תאריך הצליבה

הקטגוריה כרונולוגיה כוללת תשעה מחקרים משלימים המציגים את פרי חקירותינו. לא אימצנו את התזה של חוקר אחר, אלא ערכנו מחקר משלנו בספרות המקצועית וברשת לפני שהגענו למסקנותינו. איננו יכולים להביא כאן את מלוא ההוכחות הללו, שהגישה אליהן נותרת חופשית וקלה באתר שלנו.

ברצוננו רק להדגיש שהבחירה ב-1 באפריל 33 כתאריך מותו של ישוע המשיח אינה קביעה נמהרת אלא תוצאה של עבודה שיטתית. כפי שהכתוב מזכיר לנו: ״בחנו הכול; החזיקו בטוב״ (1 סלוניס 5.21) – ברוח זו ניהלנו את חקירתנו.

הבהרנו גם שתאריך 7 באפריל 30 נותר השערה קבילה. עם זאת, הניתוח המפורט שלנו הביא אותנו לקבוע שהאפשרות של שנת 33 מאפשרת לאשר את כל המידע שמספקים הבשורות וספר דניאל, מה שאינו נכון לגבי שנת 30.

בפרט, חישוב ששים ותשעה שבועות השנים (דָּנִיֵּאל 9.25) מוביל באופן טבעי יותר לשנת 33 כאשר לוקחים כנקודת מוצא את צו ארתחשסתא המוזכר בעֶזְרָא 7.11-26.

הנקודה העדינה ביותר הייתה להראות שלפי יוספוס פלביוס מותו של המלך הורדוס – המתוארך לעיתים קרובות בידי המומחים לשנת 4 לפני הספירה – יכול להיות ממוקם גם בשנת 1 לפני הספירה. השערה אחרונה זו, אף שהיא של מיעוט, נותרת ניתנת להגנה ואמינה באותה מידה מבחינה היסטוריוגרפית.

ספר מועד (״ספר המועדים״), שאלן מצטט, הוא אחד מששת הסדרים הגדולים של המשנה, הקובץ היסודי של המסורת היהודית הרבנית שנערך בסביבות המאה השנייה.

סדר זה עוסק בעיקר בשבת — הצג את ההגדרה של INF089, במועדי ישראל ובעבודת הקודש הקשורה בהם.

מסכת יומא היא חלק מסדר מועד.

המילה יומא פירושה פשוט ״היום״, כלומר יום הכיפורים (יום כיפור), החג החגיגי ביותר בלוח השנה היהודי. יום כיפור נחגג ב-10 בתשרי בלוח העברי (ספטמבר או אוקטובר), כלומר ביום העשירי של החודש הדתי השביעי.

הביטוי יומא לט ע״ב מציין אפוא:

• המסכת: יומא
• הדף: 39
• העמוד: ב (ע״א/ע״ב התלמודי: א = העמוד הראשון, ב = העמוד השני)

במילים אחרות: תלמוד, מסכת יומא, דף 39 עמוד ב.

קטע זה ידוע במיוחד במחקר הנוצרי משום שהוא מדווח על כמה תופעות יוצאות דופן שפסקו כארבעים שנה לפני חורבן בית המקדש בירושלים בשנת 70 לספירה. כמה אפולוגטים נוצרים רואים בכך מקבילה למותו של ישוע המשיח בסביבות שנת 30/33.

הטקסט מזכיר בין היתר:

• הגורל שהוטל לנצחי — הצג את ההגדרה של INF038 ולא יצא עוד לטובה,
• חוט השני שלא הלבין עוד,
• הנר המערבי של המנורה שכבה,
• דלתות המקדש שנפתחו מעצמן.

אירועים אלה מפורשים במסורת היהודית כאותות רוחניים מטרידים הנוגעים למקדש ולמחילת החטאים.

אלן מבסס את טיעונו על קטע בתלמוד הבבלי (מסכת יומא לט ע״ב) המזכיר שבארבעים השנה האחרונות שלפני חורבן המקדש, חתיכת הבד הארגמן – שנבדקה ביום כיפור – לא הלבינה עוד, בניגוד לתקופה הקודמת. בהפחתת ארבעים שנה מתאריך חורבן המקדש (70 לספירה) מגיע אלן לשנת 30 כשנת הצליבה. הוא מסיק מכך שישוע מת ביום רביעי 5 באפריל 30, כלומר ב-14 באביב 3790 לפי הלוח העברי.

