המשיח ישוע צועד בנחישות לעבר ירושלים. הוא מתקדם בראש, כמי שמכיר היטב את הדרך ואת מה שמצפה לו בסופה. מאחוריו הולכים התלמידים בתערובת של כבוד, דאגה וחוסר הבנה. יש המתרשמים מנחישותו של רבם, ואחרים חשים במעורפל שמסע זה טומן בחובו דבר חמור. אפילו אלה המלווים את הקבוצה, מעט הרחק יותר, חשים מתח בלתי רגיל ונבהלים ממנו.
בראותו את מבוכתם, המשיח ישוע עוצר וקורא את השנים עשר הצידה. הוא רוצה לדבר אליהם ללא עדים, כפי שמפקידים סוד כבד בידי מי שעליהם לשאת אותו. הוא אומר להם שהגיעה השעה שבה יתקיים כל מה שהנביאים הכריזו על בן האדם. הוא אינו מדבר במשלים: הוא מתאר בדייקנות את אשר עומד לקרות.
הוא מודיע להם שיימסר לראשי העם, לכהנים ולסופרים. אלה ידונו אותו למוות, ואחר כך ימסרו אותו לגויים. שם ילעגו לו, יעליבו אותו, ישפילו אותו, יכו אותו ולבסוף יוציאו אותו להורג. המשיח ישוע אינו מסתיר דבר מן האלימות הצפויה לו: הוא פורש לפניהם את שרשרת האירועים כולה, כאילו הוא רואה כבר כל תמונה מתרחשת.
אך הוא מוסיף מיד שזה אינו הסוף. אחרי כל זאת הוא יקום ביום השלישי. דבר זה, אף שהוא מאיר, אינו מצליח להסיר את הצל שמרחף על התלמידים. הם שומעים את ההכרזה, אך היא נותרת בלתי מובנת להם. המשמעות חומקת מהם, כאילו הינומה מונעת מהם לתפוס את משמעות דבריו. הם אינם יכולים לא לדמיין את עומק הסבל שנאמר מראש, ולא להעלות על דעתם את מציאות התחייה המובטחת.
סביבם הדרך לירושלים נמשכת, וישוע ממשיך ללכת. הוא מתקדם בשלווה מוזרה, בכוח פנימי שהאחרים עדיין אינם מבינים. הוא יודע מה מצפה לו, אך אינו נסוג. התלמידים, מצדם, הולכים אחריו מבלי להבין, מפוצלים בין פחד, נאמנות ואי־יכולת לשער את מה שמתגשם לנגד עיניהם.