_26 המוות על הצלב מתרחש ביום שישי, 1 באפריל בשנת 33, בסביבות השעה 15:00, לפי הבשורות. הוא מתרחש לפני סוף הלילה יוצא הדופן הזה. שלושת הימים ושלושת הלילות מתחילים בלילה זה, כפי שדורש הלוח היהודי.
_27 ההנחה היא שהקבורה נעשתה בסביבות 17:00, עדיין יום. אנו עדיין ביום שישי, שמסתיים אצל היהודים בסביבות 18:00. ה מתחיל בדרך כלל מעט קודם, בסביבות 17:50. הכול הושלם ברגע שבו מתחיל ה. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.57-61 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.42-47 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.50-56 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.31-42.
_28 בעיני כולם, העניין הזה סגור עכשיו סופית, והמאזן חיובי למדי עבור המנהיגים הללו: לא הייתה שום התקהלות המונים.
_29 נותרה נקודה קטנה אחרונה לטיפול: המשיח ישוע דיבר על תחייה, ולכן זהיר יותר להציב שומרים לפני הקבר. זו הבקשה שהופנתה לפילטוס באותו יום של ; דבר אינו עוצר את אנשי הדת הלהוטים הללו. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.62-66.
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
1— בקשת המשמר לקבר: מה שעמד על הכף מבחינה דתית ופוליטית
למחרת יום ההכנה — כאשר ה החל בערב הקודם — מגיעים חברי ה אל פילטוס כדי לקבל משמר שיאבטח את הקבר. מטרתם המוצהרת: למנוע כל גניבה של הגופה שתיצור את הטענה על תחייה. צעד זה מתועד בדייקנות אצל מתי. הוא חושף דאגה עמוקה, המוכנה לעקוף את רוח מנוחת השבת כדי לשמור על הסדר הדתי והחברתי. (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.62-64 ; השוו שְׁמֹות 20.8-10)
2— זיכרון דברי ישוע והחשש משמועה
הרשויות הדתיות הללו זוכרות שישוע הכריז על תחייתו «אחרי שלושה ימים». הן אינן מחשיבות זאת לאמין, אך חוששות מכוחה של שמועה העלולה לשחוק את סמכותן. הרציונליות האסטרטגית שלהן מכירה כך, באופן פרדוקסלי, בכוחו המעשי של דבר ישוע בקרב העם. (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.63-64 ; השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 2.19-21)
3— פילטוס בין מבוכה לפרגמטיות
פילטוס הכריז בפומבי על חפותו של ישוע לפני שנכנע ללחץ ומסר אותו. חזרה לעניין הזה כרוכה לו במחיר פוליטי; ועם זאת, מתן משמר מאפשר לסגור את התיק ולמנוע כל הפרעה לשלום הציבור. באקלים המסומן באותות מטרידים — חושך, רעידת אדמה, קריעת פרוכת המקדש — הפרגמטיות שלו פוגשת את הבקשה היהודית: «יש לכם משמר; לכו, אבטחו כטוב בעיניכם». (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.4 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.45 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.51 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.65)
4— חותם ומשמר: אמצעי זהירות יוצא דופן
הקבר נחתם — חוט, חותמות — ומוצב תחת שמירה צבאית, נוהג חריג לקבורה יהודית ולכן גלוי לעיני האוכלוסייה. בעוד שיש המדמיינים אוצר חומרי, המספר המקראי רומז לפרדוקס: «במשיח… טמונים כל אוצרות החכמה והדעת». ה«אוצר» האמיתי הוא כריסטולוגי, לא כספי. (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.66 ; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַקּוֹלַסִּים 2.3)
5— התלמידים: פחד, פיזור וזיכרון מהוסס
התלמידים, שנאספו מחמת פחד מן הרשויות, אינם מצפים לתחייה למרות ההכרזות החוזרות של ישוע. מצב ההלם שלהם מגשים את הנבואה: «אכה את הרועה ותפוצנה הצאן». הפער בין ההבטחה שנשמעה לבין התקווה שנחוותה מגלה עד כמה קשה לעבור מהשמיעה לאמונה בעת משבר. (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.19 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 8.31 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 9.31 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 10.33-34 ; זְכַרְיָה 13.7 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.27)
6— האותות הקוסמיים: רמזים אסכטולוגיים שהוזנחו
התופעות של היום הקודם — חושך בשעה השישית, רעידת אדמה, פרוכת קרועה — הן במקרא סימנים אסכטולוגיים: הם מורים על שיפוט ועל נקודת מפנה בתכנית האל. ואף על פי כן, במקום ליצור אמונה אצל הרשויות, הם מעוררים אסטרטגיה הגנתית. קבלת האותות תלויה בפתיחות הלב, לא בעוצמתם. (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.45 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.51 ; השוו יוֹאֵל 2.30-31)
7— כוונה ואירוניה: למנוע את ההכרזה, להכין את ההוכחה
כוונת ה היא למנוע הכרזה פסחאית המבוססת על גניבה כביכול. אירוניה סיפורית: אמצעי הזהירות הללו יתרמו, בהמשך הסיפור, לביסוס מציאות הקבר הריק, בכך שהם הופכים את ההשערה של זיוף לבלתי סבירה. ריבונות האל הופכת את האיבה לאות. (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.11-15)
8— לקראת שחר הפסחא: מפחד לתקווה
למרות הפחד מבצבצת תקווה דקה: דבר האל «לא ישוב אליו ריקם», והכרזת ישוע על ניצחונו על המוות מכינה את התגשמותה בהיסטוריה. התחייה, «ראשית הפרי» של המתים, תהפוך בקרוב את בהלת התלמידים לעדות פומבית. (יְשַׁעְיָהוּ 55.11 ; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 15.20 ; השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 16.20-22)