להשלמת הכרונולוגיה שלו נשען אלן על הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.23, המציין שישוע היה ״בן שלושים בקירוב״ בתחילת שירותו – הגיל המקביל לכניסת הלוויים לתפקידם לפי בְּמִדְבַּר 4.3. בהנחה של שירות בן שלוש שנים וחצי הוא ממקם את לידת ישוע בתחילת השנה היהודית 3757, כלומר בשנת 5 לפני הספירה.

תזה זו מציגה עקביות פנימית לכאורה ונשענת על מקורות רבניים שנעשה בהם שימוש נדיר בוויכוח זה. עם זאת, היא מעוררת כמה קשיים עיקריים, הן מבחינה אסטרונומית והן מבחינה לוחית והיסטורית.

אי-האפשרות האסטרונומית של יום רביעי 5 באפריל 30

חישובים אסטרונומיים מודרניים (נאס״א, דרשוביץ ורינגולד, תוכנות מתמחות) קובעים בוודאות את הנתונים הבאים לשנת 30 לספירה:

5 באפריל 30 מקביל אפוא ל-11 או 12 בניסן – ולא ל-14 בניסן הנדרש לפסח (שְׁמֹות 12.6). זאת ועוד, יום זה חל ביום רביעי, בעוד שהבשורות מציבות פה אחד את הצליבה ביום שישי, ערב השבת — הצג את ההגדרה של INF089 (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.31; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.42).

התאריך שמציע אלן מצטבר אפוא משתי אי-אפשרויות: הוא אינו מתאים לא ליום הנכון בחודש העברי ולא ליום הנכון בשבוע.

מהימנות העדות התלמודית

הקטע של יומא לט ע״ב, שנכתב כמה מאות שנים לאחר האירועים המוזכרים, שייך יותר לסיפור אגדי (החלק הסיפורי, הסמלי והמסביר של המסורת היהודית הרבנית) בעל היקף תיאולוגי מאשר לעדות היסטורית הניתנת לאימות מדוקדק. החכמים מפרשים שם בדיעבד אותות מסוימים המוצגים כמבשרים את חסרון החסד האלוהי שקדם לחורבן המקדש. בנסיבות אלה, קביעת כרונולוגיה מדויקת על סמך טקסט זה בלבד, ללא אישור ממקורות בני התקופה עצמאיים, נראית שברירית מבחינה מתודולוגית.

יתר על כן, גם בהנחה של היסטוריות הפלא הזה, חישוב ״ארבעים השנה״ מוביל לסתיו שנת 30 (מועד יום כיפור) ולא לאביב אותה שנה. יום הכיפורים ה״חריג״ הראשון היה מתקיים בתשרי 30, כלומר אחרי פסח שנת 30 – מה שבאופן פרדוקסלי מבטל את התזה של צליבה באביב 30.

הסינכרוניזמים של הבשורות מעדיפים את שנת 33

לוקס מתארך את תחילת שירותו של יוחנן המטביל ל״שנה החמש עשרה למלכות טיבריוס קיסר״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.1), כלומר 28-29 לספירה. בהוספת משך שירותו של יוחנן, ואחר כך שלושת הפסחים המוזכרים בבשורת יוחנן (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 2.13; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 6.4; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 11.55) – המרמזים על שירות של ישוע בן שלוש שנים בקירוב – מגיעים באופן טבעי לפסח שנת 33. באותה שנה חל 14 בניסן ביום שישי 3 באפריל (הלוח היולייני), בהתאמה מושלמת לנתונים האסטרונומיים ולסיפור הבשורה.

בסיכומו של דבר, אף שגישתו של אלן מעידה על מחשבה כנה ועל עניין ראוי לשבח במקורות הרבניים, הנתונים האסטרונומיים והסינכרוניזמים המקראיים מתכנסים למסקנה אחרת: צליבתו של ישוע המשיח התרחשה ככל הנראה ביום שישי 3 באפריל 33 (הלוח היולייני), ולא ביום רביעי 5 באפריל 30.

