הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 20.1-16 מציג את ה על פועלי השעה האחת עשרה, סיפור שמספר המשיח ישוע כדי להמחיש את טבעה של מלכות השמים. ב זה יוצא בעל בית עוד בשעות הבוקר המוקדמות לשכור פועלים לעבודה בכרמו. הוא מסכים איתם על דינר אחד, השכר הרגיל ליום עבודה שלם. אחר כך הוא יוצא שוב בשעה השלישית, השישית, התשיעית ולבסוף בשעה האחת עשרה של היום, ומוצא אנשים נוספים חסרי עבודה. להם הוא מבטיח לתת את אשר יהיה ישר. עם ערב מצווה בעל הבית על מנהל ענייניו לשלם לפועלים, החל באחרונים שנשכרו. להפתעת כולם, אלה שעבדו שעה אחת בלבד מקבלים דינר, אותו שכר כמו אלה שעבדו כל היום.
הראשונים שנשכרו חשים מקופחים ומתלוננים על בעל הבית. הם סבורים שאין זה צודק שאלה שנשאו בעול היום ובחום יקבלו אותה תמורה כמו אלה שעבדו כה מעט. בעל הבית משיב להם בשלווה: הוא אינו עושה עוול לאיש, שהרי הסכימו לשכר שנקבע. הוא גם תובע את הזכות לעשות ברכושו כרצונו ולנהוג בנדיבות כלפי מי שירצה. לבסוף הוא מסיים באמרה בולטת זו: “, ו.”
זה מאיר את ההיגיון האלוהי של החסד, השונה מההיגיון האנושי של הצדק. הוא מראה שהישועה והגמול במלכות האלוהים אינם תלויים בזמן או בכמות העבודה, אלא בטובו ובחירותו הריבונית של האלוהים. הוא הופך את ההיררכיה האנושית המבוססת על זכות ומדגיש שכל העונים לקריאת האלוהים, בין שיבואו מוקדם ובין שיבואו מאוחר, מקבלים במידה שווה את החיים הנצחיים. זהו לקח על נדיבותו של האלוהים, על ההכרת תודה שעל האדם לחוש על החסד שקיבל, ועל הענווה שיש לשמור כלפי אלה שנראים כבאים “בשעה האחרונה”.