי בידינו כיום.
בתולדות חיבורה של הבשורה הזאת חשוב להבחין בין שלב המחקר לשלב הכתיבה. להבנתנו, כתיבת מעשי השליחים באה זמן קצר אחרי כתיבת הבשורה.
לוקס, הרופא האהוב ושותפו של השליח פאולוס, הוכר תמיד כמחברה של הבשורה הזאת. המאמינים החדשים, שבאו מתרבויות וממסורות שונות, לא ידעו דבר על תולדות ישוע המשיח ועל ראשית הנצרות. עבודתו של לוקס נועדה אפוא למלא את החסר במידע הזה.