יום רביעי 5 באפריל 30 נראה קשה להתאמה עם כמה נתונים כרונולוגיים חשובים:

נציבותו של פונטיוס פילטוס

פונטיוס פילטוס כיהן כפרפקט של יהודה בשנים 26 עד 36 לספירה. אילו מת ישוע ב-5 באפריל 30, משמעות הדבר שירותו הציבורי החל מוקדם מאוד, כנראה בסביבות 27-28. אולם לפי (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.1-2) יוחנן המטביל מתחיל את שירותו בשנה החמש עשרה למלכות טיבריוס, הממוקמת בדרך כלל ב-28-29. צליבה כבר באפריל 30 מקצרת במידה ניכרת את הזמן הדרוש להתפתחות שירותו של יוחנן ואחר כך של ישוע.

קורות חייו של קיפא

קיפא היה כהן גדול בשנים 18 עד 36 לספירה. תאריך 5 באפריל 30 נותר אפוא תואם טכנית את כהונתו. עם זאת, הבשורות מציגות את קיפא כדמות מבוססת היטב בסמכותה הדתית (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 11.49-53), מה שמתיישב יותר עם תקופה מאוחרת במקצת.

משך שירותו של יוחנן המטביל

סיפורי הבשורות מרמזים שיוחנן המטביל שירת זמן מספיק כדי לרכוש שם גדול בקרב העם ולמשוך את תשומת לבן של הרשויות הדתיות (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 3.5-6; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.15). צליבה באפריל 30 נוטה לדחוס תקופה זו במידה רבה.

הסינכרוניזמים של לוקס

לוקס ממקם את תחילת שירותו של יוחנן המטביל ב״שנה החמש עשרה למלכות טיבריוס קיסר״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.1). לפי דרך החישוב המקובלת בדרך כלל, ציון זה מוביל לסביבות 28-29 לספירה. אם מוסיפים אחר כך את שירותו של יוחנן ואת הפסחים השונים המוזכרים בבשורת יוחנן, שנראה שהם מצביעים על שירות ציבורי בן שלוש שנים בקירוב, שנת 33 נראית טבעית יותר משנת 30.

הנתונים האסטרונומיים הנוגעים ל-14 בניסן

14 בניסן מקביל לירח המלא שלפני פסח היהודים. חישובים אסטרונומיים מודרניים מאפשרים לזהות את התאריכים האפשריים של 14 בניסן החל ביום שישי, בהתאם לסיפורי הבשורות (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.31). לשנת 30, 14 בניסן מקביל בדרך כלל ליום שישי 7 באפריל ולא ליום רביעי 5 באפריל. תאריך אחרון זה אינו נראה אפוא תואם את המסגרת הלוחית היהודית המקובלת בדרך כלל.

בהצטרפם יחד, גורמים שונים אלה מקשים על הגנת התאריך יום רביעי 5 באפריל 30 מול ההשערה של יום שישי 1 באפריל 33, המתיישבת באופן טבעי יותר עם כלל הנתונים המקראיים, ההיסטוריים והאסטרונומיים.

_ יש להזכיר גם שהלוח היהודי של המאה הראשונה התבסס בעיקר על תצפית ולא חושב מראש:

• תחילת החודש הייתה תלויה בתצפית בפועל בסהר הראשון של הירח;
• עיבור החודשים הביא בחשבון את מצב הבשלת השעורה (אביב).

בנסיבות אלה נראה קשה לשחזר בוודאות מוחלטת 14 בניסן מדויק בהישענות על הלוח הרבני הקבוע בלבד, שנקבע כמה מאות שנים מאוחר יותר.

מכל הסיבות הללו, יומא לט ע״ב אינו נראה לנו בסיס מספיק מבחינה מתודולוגית לקביעת תאריך מדויק לצליבה, ועוד פחות מכך התאריך 5 באפריל 30.

לעומת זאת, התאריך יום שישי 1 באפריל 33 נראה עונה על האילוצים השונים באופן עקבי הרבה יותר:

• 14 בניסן סביר,
• יום שישי,
• תצורה ירחית התואמת את התצפיות בירושלים,
• עקביות עם הנתונים הנוגעים לפונטיוס פילטוס, לקיפא ולטיבריוס,
• וכן עם הפסחים השונים המוזכרים בבשורת יוחנן.

עם זאת, במצב הנוכחי של הניתוח שלנו, הפירוש שאתה מציע ליומא לט ע״ב אינו נראה לנו מאפשר לעגן היסטורית את התאריך 5 באפריל 30. הסמליות של ״ארבעים השנה״ אינה נראית לנו כלי כרונולוגי מדויק דיו לקביעת תיארוך כזה.