לוק ויוחנן פותחים את סיפורם בפרולוג, בעוד שמתיו מתחיל מיד עם אילן היוחסין של ישוע, המשיח, ומרקוס עוסק בראשיתו של משרתו של יוחנן המטביל. בהקדמתו, לוקאס מפרט את שיטת עבודתו, שניתן להשוות אותה לזו של היסטוריון או עיתונאי חוקר בן זמננו. מכיוון שלא היה עד ישיר לאירועים שעליהם הוא עומד לספר, הקדיש לוקאס מספר שנים למחקר על קיומו של ישוע המשיח.
הוא מכיר בכך שהוא אינו הראשון שכתב סיפור על חייו של המשיח ישוע, לאחר שקיבל גישה למסמכים ועדויות רבים. לפיכך, סיפורו מהווה סיכום של מידע זה, שנבדק בקפדנות. כמו כן, הוא הצליח לראיין עדים מאותה תקופה כדי לאשש את דבריו, דבר שאיפשר לו להפיק טקסט מדויק ונטול טעויות.
הפסוק השני (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.2) מציין כי כמה, או "רבים ", לפי תרגום ה-NBS, בדומה ללוקאס, הסתמכו על עדויותיהם של עדים ראייה — ובפרט השליחים, עמודי התווך של הכנסייה — כדי לכתוב את תיאוריהם של האירועים. לוקס, אם כן, אינו מתייחס לכתבי מתי ומרקוס, שעבד עם פטרוס, אלא למסמכים אחרים.
אנו מבינים כי ספרות ענפה בנושא זה הלכה והתפתחה ללא כל פיקוח. פרט זה מדגיש את החשיבות שבהגבלת הסיפורים לעובדות היסטוריות בלבד. ייתכן בהחלט כי הדבר עודד את לוקאס לכתוב את הטקסט שלו.
כתביו של לוקאס הם תוצר של עבודה מעמיקה ומבוססת היטב. ספרו מוקדש לאדם בשם תיאופילוס, שזהותו נותרה בגדר תעלומה. מבלי לפרט את טיב יחסיו עם אותו אדם, ניתן להניח שתאופילוס היה נוצרי אמיד, אשר הזמין ומימן את יצירתו של לוקאס, אף על פי שלוקאס עצמו טוען כי הוא זה שיזם את כתיבת הסיפור (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.3). קיומה של המשך, "מעשי השליחים", המוקדש אף הוא לתיאופילוס, נראה כמאשש את ההשערה כי מדובר בהזמנה.
בבשורתו, לוקאס מתאר את חייו של ישו ומשלב את האירועים הללו בהקשר ההיסטורי של אותה תקופה. מבחינתו, אין שתי אפוסים נפרדים — זה של העולם וזה של התנ"ך — אלא היסטוריה אוניברסלית אחת, הכוללת באופן טבעי את סיפורי הבשורות.
ההתייחסויות ההיסטוריות שציין לוקאס מספקות מידע אמין ומהימן, ויש חשיבות לפרשן כראוי.