המאמר דן באופן שבו ישוע איכזב כמה מתלמידיו בשל ציפיותיהם מהמשיח כמשחרר פוליטי ולא כמושיע רוחני.
ניתן לעיין ב:
קיים עיקרון אוניברסלי ועל-זמני: כאשר אנו תולים את ציפיותינו באישיות כריזמטית, אנו עלולים להתאכזב. אנו משליכים על גברים או נשים יוצאי דופן אלה את שאיפותינו העמוקות ביותר, את חלומותינו ולעיתים אף את תסכולינו.
אנו מביטים בהם לא כפי שהם, אלא כפי שהיינו רוצים שיהיו. כאשר המציאות מתגלה, הפער בין תקוותנו לבין האמת עלול לעורר אכזבה עמוקה, ואף דחייה.
מחברי הבשורות לא היססו לספר על מקרים שבהם תופעה זו מתבלטת בבירור. אחד המרשימים שבהם נמצא בבשורה על פי יוחנן.
לאחר הוראה שניתנה ב של כפר נחום, ישוע מדבר על הישועה באמצעות מותו, ומשתמש בדימוי של "אכילת בשרו" ו"שתיית דמו". לשון זו הייתה קשה להבנה עבור שומע שאינו מוכשר לה. ואף על פי כן, היהודים הכירו היטב את מושג הקורבן לכפרת עוונות (וַיִּקְרָא 17.11). למרות זאת, דבריו גורמים להלם.
ישוע קולט את לחישותיהם ואת הכשלתם. התוצאה מיידית:
אין מדובר כאן בתומכים בלבד, אלא בתלמידים קבועים, גברים ונשים שהלכו עמו, ראו את נסיו ושמעו את הוראתו. עזיבתם רבת היקף עד כדי כך שישוע פונה אל השנים עשר:
חושפת את ההבדל היסודי בין אלה שנשארים לבין אלה שהולכים:
אלה הנוטשים את ישוע מאוכזבים משום שציפו לדבר אחר. הם השליכו עליו את האידיאל המשיחי שלהם עצמם. פטרוס, לעומתם, מבין שהשליחות של ישוע חורגת מציפיותיהם האנושיות: היא נוגעת לחיי עולם.
כדי להבין מדוע כה רבים מן היהודים התאכזבו מישוע, חיוני להבין מה היו הציפיות המשיחיות במאה הראשונה. היהדות של אותה תקופה לא הייתה אחידה: כמה זרמים התקיימו זה לצד זה, וכל אחד טיפח תפיסה מיוחדת של המשיח. עם זאת, היה להם מכנה משותף: כולם ציפו להתערבות מכרעת של אלוהים בתולדות ישראל.
זה כמעט מאה שנה ישראל חי תחת שלטון רומי. הכיבוש הורגש כהשפלה לאומית ורוחנית. העם זכר את ההבטחות שניתנו לאברהם, למשה ולדוד, וייחל בלהט לשיקום ריבונותו של ישראל.
הנביאים בישרו על מלכות של שלום, צדק ועוצמה אלוהית:
בהקשר זה רבים ציפו למשיח פוליטי, צבאי ומלכותי, שיוכל להפיל את רומא ולשקם את תפארת ישראל.
זו הייתה הציפייה הנפוצה ביותר: מלך עוצמתי, בדומה לדוד, שישחרר את ישראל מאויביו. תפיסה זו נשענה על טקסטים כגון:
רבים ראו בישוע מועמד אפשרי, בייחוד לאחר נסיו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 6.14-15).
קבוצות מסוימות, ובהן של , ציפו לשני משיחים: משיח מלך ומשיח כהן. המשיח הכהן היה אמור לטהר את הפולחן, לשקם את קדושת העם ולהכין את בוא מלכות אלוהים.
אחרים ציפו למשה חדש, בהתאם להבטחה:
"נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ…"
(דְּבָרִים 18.15-18)
משיח זה היה אמור ללמד את התורה, לעשות אותות עצומים ולהוביל את העם לגאולה חדשה.
תנועות קנאיות מסוימות קיוו למנהיג צבאי שיוביל מרד מזוין נגד רומא. תפיסה זו נשענה על דמויות כגון גדעון, יהודה המכבי או, מאוחר יותר, בר כוכבא. מתוך נקודת מבט זו, המשיח היה אמור להיות כובש.
אף כי הכתובים מבשרים בבירור על משיח סובל, ובמיוחד בעבד של ישעיהו:
ממד זה לא הובן ברובו או שהוזנח. משיח צלוב היה בלתי נתפס:
"אנו מטיפים למשיח צלוב, מכשול ליהודים…"
(אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 1.23)
ישוע ממלא את הנבואות, אך לא לפי הקטגוריות האנושיות:
זהותו המשיחית לא תאמה את הציפיות העממיות. הוא לא בא לשחרר את ישראל מרומא, אלא לשחרר את האנושות מן החטא.
אותו עיקרון מופיע אצל שני התלמידים בדרך לעמאוס. אנו ביום ראשון, 3 באפריל בשנת 33, שלושה ימים לאחר הצליבה. עצבותם מורגשת:
הפועל "קיווינו" אומר הכול: תפיסתם את המשיח הייתה פוליטית, לאומית וארצית. הם ציפו למשחרר הדומה לשופטי הברית הישנה. אכזבתם חזקה עד כדי כך שהיא מונעת מהם לזהות את ישוע שקם לתחייה ההולך לצדם. ואף על פי כן, דווקא להם ישוע עומד להסביר, "החל ממשה וכל הנביאים", שהמשיח היה צריך לסבול לפני שייכנס אל כבודו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.25-27).
סביר להניח שיהודה הונע מאכזבה דומה. יהודים רבים התקשו לשאת את וציפו למשיח כובש. יהודה, עד לנסי ישוע, קיווה אולי למרד לאומי. אך ישוע מסרב ללא הרף לדרך הפוליטית:
עבור מחשבה לאומנית, דברים אלה יכלו להיות בלתי מובנים, ואף בלתי נסבלים. אכזבתו של יהודה, שהואכלה על ידי תכנית משיחית מוטעית, יכלה לתרום לבגידתו.
הרגש הלאומני היה מושרש עמוק במחשבתם של יהודים רבים במאה הראשונה. הם ציפו למשיח לוחם, למשחרר פוליטי. כאשר ישוע עושה נסים, רבים סבורים שכל התנאים מתקיימים לשיקום לאומי:
אך כאשר ישוע נצלב, התקווה קורסת. האכזבה עצומה, בקנה מידה של הציפייה. תלמידי עמאוס, יהודה איש קריות ורבים אחרים התאכזבו לא משום שישוע נכשל, אלא משום שדמיינו תכנית אחרת.
בפועל, לא ישוע איכזב אותם: תכניתם שלהם, האישית והאנוכית, היא שלא התגשמה. ישוע מעולם לא היה כלי בידיהם. הוא אלוהים שבא להביא ישועה, לא לפי הציפיות האנושיות, אלא לפי תכנית :
